הרצח המזוויע של שרה אוורארד הצית את הפוליטיקה הבריטית. בהתחלה, הדיון התמקד באלימות נגד נשים. אבל הדיון השתנה ברגע שהמשטרה פיזרה באלימות הפגנה לא חוקית אבל שקטה שביקשה לכבד את זכרה של אוורארד. הדבר הביא לדרישות להתפטרותה של מפקדת המשטרה המטרופוליטנית של לונדון, בזמן שהממשלה ביקשה קודם כל לפתוח בחקירה עצמאית. בינתיים, הממשלה מתכוונת להגיש הצעת חוק שתרחיב את היכולת של המשטרה להגביל הפגנות, מה שנראה בעיניי רבים כאיום על חופש ההפגנה בתזמון אידיוטי למדי. ורק הנושא המרכזי הפך פתאום משני | צילום: טים דנל

ביוני האחרון, היו מי שהאשימו את המשטרה הבריטית שהיא הייתה רכה מדי עם מפגיני Black Lives Matter, שהפגינו לאחר רצח ג’ורג’ פלויד. עכשיו, ההאשמה נגדה היא הפוכה: שהיא הייתה אלימה מדי עם מי שהפגינו באופן שקט במחאה על הרצח של שרה אוורארד. ההאשמה הזו מגיעה לא רק מהאופוזיציה, אלא גם מהמפלגה השמרנית, כולל באופן מסויג מהממשלה. ואיכשהו, מה שהניע את ההפגנה הזו נשכח מאחור.

קצת רקע

סביר להניח שאני לא המקור הראשון למידע על הרצח המזעזע של שרה אוורארד, שסוקר גם בתקשורת הישראלית. אבל למקרה שזה חלף איכשהו מעל הראש, הנה תמצית הפרטים: אוורארד (33), הייתה מנהלת שיווק שלפני פחות משבועיים הפכה לנעדרת. הפעם האחרונה בה נראתה בחיים הייתה ב-3 במרץ, אז התהלכה בלונדון. לאחר הפניות למשטרה, ב-5 במרץ המשטרה ביקשה את עזרת הציבור. ב-7 במרץ אותרה במצלמת אבטחה הולכת בכיוון הכללי של ביתה, אך המשטרה לא הייתה מסוגלת להגיד אם הצליחה להגיע אליו. ביום למחרת כבר התקבלו במשטרה 120 שיחות מהציבור ויותר מ-750 בתים קיבלו ביקור מהמשטרה לצורך החקירה. החקירה כנראה הייתה יעילה למדי, וב-9 במרץ כבר נעצרו שני חשודים בחשד לחטיפה: שוטר במשטרה המטרופוליטנית של לונדון, ואישה נוספת שנחשדה בסיוע. יום לאחר מכן, ב-10 במרץ, המשטרה מצאה ביערות בקנט חלקי גופה לא מזוהים, אבל שנחשדו כאלה של אוורארד. ב-12 במרץ המשטרה אישרה כי מדובר בשרידיה של אוורארד. השוטר, ויין קוזנס, הואשם בחטיפה ורצח.

הסיפור לא נגמר כאן, אלא רק החלק הבלשי שלו. הסיפור הזה שם זרקור על כל התופעה של אלימות נגד נשים בבריטניה. ניתן להעלות השערות שונות למה דווקא הרצח הזה, אבל ככל הנראה תרמה לכך העובדה שנשים הוזהרו לביטחונן על-ידי המשטרה עד שנעצר החשוד, רק כדי לגלות שגם הוא שוטר. בכל מקרה, נשים רבות ברשתות החברתיות העידו על תחושת חוסר הביטחון שהן חשות כשהן הולכות ברחוב, ובאופן כללי במרחב הציבורי. זה לא משהו שישראלים לא מכירים: הקפדה לא לשתות יותר מדי, הימנעות מאוזניות בזמן ריצה ברחוב, הליכה רק ברחובות מוארים (למרות שאוורארד ככל הנראה הלכה באזורים מוארים) ועוד. הדבר גדל וגדל, כולל טיפים איך להישמר במרחב הציבורי ועוד. הרצח הפך מעוד סיפור זוועה שנשכח אחרי יומיים והופך לסיוט של המשפחה והחברים בלבד, לעניין ציבורי של ממש.

אשכבה שהשתבשה

לאחר שהמשטרה הודיעה שהגופה שנמצאה היא אכן של שרה אוורארד, ארגוני נשים ביקשו לערוך הפגנה שקטה ושלווה, לזכרה, שהייתה אמורה להיערך שלשום (ש’). הבעיה היא שהקורונה עדיין עמנו, והמשטרה המטרופוליטנית של לונדון מיאנה לאשר את האירוע בטענה להתקהלות. המארגנות עתרו לבית המשפט העליון, אבל זה סירב להתערב ודרש שהארגון והמשטרה יפתרו את זה לבד. ההפגנה השקטה הזו בוטלה. אבל יש דברים שפשוט אי-אפשר לעצור. למרות שהגוף המארגן ביקש להסתפק בהדלקת נר על מפתן הבית ב-21:30 (שעון בריטניה), רבים החליטו להגיע למרות הכל לקלפהם קומון (לונדון), המקום בו אוורארד ביקרה את חבריה טרם נחטפה, מלוות בפרחים ובדברים כתובים. או יותר נכון, רבות החליטו להגיע, שכן הרוב במקום היו נשים. אחת מהן הייתה לא אחרת מאשר הנסיכה קייט, שארמון קנזינגטון מסר בשמה שהיא “זוכרת איך זה היה להתהלך ברחובות לונדון בלילה לפני שהתחתנה”.

הצרות החלו בערב. אז היה נראה שמה שהתחיל כהתאספות של נשים שהגיעו באופן עצמאי כדי להוקיר את זכרה של שרה אוורארד, הפך למשהו מאורגן. זאת, בעקבות תחילתם של נאומים. הדבר יצר התקהלות של ממש סביב הנואמות, מה שיצר – לדברי המשטרה – את החשש להפצת הקורונה. בשלב הזה המשטרה המטרופוליטנית של לונדון החלה לנסות לפזר את ההפגנה. וזה הלך רע. הו, כמה שזה הלך רע. הדבר כלל מעצרים, התנגשויות אלימות עם המפגינות, וכל זה מצולם ומועבר לצופים בבית. כל זה לא בגלל אלימות או ונדליזם או הסתה, פשוט בגלל נאום. אמת, בזמן מגיפה, אבל לא בטוח שהתגוששות אלימה עם מפגינות ומפגינים היא הדרך הכי טובה למנוע הדבקה.

המערכת רגשה

המערכת הפוליטית, איך לא, הגיבה. ובשיא העוצמה. מי שהגיב במהירות ובעוצמה היה ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי. בלי להסס הוא כתב למפקדת המשטרה המטרופוליטנית קרסידה דיק ואמר שעליה “לשקול” את המשך כהונתה. או, אם לתרגם לשפה פחות בריטית, דרש שתתפטר. ראש האופוזיציה קיר סטארמר, שנקיטת עמדה מעולם לא הייתה הצד החזק שלו, היה פחות נחרץ. לדבריו, “הוא חולק את הכעס והעצב” מהאירועים וטען שזו לא הדרך בה המשטרה הייתה צריכה לטפל בהפגנה. אני בגדול אוהב אנדרסטייטמנט בריטי, אבל זה מוגזם. אבל הנקודה המעניינת הגיעה דווקא מהשמרנים. קחו למשל את מארק הרפר, ראש קבוצת ההתאוששות מהקורונה, שבגדול מתנגדת לסגרים. הוא צייץ שהמראות אכן מחרידים, אבל אמר שמי שתמכו במגבלות הקורונה בלי לשאול שאלות נושאים באחריות גם הם. כלומר, זה לא רק אופי ההפגנה. זה גם העובדה שעבור רבים יותר ויותר המשטרה היא גוף שמשרת הוראות בעלות אופי טוטליטרי, מה שתורם לכך שהרבה פחות אנשים נמצאים בצד שלה.

השלושה האלו, כמובן, לא היו לבדם. רבים, מהימין ומהשמאל, גינו את המשטרה. השוואות להפגנות BLM עלו גם הן, מטבע הדברים. הטענה העיקרית הייתה שאם המשטרה הייתה מסוגלת להכיל את ההפגנות התוססות (ולעתים אלימות) ביוני, היא הייתה יכולה להכיל גם את הנאומים האלו. טיעון שלא ראיתי שעלה, אבל כדאי לחשוב עליו: גם מפגיני BLM לא הפגינו בדיוק לפי הנחיות הקורונה. אבל הם הגיעו באופן ספונטני, לא בטוח שעם אישור של ממש מהמשטרה, וקבעו נוכחות בשטח, והמשטרה ניסתה להכיל. את הכוח היא הפעילה דווקא מול אלו שבתחילה ניסו לעשות את זה באופן מסודר, וגם כשזה לא הלך ניסו לשמור על הפגנה שלווה. במילים אחרות, המשטרה יוצרת את הרושם שעדיף לבוא אליה בכוח כבר בהתחלה, כי אחרת זה לא ייגמר טוב עבור המפגינים.

ג’ס פיליפס

מקום של כבוד מגיע לג’ס פיליפס, שרה לאלימות במשפחה ב”משרד הפנים” של ממשלת הצללים. לפיליפס יש רקורד מכובד ומוכר בכל הנוגע להתמודדות עם אלימות נגד נשים. לדבריה, שאלות כמו התפטרותה של מפקדת המשטרה פחות חשובות, כי האיום על נשים יישאר כמו שהוא. לדבריה יש לטפל בתופעה של אלימות נגד נשים בחינוך, ברווחה, בדיור ובאכיפה – וכרגע לפי השקפתה בריטניה נכשל בכל אחד מהתחומים. במילים אחרות, היא רוצה לראות הרבה יותר פעולה והרבה פחות דיבורים.

דבר אחד דיי ברור: פיליפס הרבה פחות מעוניינת לדבר על מה שקרה בהפגנה זו או אחרת, קשים ככל שהדברים היו. היא רוצה לדבר על אלימות נגד נשים ועל מה שעושים למענן. הבעיה הייתה שהיא הייתה שם כמעט לבד, ומהרגע שהמשטרה נהגה באלימות כלפי המפגינות, פיליפס נשארה כמעט בודדה בדיון.

תשובות

שלושה אנשים עיקריים נדרשו לתשובות. ראשונה, קרסידה דיק, זו שקיבלה קריאות להתפטר. שני, ראש עיריית לונדון סאדיק קאן, לו אחריות ישירה על המשטרה המטרופוליטנית. שלישית, שרת הפנים פריטי פאטל, שאחראית על השיטור באנגליה.

דיק אמרה שהיא לא “שוקלת” את המשך כהונתה, כפי שקרא לה לעשות אד דייווי. היא הסבירה שהשוטרים במקום חשו שיש חשש אמיתי לבריאות הציבור, ושהמקרה הפך אותה ליותר נחושה לעמוד בראש המשטרה המטרופוליטנית. נראה אם היא באמת תצליח להתמיד בעמדתה.

סאדיק קאן, יש להגיד, הגיב מאוד מאוחר. הפעם הראשונה בה נשמע ממנו קול ברשתות החברתיות היה כמה שעות לאחר המקרה. הוא צייץ שהוא בקשר עם דיק ועם סגנה. יותר מאוחר מסר שהוא “לא מרוצה” מהתשובות שקיבל מהם. לדבריו, לפני האירועים הוא דרש שהמשטרה תטפל בהפגנה הזו בצורה הרגישה ביותר. כעת, הוא תומך בכך שוועדת חקירה עצמאית תבדוק מה קרה שם ותסיק את המסקנות. מה שנקרא, זריקה אמנותית מתחת לגלגלי האוטובוס.

אגב, השימוש במילה “תומך” נובעת מכך שהרעיון לוועדת חקירה הוא לא שלו, אלא של פריטי פאטל. מעבר לכך שהודיעה על החקירה העצמאית, היא אמרה שגם היא דיברה עם דיק, ועדיין יש שאלות שדורשות מענה. על תמונות המעצרים היא אמרה שהן “מעציבות” ושדרשה דו”ח מלא על האירועים מדיק. אבל, לפי ה-BBC, יש מקורות בדאונינג 10 שאומרים שהן לפאטל והן לראש הממשלה בוריס ג’ונסון יש אמון במפקדת המשטרה. אני לא חושב שיש בכיר כלשהו שפישל, כולל פריטי פאטל עצמה, שבוריס ג’ונסון לא הביע בו אמון. ויקטוריה אטקינס, שרה זוטרה במשרד הפנים שבין השאר אחראית על אלימות נגד נשים, סירבה גם היא להצטרף לדרישה מדיק שתתפטר.

קרסידה דיק ופריטי פאטל - שרה אוורארד
חכו עם הפיטורים. קרסידה דיק עם פריטי פאטל (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)

מי היה מאמין שנראה את סאדיק קאן ופריטי פאטל לא רק מסכימים על הצורך בוועדת חקירה, אלא גם מגנים את אותו צד באירועים? פאטל אמנם יותר מסויגת, אבל בניגוד לבדרך כלל, היא לא ממהרת לקחת את הצד של המשטרה.

טיימינג

יש סיבה לכך שפאטל קצת יותר מסויגת בדבריה. היום (ב’) תוגש לפרלמנט הצעת חוק מטעם משרד הפנים. נושא הצעת החוק: הפגנות. יותר בהרחבה: הגבלות על הפגנות. למשל, המשטרה תוכל להטיל על הפגנות סטטיות שעות התחלה וסיום, הגבלת רעש ועוד. את הסמכויות האלו יש למשטרה כבר כעת בכל הנוגע לתהלוכות. הצעת החוק מבקשת להרחיב את המקרים בהם המשטרה תוכל להגביל הפגנות. לדוגמה, אם רעש מההפגנה – כולל הפגנת יחיד – יפריע לקהילה. מי ייתן דוגמאות להפרעה לקהילה באמצעות רעש? שרת הפנים, באמצעות תקנות. הצעת החוק גם תוריד את הרף בו עבירה על כללי ההפגנה תישא עונש. משרד הפנים מדגיש שרוב ההפגנות לא ירגישו בהבדל ושהמשטרה תצטרך לפעול בהתאם לחוק, ולהוכיח שיש צורך בהגבלות. אבל רבים חשים שגם אם יש מקום להסדיר מחדש את היחס להפגנות, הצעת החוק הזו פותחת פתח לדיכוי חופש הביטוי.

שרה אוורארד
זה תזמון זה? נר לזכרה של שרה אוורארד בפתח דאונינג 10 (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)

ומה שקרה בהפגנות? זה כמובן מחזק את המתנגדים. שר המשפטים בממשלת הצללים, דייוויד לאמי, הודיע שהלייבור תצביע נגד הצעת החוק. הוא הסביר שזה לא הזמן לעסוק בהגבלות לא פרופורציונליות על חופש הביטוי, אלא להגן על נשים. הוא האשים את הממשלה שבמקום להתעסק באלימות נגד נשים בבריטניה, היא מקדמת חוק שמגביל הפגנות רגע אחרי שהמשטרה פיזרה הפגנה באופן אלים כשניסו למחות על אלימות נגד נשים. ג’ס פיליפס האשימה את הצעת החוק שהיא נותנת למשחיתי פסלים יותר זמן בכלא מאשר לאנסים. או, אם לקצר מאוד, הצעת החוק הזו, שנועדה להתמודד עם הפגנות נוסח BLM, נראית כמו הצעת חוק שמחזקת את המשטרה שהרגע התעמרה בהפגנה שקטה. קשה להגיד שתזמון מוצלח היה כאן.

או במילים אחרות, הרצח המזוויע של שרה אוורארד חודר לא רק לעורקי החברה הבריטית, אלא גם לעורקי הפוליטיקה שלה. ואיכשהו – איך לא? – נושא הדיון זז מהתמודדות עם האלימות שנשים רבות צריכות להתמודד איתה, לדיון על התנהלות המשטרה. נושא חשוב מאוד וצריך לדון גם בו במקביל, אבל כדאי לא לשכוח על מה הייתה ההפגנה מלכתחילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *