ממשיכים בתוצאות, והפעם: סקוטלנד. תוצאות הבחירות לפרלמנט הסקוטי נראות כאלו שסוללות את הדרך למשאל עם שני על עצמאות סקוטית. זאת, לאחר שהקואליציה שתומכת בעצמאות קיבלה את הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר מאז שה-SNP עלתה לשלטון בהולירוד. ניקולה סטרג’ון כבר הודיעה שבכוונתה להשתמש בכל האמצעים כדי לגרום לבוריס ג’ונסון להכיר בכך. כמובן, בהינתן משבר הקורונה שטרם חלף, היא הודיעה שהיא לא הולכת להתעסק בזה לפני שעבודת השיקום תיגמר. אבל ברגע שהיא תרגיש שסקוטלנד עומדת שוב על הרגליים, כל מנופי הלחץ כשרים. בינתיים, השמרנים הצליחו לשמר את כוחם, הלייבור הצליחה להפוך את המפלה ללא כואבת מדי, ומפלגת אלפה של אלכס סלמונד הייתה כישלון מוחץ, אבל סלמונד כאן כדי להישאר | צילום: לשכת השרה הראשונה (התמונה מ-2018)

אחרי התוצאות מהרטליפול ומוויילס, אתמול (ש’) גם התוצאות מהבחירות לפרלמנט הסקוטי הגיעו. קשה להגיד שניקולה סטרג’ון קיבלה את כל מה שרצתה – רוב מוחלט של ה-SNP לבדה – אבל קשה להגיד שלבוריס ג’ונסון יש סיבה לחגיגה. יחד עם הירוקים, קואליציית תומכי העצמאות הגיעה לשיא שלה מאז הקמת הפרלמנט הסקוטי במתכונתו הנוכחית. ניקולה סטרג’ון, שלא תטעו, מתכוונת להשתמש בזה.

התוצאות

אז כמה-כמה יצא? הנה המספרים.

מפלגה

מושבים

שינוי מ-2016

אחוז קולות לנציגים

אחוז קולות לרשימות

SNP

64

1+

47.7

40.3

המפלגה השמרנית

31

0

21.9

23.5

מפלגת הלייבור

22

2-

21.6

18

המפלגה הירוקה

8

2+

1.3

8.1

המפלגה הליברל-דמוקרטית

4

1-

6.9

5.1

מפלגת אלפה

0

0

לא הריצה מועמדים

1.7

אחרות (7 מפלגות)

0

0

0.6

3.3

כמו בוויילס מפת הבחירות לא השתנתה בהרבה. ה-SNP השתלטה על שלושה מחוזות בחירה של מפלגות אחרות: שניים של השמרנים ועוד אחד של הלייבור. עם זאת, דווקא באזור הבחירה של דרום סקוטלנד, בו ה-SNP הצליחה לזכות בשלושה מושבים בבחירת הרשימה ב-2016, זכתה הפעם רק באחד. השמרנים לעומת זאת הצליחו לנצח בשלושה, לעומת שניים ב-2016. זאת, למרות שבדרום סקוטלנד השמרנים זכו ברוב מחוזות הבחירה, מה שהיה אמור לשים אותם בעמדת נחיתות בחלוקת המושבים לרשימות (ראו כאן את שיטת הבחירה).

המנצחים והמפסידים

בניגוד לוויילס, כאן זו לגמרי שאלה של איך מציגים את הדברים האלו. מצד אחד, בזמן שמספר הקסם לרוב מוחלט הוא 65, ה-SNP בראשות סטרג’ון הצליחה להשיג רק 64 מושבים. מצד שני, יחד עם הירוקים, יש לתומכי העצמאות 72 מושבים בפרלמנט. זהו הרוב הגדול ביותר שהיה לתומכי העצמאות: ב-2011, כשה-SNP לבדה קיבלה 69 מושבים, יחד עם הירוקים היו לתומכי העצמאות רק 71 מושבים. כלומר, ל-SNP לכאורה יש קרקע לטעון שיש צידוק רציני למשאל עם שני על עצמאות סקוטלנד. הירוקים, אגב, עלו גם הם והעלו את כוחם הפרלמנטרי ב-33%.

