הגיע הזמן לסכם: הבחירות המקומיות והאזוריות, “הסופר ת’רסדיי”, נגמרו. כל מערכת בחירות כזה נותחה בפני עצמה, אבל הגיע הזמן גם לסיכומים הגדולים. מה התוצאות באופן כללי מספרות לנו? למה עוד נוכל לצפות? מה הן אומרות על הפרשות שקשורות בשמרנים? או על מצבה של מפלגת הלייבור? ואיך הולכים להיראות היחסים בין ממשלה בריטניה לממשלת סקוטלנד? עונת הבחירות של 2021: מסכמים | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

“סופר ת’רסדיי” הוא מונח שעלה כמה פעמים בקשר ליום חמישי האחרון. בדומה לסופר טיוזדיי בארצות הברית, שמסמן יום שלישי בו הכי הרבה מדינות עורכות פריימריז למועמדות לנשיאות מטעם המפלגות, חמישי האחרון בבריטניה הכיל שורה של בחירות. בחירות מקומיות כפולות באנגליה, בחירות לפרלמנט הסקוטי, בחירות לסנד’ ובחירות ביניים בהרטליפול. כמעט לכל תושבי האי הבריטי הייתה זכות להצביע למשהו באותו יום. כבר דנתי בתוצאות של כל אחת ממערכות הבחירות האלו בנפרד, בהתאם ללינקים. בפוסט הזה אבקש לדון קצת יותר בתמונה הכללית שנשקפת מכל מערכות הבחירות האלו ביחד.

בעד הסטטוס קוו

בסופו של דבר, הציבור לא הצביע בעד שינוי. אמת, חלק מהמועצות החליפו ידיים, וכך גם הרטליפול ושתי רשויות מטרופוליטניות שהחליפו ערים. הכל אמת. אבל בסוף, מפלגת השלטון הבריטית – ששולטת ישירות באנגליה – זכתה לרוב הרווחים. בסקוטלנד ובוויילס מפלגות השלטון נשארו במקומן בתוספת רווח. רוב ראשי הערים שרצו לכהונה נוספת זכו בה. לעתים כוחם נחלש מעט, אבל בתמונה הגדולה, הבריטים ברחבי האי תמכו במפלגת השלטון. היו להם סיבות שונות לכך – לדוגמה, בסקוטלנד כנראה גם רצון למשאל עם היה קשור להצבעה של חלק מהתומכים ב-SNP – ועדיין השלטון ברוב האי היה טוב מספיק כדי להשאירו על כנו.

מארק דרייקפורד
המשך של הסטטוס קוו. מארק דרייקפורד (צילום: ממשלת ויילס)

אין פה יותר מדי חדש: ידוע שהאופוזיציה לא מנצחת בחירות, אלא הממשלה מפסידה אותן. החיסונים ברחבי הממלכה, כמו גם התגובה לקורונה בוויילס ובסקוטלנד והמאבקים מצד מנהיגים מקומיים כמו אנדי ברנהם במנצ’סטר רבתי, חיזקו את הממשלות השונות. זה סימן לאופוזיציה, בעיקר לזו שעובדת בווסטמינסטר, שהיא צריכה לעבוד הרבה יותר קשה כדי לשכנע שהממשלות הנוכחיות לא ראויות למשול.

פרשות השמרנים: לא גיים צ’יינג’ר

ההצלחה של השמרנים ניכרה בכל המערכות: ניצחון בהרטליפול, רווח נאה בבחירות המקומיות, הגדלת הכוח בסנד’ ושימור הכוח בפרלמנט הסקוטי אל מול עלייתן של ה-SNP והמפלגה הירוקה. זאת, למרות שורה של פרשות שדבקו בשמרנים באופן כללי ובבוריס ג’ונסון בפרט. יש לכך סיבה של גורמים: מבצע החיסונים המוצלח, האופוזיציה החלשה, האופטימיזם של ג’ונסון ועוד. אבל זה מראה שכל הפרשות האלו, שנראות לרבים כפשע ללא קורבן, לא השפיעו יותר מדי על כל הגורמים האלו. קיר סטארמר עשה מאמץ ניכר כדי להפוך את הפרשות האלו למשהו שיפגע בשמרנים, אבל לשווא. סביר להניח שרוב אלו שהפרשות באמת הפריעו להם היו כאלה שלא התכוונו להצביע לשמרנים בכל מקרה. ג’ונסון יודע כעת שאמנם החקירות נגדו בעייתיות, אבל שאין לו מה לפחד מהשאלות בפרלמנט.

בוריס ג'ונסון
יכול להירגע. בוריס ג’ונסון (צילום: פיפה פאולס, דאונינג 10)

הלייבור: לאומיות מול מקומיות

דיברתי על זה קצת בפוסט על הבחירות המקומיות, ועדיין כדאי להדגיש את הנקודה הזו: התוצאות של הלייבור היו מורכבות מפשוט הפסד. המפלגה הצליחה יפה בוויילס וברוב הבחירות הישירות לראשות הערים הגדולות. בסקוטלנד הייתה היחלשות בכוח, אבל לא נוראה מדי בהתחשב בפוזיציה הלא פשוטה שהמפלגה נמצאת בה בנוגע לעצמאות סקוטלנד. ברמה הלאומית לעומת זאת – קרי בבחירות המקומיות באופן כללי ובבחירות הביניים הפרלמנטריות בהרטליפול – נראו ההפסדים האמיתיים.

הדבר נובע משני דברים: ראשית, הלייבור כעת חזקה בעיקר באזורים המטרופוליטניים. הבעיה שלה היא בעיירות הפועלים הקטנות, שהיוו בעבר את בסיס הכוח שלה. הלייבור מצליחה לדבר אל מעמד הביניים שמאמין בסוג כזה או אחר של סוציאליזם, אבל לא לפועלים או לבני הפועלים שעבורם מפלגת פועלים היא החיים עצמם. היא יותר מדי מרוכזת בלונדון, לא מספיק בעיירות הצפון. יותר מדי אצל הרימיינרים הקוסומופוליטיים, מעט מדי אצל הברקזיטרים שמרגישים נטושים. שנית, בוויילס ובערי המטרופולין הייתה ללייבור דמות מנהיגותית מוכרת: סאדיק קאן בלונדון, אנדי ברנהם במנצ’סטר, מארק דרייקפורד בוויילס. הציבור באזורים האלו ידע במה הם מאמינים וגם יודע מה הם שווים בפן הביצועי. ברמה הלאומית הציבור הסתכל בעיקר על קיר סטארמר. ואין לציבור מושג מה קיר סטארמר רוצה חוץ מלהיות ראש ממשלה. זה גם יכול לתת מקום לאופטימיות, להראות שהלייבור עדיין לא אבודה.

קיר סטארמר
מה הוא רוצה? קיר סטארמר (צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי)

אלו הדברים שהיו אמורים להנחות את סטארמר בחשיבה מחדש שהתוצאות הצריכו. זה בעיקר נדרש לאור העובדה שבקיץ צפויות להיות בחירות ביניים נוספות, לאחר שחברת הפרלמנט מטעם בטלי וספן, טרייסי בראבין, ניצחה בבחירות לראשות עיריית מערב יורקשייר. בראבין היא מהלייבור, מה שאומר שהמפלגה עלולה להפסיד מושב נוסף. לכן, חשבון נפש מסוג זה מתבקש. במקום זה, קיבלנו טנטרום של פיטורים וחילופי תפקידים בהנהגת הלייבור. הארגון מחדש הזה היה אמור להיות הרבה יותר חריף, אבל ההתנגדות לכך בתוך הלייבור גרמה לסטארמר להנמיך את הלהבות. העניין הוא שנראה שסטארמר לא ממש יודע להתמודד עם ההפסד, וזה עלול לפגוע בו בהמשך.

אל תדברו איתנו על משאל

כולם כולל כולם כולל ניקולה סטרג’ון אמרו שהעדיפות כרגע היא לא להתעסק במשאל עם נוסף על עצמאות סקוטלנד, אלא בהתאוששות והשיקום מהקורונה. בוריס ג’ונסון גם הבהיר שהוא שוחח גם סטרג’ון ושהיה ברור להם שזו העדיפות הראשונה. ועדיין, השאלה באוויר: האם הממשלה הבריטית תנסה לחסום משאל עם נוסף בסקוטלנד? סופי רידג’ מסקיי ניוז שאלה על כך את שר הקבינט מייקל גוב, את שר סקוטלנד בממשלת הצללים איאן מורי ואת ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי. בערוץ 4 נשאל על כך ראש השלוחה הסקוטית של השמרנים דאגלס רוס. כולם התחמקו מהשאלה האם בכוונת הממשלה הבריטית לחסום משאל כזה או שיש לכך הצדקה, ורק המשיכו לענות שהם לא תומכים במשאל ושזה לא הזמן. אף אחד לא רוצה להתמודד עם המשמעות של אמירה חד-משמעית בנושא.

אבל המשאל לא ילך לשום מקום. סטרג’ון כבר הבהירה לג’ונסון שהמשאל הוא “שאלה של מתי – לא אם”. תוצאות הבחירות לפרלמנט הסקוטי אמנם מצביעות על שביעות רצון מתפקודה של ניקולה סטרג’ון כשרה הראשונה אל מול משבר הקורונה, אבל הן גם תוצאה של ניכור של הרבה סקוטים לפוליטיקה בווסטמינסטר. והיחסים בין וסטמינסטר להולירוד, מקום משכן הפרלמנט הסקוטי, הולכים להיות מתוחים מאוד. המפלגות היוניוניסטיות לא יכולות פשוט לקוות שיצליחו להדיח את ה-SNP – הן צריכות לתת מענה לניכור של כמחצית מתושבי סקוטלנד.

ניקולה סטרג'ון
לא אם – מתי. ניקולה סטרג’ון (צילום: ממשלת סקוטלנד)

על חשבון UKIP

הרבה מהרווחים של המפלגות, צריך להגיד, לא הגיעו על חשבון המתחרות שלהן, אלא חשבון המפלגה הנמחקת UKIP. רוב המושבים שהורווחו בוויילס ובאסיפת לונדון היו של UKIP עד הבחירות. כך גם הרבה מחברי המועצה בבחירות המקומיות: UKIP איבדה רלוונטיות, והמפלגות האחרות התחרו מי מהן יכולה לאכול יותר פגרים. אמנם הלייבור הפסידה בבחירות האלו הרבה יותר מושבים, אבל ללא ספק UKIP השאירה מקום לעוד מפלגות להרוויח.

העתיד של UKIP לא מאוד משנה. היא לא רלוונטית כבר שנים ואני אפילו לא טורח לבדוק יותר מי עומד בראשה. אבל התופעה הזו רלוונטית מהבחינה שהרבה מהניצחונות הגדולים היו לא בהדחה של מפלגה חזקה – מה שראינו שלא מאוד פשוט – אלא של מפלגה שימיה היפים הרבה מאחוריה. הניצחונות הם עדיין ניצחונות, אבל שווה לקחת בפרופורציות את חלק מההצלחות של המפלגות.

ועכשיו מה?

היום (ג’) ייערך הנאום מן הכס, שיחזיר את הפרלמנט לשגרה. לפי ההערכות, הוא יכלול התייחסות בעיקר לנושא הסביבתי, למלחמה בפשיעה, לתעסוקה ולעוד כמה הצעות חוק שהובטחו בנאום מן הכס של 2019 וטרם הוצגו בגלל הקורונה. המפלגות יגיעו לנאום מן הכס אחרי שהן הוכרזו כמנצחות או כמפסידות, ויבקשו לנצל את המומנטום – או להתנער ממנו – בהגיען לשם. ובוריס ג’ונסון הולך לספר לקיר סטארמר עוד הרבה איך הציבור דחה את קיר סטארמר. יהיה שמח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *