ברוכים הבאים למפעל הנקניקיות של הברקזיט. תקנות האיחוד האירופי אוסרות על ייבוא בשר מקורר ממדינות שאינן חברות באיחוד. בגלל פרוטוקול צפון אירלנד, פירוש הדבר הוא שבעוד מספר שבועות בריטניה לא תוכל לשלוח בשר מקורר לצפון אירלנד. הממשלה איימה שתפר את ההסכם, ובאיחוד מוכנים לקחת אותה לבית המשפט, מה שזכה לכינוי “מלחמת הנקניקיות”. כעת הצדדים מנסים למצוא פתרון יצירתי, אך השיחות תקועות. כל זה קורה בזמן שבוריס ג’ונסון מארח את פסגת ה-G7 בקורנוול. וחשוב לזכור: ההפרות האלו הן של הסכם שבוריס ג’ונסון עצמו יזם וקידם | צילום: cyrusoxford, פליקר
אם יורשה לי לגנוב באופן בוטה מערוץ 4: בברקזיט, כמו בנקניקיות, רצוי לא לדעת איך מכינים את זה. אבל אתם נכנסתם לבלוג על פוליטיקה בריטית, אז כנראה שאתם בכל זאת רוצים הצצה למפעל. והפעם: איך הברקזיט יוצר לממלכה המאוחדת בעיות סביב נקניקיות? כנראה שבעיות הדגים מיצו את עצמן. אבל בקצרה: שוב – איך לא? – זה הגבול המעצבן הזה בצפון אירלנד.
מה הסיפור?
זוכרים את פרוטוקול צפון אירלנד? אם לא, אז בקצרה: כדי לשמור על הגבול בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית פתוח, בוריס ג’ונסון החליט להציב במקום זאת גבול פנימי בין צפון אירלנד לאי הבריטי. כחלק מכך, הסחר בין צפון אירלנד לרפובליקה מתקיים באופן חופשי ובלי מכסים, בזמן שחלק נכבד מהסחורה שמועברת מבריטניה לצפון אירלנד צריכה לעבור מכס, בהתאם לכללי האיחוד. ג’ונסון התעקש שלא מדובר בגבול פנימי, אבל אם יש לזה רגולציות של גבול וזה תוקע סחורות כמו גבול – זה כנראה גבול.
חוקי האיחוד האירופי אוסרים על הכנסת בשר מקורר – שכולל בתוכו גם נקניקיות – שלא ממדינות האיחוד. הממלכה המאוחדת, כזכור, היא כבר לא אחת מהן. טכנית, זה אומר שאותו איסור חל גם על העברת בשר מקורר מבריטניה לצפון אירלנד. עם זאת, בגלל שבכל זאת צריך איכשהו להתארגן, הוחלט לתת “תקופת חסד” של חצי שנה במהלכה עסקים יוכלו להתארגן מחדש. בזמן הזה, העברת בשר מקורר מהאי הבריטי לצפון אירלנד אפשרית. אבל חצי שנה מתחילת תקופת החסד פירושה שכל הסידור הזה ייגמר ב-1 ביולי, שזה ממש עוד רגע. וזה אומר נזק בשני הצדדים: הגישה של יצרני בשר בבריטניה לשוק הצפון אירי תיחסם, והחנויות בצפון אירלנד יצטרכו להתחיל לייבא את הבשר שלהן מהרפובליקה.
בריטניה ניסתה כבר במרץ להאריך את תקופת החסד הזו עד אוקטובר באופן חד-צדדי. באיחוד לא ממש העריכו את הגדלת הראש והחלו בהליכים משפטיים, בטענה שבריטניה מפרה את החוק הבינלאומי. אבל אז זה עוד נעשה תוך כדי תקופת החסד. אבל ביולי, אם הממשלה תעמוד באיומה להמשיך לאפשר מעבר נקניקיות ושאר בשר מקורר לצפון אירלנד מהאי הבריטי, באיחוד יצטרכו להגיב. כעת, הכותרות בכלי התקשורת הם שבריטניה והאיחוד הולכים לקראת “מלחמת נקניקיות”.
כל זה על נקניקיות?
מהצד, זה נראה כמו ויכוח מאוד מטופש. איך עכשיו בריטניה והאיחוד האירופי נכנסים לוויכוח על נקניקיות? אבל, כמובן, מדובר בסמל לוויכוח קצת יותר רציני. בריטניה מאשימה את האיחוד בגישה “טהרנית” להסכם. דייוויד פרוסט, הנושא ונותן הבריטי מול האיחוד, לא יקרה איזה משהו רציני יותר מדי אם תושבי צפון אירלנד יוכלו להמשיך לאכול נקניקיה אנגלית. או בקיצור, ממשלת בריטניה טוענת שהיא לא רוצה לעשות ביג דיל ממשהו שלא אמור להיות ביג דיל, אבל האיחוד עם ההיצמדות שלו לכל מילה בהסכם כופה עליה להשתמש באמצעים נואשים.
מצד שני, באיחוד טוענים שמדובר בהסכם שבריטניה חתמה עליו. על זה ניתן להוסיף: מפלגת השלטון רצה על ההסכם הזה בבחירות הכלליות האחרונות. לא ניתן להדגיש את העניין הזה מספיק: בוריס ג’ונסון לא מנסה להתחמק מהסכם שנחתם לפני שהוא הגיע ונכפה עליו. מדובר בהסכם שלו. אמת, ת’רזה מיי היא זו שאחראית על רוב הסכם היציאה, אבל בוריס ג’ונסון הוא מי שהביא לעולם את פרוטוקול צפון אירלנד. דיי סביר לצפות ממנו שיעמוד במילה שלו ולא ינסה לשנות את ההסכם כל יומיים. אבל מעבר לכך: נכון שלא יקרה יותר מדי אם לצפון אירלנד תהיה אפשרות לאכול נקניקיות מהאי הבריטי. אבל יש פה גם עניין של הבטחת אי-זליגה של הבשר המקורר לשאר האיחוד, וגם עבודה רציפה של מנגנון האיחוד.
אז מה עכשיו?
בשנים האחרונות נראה שלבריטניה ולאיחוד יש תחביב משותף, שהוא משא ומתן. אתמול (ד’) דייוויד פרוסט נפגש עם סגן נשיאת הנציבות האירופית מארוש שפצ’וביץ’. לקראת הפגישה פרוסט הביע את תקוותו ל”פרגמטיזם והיגיון בריא” מצד האיחוד. אבל השיחה הסתיימה מוקדם מן הצפוי ומבלי שהושגה הסכמה כלשהי על עניין הבשר. שפצ’וביץ’ ניסה להישמע אופטימי ואמר שהוא בטוח שהוא ופרוסט יצליחו למצוא פתרון, אבל גם הוסיף שלא כדאי לבחון את הסבלנות של האיחוד לגבי אכיפת ההסכם. לדבריו, הוא הציע פתרון זמני, אבל הוא ידרוש מבריטניה לעמוד בסטנדרטים של האיחוד ולכן נדחה. פרוסט התעקש שהאמצעים הקיימים “גורמים להפרעות” בשגרה של תושבי צפון אירלנד. זה נכון, אבל להאשים את האיחוד בזה שהוא הסכים לרעיון שהציע בוריס ג’ונסון זה קצת מגוחך.
שפצ’וביץ’ הוסיף ואמר שיש צורך לשקם את האמון בין שני הצדדים. וזו נקודה חשובה למדי: ממשלת בריטניה בהתנהגותה פגעה מאוד באמון שהאיחוד מוכן לתת בה. הדוגמה הרצינית ביותר לכך הייתה חוק השוק הפנימי, חוק מטעם הממשלה שהיה אמור לתת לה את הסמכות לעקוף במקרים מסוימים את פרוטוקול צפון אירלנד. היא עצמה הודתה שהיה מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי. בסופו של דבר, בהסכמה עם האיחוד, הדברים הוסדרו כך שהיה ניתן להוציא את הסעיף הבעייתי. ועדיין, ממשלת ג’ונסון שידרה לאיחוד שההסכמים איתה לא שווים הרבה, ושהיא תשמח לאיים בהפרתם כמנוף לחץ. אבל כפי שלימדו אותנו האירועים הפוליטיים בישראל: אפשר לשים את כל ההבטחות הכי יפות על השולחן, לא ימהרו לקנות אותן בלי אמון.
אז זה שפרוסט מעוניין לשמור על הסכם יום שישי הטוב זה חשוב, אבל כרגע נראה שבריטניה מוכנה לשרוף אותו כדי לאפשר את המשך משלוחי הנקניקיות לצפון אירלנד (ושפצ’וביץ’ כביכול מוכן לשרוף אותו כדי לעצור אותם). וזה לא שזה נושא חסר חשיבות – יש עסקים רבים שייפגעו מסיום המשלוחים האלו – אבל ממשלת בריטניה נראית כמי שרוקעת ברגליים ודורשת מהאיחוד שיתקן את החורים בפרוטוקול שהיא עצמה יזמה וקידמה.
ובוריס ג’ונסון?
בכל זאת, כל-כך הרבה טענות הופנו לבוריס ג’ונסון, שזה רק הוגן להתייחס גם אליו. ג’ונסון נמצא כרגע בקורנוול שבדרום-מערב אנגליה, שם תתארח פסגת ה-G7. הוא אמר שהוא “מאוד אופטימי” לגבי האפשרות למצוא פתרון, אבל התזמון של הסיפור הזה לא היה יכול להיות יותר גרוע. ג’ונסון יגיע לפסגה הזו כשהסיפור הזה יעמוד ברקע. מולו יעמדו שלושה מנהיגים של האיחוד האירופי (נשיא צרפת עמנואל מקרון, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת איטליה מריו דראגי), שני העומדים בראש האיחוד (נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין ונשיא המועצה האירופית שארל מישל), וגם נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן. האינטרסים של אנשי האיחוד ברורים למדי. וביידן, ובכן, הוא מגיע לשם כדי לקדם שיתופי פעולה בינלאומיים בנושאים כמו הקורונה ומשבר האקלים. הוא מאוד לא יהיה מרוצה מזה שבריטניה והאיחוד שוב רבים, ועוד בגלל נקניקיות. אז ג’ונסון יכול לספר עד מחר שהסיפור לא יעיב על הפסגה, אבל אני בספק שהוא שכנע את עצמו.
וכאן צריך להגיד משהו על כישורי המו”מ של ג’ונסון: כמה וכמה פעמים החמאתי פה בבלוג על כך שבסופו של דבר הוא מצליח להגיע להסכם כלשהו, רגע לפני שבריטניה מתרסקת על הסלעים. אבל צריך להכיר בכך שג’ונסון רואה בדדליין את המשימה שלו, ולא באיכות ההסכם: הוא נחוש שלא לבקש הארכות. לכאורה טקטיקת מו”מ חזקה ונכונה. בפועל, ג’ונסון בונה על כך שהוא יוכל להגיע להסכם חצי אפוי, ואחר-כך לשפר אותו באמצעות הפרות או איומים בהפרות. הדבר נכון עם הסכם היציאה, וגם לגבי הסכם הסחר הוא מראה מוכנות לעשות זאת. הוא סיפר על המוכנות שלו להתפשר, אבל תמיד נראה שבמקומות בהם הוא התפשר הוא אחר-כך מנסה לבטל את הפשרה, ואחר-כך מאשים את האיחוד שהוא לא פרגמטי. ולפעמים האיחוד הוא באמת קפוץ תחת, אבל יש גבול כמה אפשר להתחמק מאחריות על צעדים שממשלת בריטניה עצמה קידמה.
בינתיים, בצפון אירלנד יכולים לשקול לעבור לנקניקיות של טבעול.