בצד של המפסידים נמצאת קודם כל הלייבור. אבל נתחיל בזה: זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. בהתחשב בכך שראש השלוחה הסקוטית של הלייבור, אנאס סארוואר, נכנס לתפקידו רק בסוף פברואר, כך שהוא למעשה רק קצת יותר מחודשיים בתפקיד, הוא לפחות הצליח לאבד רק שני חברי פרלמנט סקוטים מתוך 24 שהיו לה אחרי בחירות 2016. היה יכול להיות גרוע יותר. הליברל-דמוקרטים, לצורך העניין, הפסידו מושב מתוך החמישה שהיו להם, שזה חמור בהרבה. אבל הפלופ הגדול מכולם שייך לאלכס סלמונד ומפלגת אלפה. המטרה המוצהרת של סלמונד הייתה שכל הקולות ל-SNP בהצבעה לרשימות, שעלולים ללכת לאיבוד בגלל שיטת חלוקת המושבים, יצביעו למפלגה שלו. כך, הוא טען, יצליחו להשיג “סופר-רוב” של תומכי עצמאות. בפועל, הם השיגו רק 1.7% מהקולות בהצבעה לרשימות, קצת יותר ממה שה-SNP הפסידה בהצבעה לרשימות. בקיצור, חוץ מלקחת קולות ל-SNP סלמונד לא עשה דבר. ואולי זו הייתה כוונתו מראש.

אנאס סארוואר - סטרג'ון
היה יכול להיות רע יותר. אנאס סארוואר (צילום: השלוחה הסקוטית של מפלגת הלייבור)

השמרנים הצליחו לא רע. דאגלס רוס איבד מעט קולות בהצבעה לנציגי המחוזות, אבל הצליח להגדיל את הנתח שלהם כמעט בנקודת אחוז בהצבעה לרשימות. בפועל, הם נשארו עם אותו מספר חברי פרלמנט בהם זכו ב-2016. רוס יכול לרשום לזכותו שהוא לכל הפחות לא עושה נזק, ואפילו מביא תועלת. רוס סימן את עצמו כמנהיג היוניוניסטים בסקוטלנד, בזמן שהלייבור והליברל-דמוקרטים נשרכו מאחור.

מה הגורמים לכך?

אפשר לשים את האצבע על שני גורמים עיקריים להצלחת ה-SNP. הראשון הוא ההתמודדות של ניקולה סטרג’ון עם משבר הקורונה. היא נחשבת למי שהצליחה לתקשר עם הציבור הרבה יותר טוב מבוריס ג’ונסון, והוראותיה היו הרבה פחות מבלבלות מאלו שניתנו לאנגלים. בתחילת 2021, היא הייתה המנהיגה הפוליטית היחידה שסקרי שביעות הרצון נתנו לה ציון חיובי בקרב המשיבים הסקוטים. בקיצור, המשבר הזה הפך את סטרג’ון לדמות מוערכת בקרב רבים, גם אם הם לא תומכים בעצמאות.

ניקולה סטרג'ון
תפקדה היטב בקורונה. ניקולה סטרג’ון (צילום: ממשלת סקוטלנד)

עם זאת, אין לשלול את הניכור שחלק מהסקוטים מרגישים כלפי הממלכה המאוחדת. כפי שהראה ד”ר רוברט סאונדרס לפני כחודש, שיטת הבחירות הבריטית פוגעת בשייכות של סקוטלנד למערכת הפוליטית של הממלכה כולה. זאת, משום ששתי המפלגות היוניוניסטיות כמעט לא מיוצגות בווסטמינסטר, משום שה-SNP תופסת כמעט את כל המושבים של סקוטלנד. זאת, למרות שה-SNP קיבלה ב-2019 רק כ-45% מהקולות בסקוטלנד. זה הופך את מפלגות השלטון לפחות כלל-בריטיות ויותר לאיזו ברית אנגלית-ולשית. זה זמן מה שאין שום שר סקוטי בממשלה הבריטית, כולל בתפקיד שר סקוטלנד. הדבר יוצר בקרב רבים מהסקוטים ניכור, שכן הם מרגישים שהממשלה ששולטת בהם לא כוללת אותם. זה יכול בהחלט להוות בוסט ל-SNP.

האם פנינו למשאל עם שני?

כזכור, הבחירות האלו היו, בגדול, על נושא אחד: האם יש רצון בקרב היושבים בסקוטלנד במשאל עם נוסף על עצמאות סקוטית או שאבד על העניין הזה הכלח. ה-SNP כאמור לא הצליחה לבדה להגיע לרוב מוחלט, אבל מבחינתה הודות לירוקים יש לה מנדט לערוך משאל עם שני. סטרג’ון כבר אמרה שעובדה שלפחות בכל הנוגע למחוזות הבחירה, ה-SNP הגיעה לשיא של כל הזמנים. כלומר, ה-SNP לא מתכוונת להפריע למושב שמפריד בינה לבין הרוב המוחלט להפריע לה להשיג את משאל העם שלה. אם הקואליציה עם הירוקים לא תספיק, היא תמצא אלף ואחת הוכחות אחרות.

ניקולה סטרג’ון כבר הודיעה שמיד עם תום משבר הקורונה בכוונתה לקדם משאל עם כזה. הביקורת הרצינית שהוטחה בה הייתה שהיא רוצה לערוך משאל עם כשהממלכה כולה מתאוששת מנזקי הקורונה. אז הנה, סטרג’ון אומרת: שיקום סקוטלנד והעמדתה על הרגליים נמצאים בעדיפות הראשונה, ורק לאחר מכן משאל העם. בוריס ג’ונסון, אגב, כבר ניסה להשתמש בשיקום כדי לרכך מעט את סטרג’ון. הוא שלח לה מכתב לגבי שיתוף פעולה בעבודת השיקום. מעבר לברכות על ניצחונה, הוא הזכיר לה כמה חשובה העבודה של כל הגופים המושלים בממלכה המאוחדת בהתמודדות עם הקורונה. או במילים אחרות: “זה נראה לך זמן למשאל עם?”.

עוד אמרה סטרג’ון ש”פשוט אין שום הצדקה דמוקרטית לבוריס ג’ונסון, או לכל אחד אחר, לנסות לחסום את הזכות של העם הסקוטי לבחור את עתידו”. היא הוסיפה שמשאל עם “הוא רצונה של הארץ”. זה לא בהכרח נכון: כמו שיש תומכי עצמאות שהצביעו ללייבור, כך יכולים להיות מצביעי SNP שלא דחוף להם לקיים משאל עם אבל היו מרוצים מתפקודה של סטרג’ון בקורונה או שסתם בא להם לדחוף לג’ונסון אצבע בעין. כמו כן, הממשלה ממשיכה לטעון שהוסכם שמשאל העם של 2014 היה משאל של פעם בדור, ולכן אין הצדקה דמוקרטית כן לקיים את המשאל. ה-SNP לא מורכבת מפראיירים, ויש כוונה לפנות לערכאות משפטיות ולעשות לממשלה הבריטית בושות בזירה הבינלאומית אם לא יינתן משאל עם.

עוד כמה דברים

פוטנציאל למשאל עם שני הוא לא הדבר היחידי שהבחירות האלו הביאו עמן. בכל מקרה, בגלל ההתחייבות של סטרג’ון לא לעסוק בזה לפני השיקום, אני בספק שנשמע על זה יותר מדי לפני 2022. מי שהולך להיות תחת לחץ רציני הוא דאגלס רוס. רוס הוא גם חבר בפרלמנט הבריטי, ועכשיו גם חבר בפרלמנט הסקוטי. זה חוקי, אבל מן הסתם יקשה עליו לבצע את עבודתו. עוד לפני הבחירות איאן בלאקפורד, ראש ה-SNP בפרלמנט הבריטי, התחיל להפעיל לחץ על רוס שיתפטר מבית הנבחרים כדי להימנע ממנדט כפול. סביר להניח שכעת הלחץ הזה יגבר בדרישה שרוס יעזוב את וסטמינסטר ויקדיש את עצמו להולירוד (מושב הפרלמנט הסקוטי). רוס, מצדו, אמר שאין לו שום כוונה כזו. לדבריו, אלכס סלמונד כיהן עם מנדט כפול גם הוא, וזה היה בסדר.

דאגלס רוס
צפוי לחץ. דאגלס רוס (צילום: ריצ’רד טאונזנד)

אפרופו אלכס סלמונד, אל תצפו ממנו להיעלם. אחרי שורת עריקות, יש למפלגת אלפה שני חברים בבית הנבחרים ו-20 חברי מועצה, שסלמונד בטוח שמהווים הוכחה לכוחו. לכן, למרות שהמפלגה היא בפירוש כישלון אלקטורלי, יש לסלמונד נציגים במוסדות חשובים. הוא עוד ינסה לשוב. אל תופתעו אם עוד נשמע ממנו שוב בשנה הבאה, לקראת הבחירות המקומיות בסקוטלנד. (עדכון: היום (א’) סלמונד כבר אמר שהוא עשוי לא להנהיג את אלפה לעוד זמן רב.)

וכמובן, כרגיל, מי שנדרשת לחשבון נפש היא הלייבור. אנאס סארוואר אמנם לא הביא לכישלון קולוסאלי. אבל בהתחשב ברשימת הכישלונות של הלייבור ברחבי אנגליה, זה פשוט לא מספיק כדי לנוח על זרי הדפנה. קיר סטארמר יצטרך לעשות בדק בית רציני במפלגה ולהבין למה הציבור נוטש את הלייבור כל עוד אין דמות מפתח נוסח מארק דרייקפורד שתוכל לזכות באמון המצביעים. סקוטלנד היא מעוז חיוני עבור הלייבור אם היא רוצה לזכות ברוב מוחלט, ולכן המפלגה חייבת להבין מה היא עושה לא נכון לפני הבחירות הכלליות הבאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *