התוצאות הראשונות: בזמן שבמועצות המקומיות, בוויילס ובסקוטלנד עדיין סופרים את הקולות, אנחנו יכולים לדבר על התוצאות מבחירות הביניים בהרטליפול. מחוז הבחירה האדום תמיד הפך כחול לאחר ניצחונה של המועמדת השמרנית ג’יל מורטימר. הניצחון הזה מראה מעל הכל שהבעיות של הלייבור לא התחילו ולא נגמרו בג’רמי קורבין או בברקזיט, וכדאי שקיר סטארמר יחשוב מה הוא עושה כדי לשפר את מצבה של המפלגה במהירות | צילום: מחשבון הטוויטר של ג’יל מורטימר

ייקח זמן לתוצאות של כל המועצות המקומיות, הסנד’ והפרלמנט הסקוטי להגיע. עד אז, בואו נתרכז במקום היחידי בו יש כבר תוצאה סופית: הרטליפול. כזכור, במקביל למערכות הבחירות המקומיות והאזוריות, נערכו גם בחירות ביניים לפרלמנט במחוז הבחירה הרטליפול. בהתאם לציפיות או לחששות של רבים, תלוי באיזה צד של המתרס אתם, השמרנים הצליחו להדיח את הלייבור אחרי קרוב לחמישה עשורים בהם הם החזיקו במחוז הבחירה. חברת הפרלמנט החדשה, לראשונה עם סרט כחול בתולדות מחוז הבחירה, היא ג’יל מורטימר.

התוצאות

אחוז ההצבעה עמד על 42.55%. לא מאוד גבוה בשביל בחירות ביניים שהיו כל-כך מהותיות ללייבור. מצד שני, ביחס לבחירות ביניים באופן כללי זה לא אחוז הצבעה מאוד נמוך. הדבר מראה שהציבור לא הרגיש איזושהי תחושת דחיפות לכאן או לכאן, והגיע כבימים רגילים. בכל מקרה, הנה התוצאות:

מפלגה

מספר קולות

אחוזים

המפלגה השמרנית

15,529

51.9

מפלגת הלייבור

8,589

28.7

סאם לי (עצמאית)

2,904

9.7

מפלגת המורשת

468

1.6

מפלגת הרפורמה

368

1.2

המפלגה הירוקה

358

1.2

המפלגה הליברל-דמוקרטית

349

1.2

אחרים (תשעה מועמדים) 1,368

4.6

הניצחון, כפי שאפשר לראות, הוא רציני. הלייבור לא סתם הפסידה, אלא השמרנים ניצחו בענק. גם לו הקולות של כל 13 המועמדים שאינם שמרנים או לייבור היו הולכים ללייבור, השמרנים היו מנצחים. וזה עוד כשנדיר שמפלגות שלטון מצליחות להדיח את מפלגות האופוזיציה בבחירות ביניים. בקיצור, ניצחון רציני של השמרנים.

ההכרעה המרכזית

השאלה המרכזית שעמדה במרכז בחירות הביניים האלו היא לאן הולכת המגמה. האם בוריס ג’ונסון הצליח לנצח בבחירות 2019 רק בגלל שמולו עמד ג’רמי קורבין עם מדיניות ברקזיט עלובה, או שהשמרנים הגיעו כדי להישאר? האם הצרות של הלייבור מקורן כולן בג’רמי קורבין ובברקזיט, או שגם אחרי שהברקזיט יצא לדרך המפלגה לא מסוגלת לעלות על הסוס? ובכן, הניצחון של ג’יל מורטימר והשמרנים נתן תשובה שלא משתמעת לשתי פנים: השמרנים מצליחים לחדור לבסיסי התמיכה המובהקים של הלייבור, והצרות של הלייבור הן הרבה יותר עמוקות מאשר קורבין.

שלא במפתיע, אלו גם המסקנות אליהן הגיעו הפוליטיקאים. לאחר הניצחון, ג’יל מורטימר אמרה: “לייבור לקחה את תושבי הרטליפול כמובן מאליו יותר מדי זמן … שמעתי זאת שוב ושוב על מפתני הבתים, ולאנשים עכשיו היה מספיק ועכשיו, עם התוצאה הזו, התושבים אמרו את דברם והבהירו שזה הזמן לשינוי”. כנראה פה נעוץ העניין: הלייבור כל-כך איבדה מגע עם השטח, שהצבעה למפלגת השלטון נחשבת לשינוי. דיאן אבוט, שרת הפנים בממשלת הצללים של ג’רמי קורבין וקורביניסטית מהשורה הראשונה, צייצה: “בלתי אפשרי להאשים את ג’רמי קורבין בתוצאה הזו. לייבור זכתה במושב פעמיים תחת הנהגתו. קיר סטארמר חייב לחשוב מחדש על האסטרטגיה שלו”. קורבין עצמו, אגב, הפגין פחות שמחה לאיד ויותר דאגה לעובדים שיושפעו מהפסד הלייבור.

כישלונות אחרים והצלחה אחת

שווה לדבר על עוד כמה כישלונות מלבד אלו של הלייבור. ראשית, הצניחה של מפלגת הרפורמה, לשעבר מפלגת הברקזיט, מקרוב ל-26% תמיכה ב-2019 ל-1.2% בלבד. זה אומר שאחרי שהברקזיט יצא לדרך, נייג’ל פרג’ איבד הרבה מהאינרציה שלו. כשאין איזה נושא רציני שהציבור מרגיש שהממסד מרמה אותו לגביו, למפלגות פופוליסטיות קשה להתרומם. כמובן, חלקים רבים בציבור הבריטי עדיין מרגישים נבגדים על-ידי הממסד, אבל מרגע שהממסד קיים את הבטחתו לצאת מהאיחוד האירופי, לפופוליסטים הרבה יותר קשה.

מותר גם לתהות איך קורה שהירוקים והליברל-דמוקרטים, כל מפלגה בנפרד, קיבלה פחות קולות ממפלגת המורשת. אמת, הן אף פעם לא משיגות יותר מדי קולות בהרטליפול, ועדיין. מפלגת המורשת היא מפלגה ריאקציונרית שנחשבת כביתם של אלו ש-UKIP לא מספיק קיצונית עבורם, וכוללת מכחישי קורונה ואנשים שגורמים לאנשי מסיבת התה האמריקאית להיראות כמו ברק אובמה. הרעיון שמפלגות יחסית מרכזיות לא מצליחות לעקוף מועמד עצמאי או את מפלגת הרפורמה הפופוליסטית זה עניין אחד. אבל מפלגת המורשת היא אפילו לא מפלגה פופוליסטית, ומדובר בהשפלה.

ויש גם הצלחה אחת לדבר עליה: זו של סאם לי, המועמדת העצמאית, שקיבל כמעט 10% מהקולות. אמת, זה לא מספיק בשיטת הבחירות הבריטית, אבל זה עדיין הישג לא רע, בטח בסיטואציית שמרנים מול לייבור שמחזקת את ההצבעה האסטרטגית. זה מראה הצלחה רצינית של לי בשטח, וייתכן שעוד נשמע ממנה בעתיד במסגרת מפלגתית כזו או אחרת.

הגורמים

נשאלת השאלה מה גרם לכך. איך יכול להיות שאחרי כל-כך הרבה מתים מקורונה ואחרי כל פרשות השחיתות, השמרנים הצליחו ככה? ראשית, כנראה שלחיסונים היה אפקט חיובי. עוד, נראה שלציבור לא באמת אכפת מהפרשות שנקשרו בשמרנים, מהסיבה הפשוטה שלא נראה שהן מזיקות לציבור באיזושהי דרך. שיפוצי דירת השרד בדאונינג 10, גם אם לא היו חוקיים, לא הורגשו בכיסם של משלמי המסים וג’ונסון לבסוף כיסה את העלויות. מבחינת רבים, מדובר בעניין מנהלי שלא נוגע להם.

בוריס ג'ונסון - ג'יל מורטימר
למי אכפת מהפרשות? בוריס ג’ונסון (צילום: פיפה פאולס, דאונינג 10)

לורה קונסברג, פרשנית ה-BBC, מציעה שזה גם כשל בהנהגת הלייבור: ראשית, הבחירה בפול ויליאמס, רימיינר בכל רמ”ל איבריו, כמועמד הלייבור במחוז בחירה שהצביע באופן מובהק בעד הברקזיט היא תמוהה. ויליאמס ניסה להראות שהוא לא רוצה לחזור לאיחוד האירופי, אבל הוא כנראה התקשה לשכנע. וזה בנוסף לעובדה שוויליאמס היה צריך להתחיל את הקמפיין שלו בהתנצלות על התבטאויות סקסיסטיות מהעבר. כמו כן, הנהגת הלייבור התקשתה להיסגר על מסר רציני לבחירות האלו. נכון שמנהיג פוליטי ששואף להגיע לראשות הממשלה צריך לפנות לכמה שיותר אנשים, אבל הוא גם צריך להיות מסוגל להגיד דברים נחרצים פה ושם. קיר סטארמר לא מצטיין בכך, ולדבר כנראה הייתה השפעה על ההצבעה למועמד הלייבור.

משמעויות

מבחינה פרלמנטרית לניצחון הזה יש משמעות קטנה. לשמרנים גם כך יש רוב עצום, מרידות של ממש לא היו כבר חודשים, כך שעוד חברת פרלמנט לפה או לשם היא לא מה שישפיע על יכולתו של בוריס ג’ונסון להוציא לפועל את המצע שלו. החשיבות הרצינית של הדבר הזה היא מוראלית. ג’ונסון, באמצעות ג’יל מורטימר, וכנראה גם באמצעות מה שנראה נכון לכתיבת שורות אלו כהצלחה בבחירות המקומיות, הצליח לאחוז במפלגה שלו ולהראות שהוא יודע לנצח בחירות. עד כה, בוריס ג’ונסון הפסיד בדיוק במערכת בחירות אחת: בחירות הביניים בברקון ורדנורשייר באוגוסט 2019. בלונדון הוא ניצח ב-2008 ו-2012, במשאל העם על הברקזיט הוא ידע לבחור את הצד המנצח, הוא ניצח במרוץ לראשות המפלגה השמרנית ב-2019 (אמת, ב-2016 הוא התקפל רגע לפני שהתחיל), והוא ניצח בבחירות הכלליות של 2019. זה נכון שלא פעם הניצחונות שלו יותר מורכבים ממה שנראה ושהם לפעמים פחות גדולים כשצוללים לפרטים, אבל הוא מצליח ליצור לעצמו שם של בלתי מנוצח.

קיר סטארמר - ג'יל מורטימר
המפסיד הגדול. קיר סטארמר (צילום: Chatham House)

קיר סטארמר, בינתיים, צריך לחשב מסלול מחדש. אלו לא רק קורביניסטים בכירים כמו דיאן אבוט שקוראים לו לעשות את זה. גם אנדרו אדוניס, בלייריסט מושבע ומי שחושב שהטעות הכי גדולה של טוני בלייר הייתה הפרישה שלו, מודאג מהמצב. הוא אמר שההפסד הזה “עלול להיות הסוף של הלייבור”. לדבריו, לא נראה שהציבור משוכנע שללייבור יש את ההנהגה או המדיניות הנכונה עבור בריטניה. סטארמר ניסה מראש להכין את הקרקע להפסד, בטענה שמדובר בתהליך שלא ניתן להשלים בשנה, אבל כאמור הוא אפילו לא הצליח לעצור את ההידרדרות. כעת, עליו יהיה לעבוד קשה יותר כדי לגרום למפלגה ללכת אחריו. הוא כנראה לא יודח בקרוב, אבל כעת הוא מבין שהאתגר שעומד בפניו אינו פשוט כלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *