גל שני. צירוף המילים המפחיד ביותר בתקופה האחרונה. ונראה שבריטניה, כמו חלקים אחרים באירופה, נמצאת בדרך לשם או אפילו בעיצומו של הגל. בממשלה כבר הציבו מגבלות חדשות על היכולת להתקהל והטיול סגרים מקומיים. בנוסף, אומרים שם, סגר כללי שני הוא ממש לא משהו בלתי אפשרי. הבעיה היא שיש לא מעט כשלים במערכת הנוכחית שיקשו על הממשלה להימנע מסגר כזה. מערך הבדיקות מתפקד הרבה פחות מתחת למה שהובטח. התקשורת בין ממשלת בריטניה לממשלות האזוריות לוקה בחסר. והממשלה גם מתקשה לזכות באמון הציבור, מה שמוביל ללא מעט הפרות של ההנחיות, כולל מסיבות לא חוקיות ביערות. האם הממשלה תצליח להתגבר על הבעיות האלו? זה ממש לא מובן מאליו | צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10
לא רק בישראל הקורונה מכה שנית. רק אתמול (ו’) ארגון הבריאות העולמי הזהיר מפני גל שני רציני באירופה. בריטניה, למרות שמצבה הרבה פחות חמור מזה שבספרד וצרפת בכל הנוגע למספר המאומתים לנפש, גם היא נמצאת בעלייה שלא ניתן לזלזל בה. בהתאם, הממשלה מודאגת למדי. צעדים ברמה המקומית כבר ננקטו ואזהרות מפני סגר שני ברמה הארצית כבר מושמעות. אבל, יש גם שורה של כשלים שפוגעים ביכולת להיערך וגם לאפשר חיים בצד הקורונה. לכן, הפוסט הזה יוקדש למצבה של בריטניה לקראת מה שנראה כמו גל שני.
המצב הנוכחי
מבחינת הממשלה, בריטניה חווה כעת גל שני. כך אמר בוריס ג’ונסון. לדבריו, הגל הזה הוא “בלתי נמנע”. אם לתרגם למספרים, אז מקדם ההדבקה (R) בממלכה עומד איפשהו בין 1.1 ל-1.4. מאחר שכל מספר מעל 1 פירושו גדילת מספר הנדבקים באופן מעריכי, אלו לא חדשות טובות בכלל. אם ללכת לפי אזורים, אז בצפון אנגליה הוא נע בין 1.2 ל-1.5, בסקוטלנד הוא זהה לזה של הממלכה כולה, ובצפון אירלנד הוא 1.2. בוויילס המצב הוא הטוב ביותר, עם 0.7 עד 1.2, כלומר שיש סיכוי לא רע ששם המגיפה עודנה בדעיכה. ממוצע המאובחנים היומי בשבוע האחרון עומד על קרוב ל-3,500, כשלפני פחות מחודשיים הוא עמד על בערך אלף. בקיצור, המצב מחמיר.
הדבר כבר הביא למגבלות חדשות. בתחילת השבוע נכנס לתוקפו “חוק השישה“, לפיו אין להתקהל בקבוצות של יותר משישה אנשים. החוק הזה קצת משתנה מחלק לחלק בממלכה. בסקוטלנד מלבד למגבלת האנשים, יש גם מגבלה על מספר משקי הבית שיכולים להיפגש (שניים). באנגליה המגבלה חלה על כל הגילים, בזמן שבסקוטלנד ובוויילס ילדים מתחת לגיל 12 או 11 בהתאמה לא נספרים. בנוסף, הממשלה הכריזה על סגרים מקומיים באזורים שונים בצפון אנגליה. זאת, בנוסף לסגרים מקומיים שיש בחלקים שונים של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. הסגרים האלו הם לא מוחלטים: הם אוסרים התקהלות בבתים פרטיים, קובעים שעות פתיחה מותרות לפאבים ועוד.
הממשלה מבהירה שהיא מאוד לא רוצה להגיע לסגר לאומי נוסף. אבל, לא ממש ברור מה צריך לקרות כדי להחליט שיש צורך בסגר נוסף. הדוגמה הבולטת ביותר הייתה בריאיון של שר הבריאות מאט הנקוק לסקיי ניוז אתמול (ו’). המראיינת שאלה אותו מספר פעמים כמה בריטניה קרובה לסגר שני לרוחבה של בריטניה. הנקוק השיב בכל פעם שהם לא רוצים להגיע לסגר נוסף, ושהם בוחנים את הדברים כל הזמן. עכשיו, דיי ברור שמה שהמראיינת ביקשה לשאול זה מה הקריטריון שהממשלה קבעה לסגר כללי,* וכמה בריטניה קרובה אליו. או שהנקוק לא הבין את זה, או שאין קריטריון כזה.
הכשלים
הבעיה היא שיש לא מעט כשלים שהממשלה צריכה לטפל בהם.
בדיקות, בדיקות, בדיקות
כולם מכירים את הסיסמה של ארגון הבריאות העולמי מתחילת המשבר, שמה שצריך זה “בדיקות, בדיקות, בדיקות”. גם היה ברור לכולם שאם לא רוצים גל שני, זה חלק מהעסק. בוריס ג’ונסון הבטיח בזמנו מערך בדיקות מהטובים בעולם. אז איך זה הלך? לא מדהים. ושוב, זה לא אני אומר, זה ג’ונסון אומר. לדבריו, למערכת יש “בעיות ענקיות”. מה הן אותן בעיות ענקיות? ובכן, הדיילי מירור אסף שש עיקריות.** הבה נעבור עליהן בקצרה.
בעיה ראשונה היא קיבולת הבדיקות. ביוני המערך הצליח להגיע לכ-200 אלף בדיקות ביום. אבל מאז שיטחו לקיבולת היומית את העקומה. אחר-כך הייתה עלייה, אבל הקיבולת עדיין עומדת על פחות מ-250 אלף בדיקות ליום, הרבה מתחת לרף שהממשלה הציבה לעצמה. בעיה נוספת היא מצג שווא לפיו יש יכולת לערוך עוד עשרות אלפי בדיקות ביום, בגלל הפער בין נתוני הקיבולת לנתוני הבדיקות בפועל. רק שרוב הבדיקות העודפות הן בדיקות סרולוגיות, שמועילות מעט מאוד למי שרוצה לדעת אם הוא חולה באותו רגע. שלישית, המעבדות הפרטיות שמסייעות ל-NHS לא פועלות בשקיפות, מה שלא מאפשר לדעת אם יש שם כשלים. רביעית, באזורים רבים אין בדיקות זמינות, מה שמאלץ לעתים נבדקים לגמוע מרחקים של עשרות קילומטרים כדי להיבדק. חמישית, למרות הבטחות הממשלה שתוצאות יוחזרו תוך 24 שעות, יותר מ-40% מהבדיקות חוזרות אחרי פרק זמן ארוך יותר. ולסיום, הרבה מהבדיקות ניזוקות בדרך מאתר הבדיקה למעבדה. חלקן מועברות למעבדות בגרמניה ואיטליה, מה שמגדיל את הסיכון.
יש גם בעיות נוספות. למשל, חברה אמריקאית שסייעה לממשלת בריטניה עוד באפריל, טוענת שהיא עדיין לא חילקה חלק מהתשלומים. הממשלה לא מכחישה את הטענות המיוחסות לה, אבל טוענת למערכת יחסים טובה עם החברה. אולי, אך זה לא בדיוק מקטין מתחושת הפרטאצ’. גם לפרויקט הגדלת הבדיקות Moonshot עליו הכריז ג’ונסון יש בעיות. עד כדי כך, שמתכוונים לעתור נגדו בטענה שהוא לא נשען על נתונים מדעיים. בקיצור, פייט יפה לברדק הישראלי.
חוסר בתקשורת
לפעמים קל לשכוח שממשלת בריטניה לא עובדת לבד. תחום הבריאות נמצא בתחום האחריות של הממשלות האזוריות של ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. בתחילה, ממשלת בריטניה פעלה בתיאום עם שלוש הממשלות האלו, למען העקביות. בהמשך, בוריס ג’ונסון החליט שהוא עובד סולו, כשהודיע על שינוי ברטוריקה ובחלק מההנחיות בלי להתייעץ עם שאר הממשלות. מאז, כל ממשלה עשתה כישר בעיניה, עם מעט מאוד תיאום (אבל עדיין יש פה ושם). כעת, לפי השרים הראשונים של ויילס וסקוטלנד מארק דרייקפורד וניקולה סטרג’ן בהתאמה, נראה שג’ונסון לא דיבר איתם באופן ישיר כבר חודשים. וזו בעיה: השרים הראשונים אמנם יכולים להכריז על סגר חדש, אבל סגר דורש איזושהי תכנית כלכלית. וזה כבר בתחום האחריות הכמעט בלעדי של ממשלת בריטניה. למעשה, ב-SNP טענו כבר שהסגר הראשון בסקוטלנד היה איטי בגלל הצורך לחכות לתכנית של הממשלה הבריטית.
דרייקפורד וסטרג’ן קראו לג’ונסון לקיים פגישת חירום מיוחדת שתכלול את העומדים בראש ארבע הממשלות בממלכה. הלחץ נובע בגלל שחלק מהסגרים המקומיים באנגליה הם באזורים שגובלים בוויילס או בסקוטלנד. החשש של דרייקפורד הוא שיש מי שנכנסים מהאזורים שגובלים עמו לוויילס ופוגעים במאמצים המקומיים שם להילחם בתחלואה. בלי קשר לשאלת כיבוד החוקים באנגליה, הקריאה שלהם הגיונית מאוד. מעבר לצורך של הממשלות האזוריות לשת”פ עם ממשלת בריטניה בשביל התמיכה הכלכלית, גם ממשלת בריטניה זקוקה לשת”פ הזה. עוד כשהעבודה המשותפת החלה להישבר הזהירו שהדבר ייצור בלבול בקרב כל התושבים. וזה עוד לפני שמדברים על זה שפשוט יש חשיבות לזה שתוצג לציבור חזית מאוחדת.
חוק וסדר
אמון הציבור הוא חלק חיוני במלחמה במגיפה. הדבר נובע מכך שהממשלה מגבילה את חירויות הפרט הבסיסיות ביותר, על פניו באופן זמני. חשוב שהציבור יאמין שזה המצב, ולא יחשוד שמנסים לנצל את מצב החירום כדי לשעבד אותו, או שהוא עלול להתמרד. אבל לפעמים אמון הציבור חשוב גם כדי שהוא יחשוב שמי שמעליו יודע מה הוא עושה, או שבחוסר אונים הוא יוותר על שיתוף הפעולה. ובכן, גם בזה ממשלת בריטניה לא תמיד מצטיינת.
דוגמה לכך היא חוק ה-6 שהוזכר קודם לכן. החוק הזה מאפשר למשטרה לפזר התקהלויות גדולות יותר, וכמו כן לתת קנסות ואף לבצע מעצרים במקרה הצורך. עד פה, הכל בסדר, בהנחה שסומכים שהמשטרה לא תשתמש בזה כדי להתעמר באנשים. אבל אז השר לשיטור במשרד הפנים קיט מילהאוס היה חייב לעודד אנשים לדווח למשטרה אם הם רואים ששכניהם פועלים בניגוד להנחיות. שרת הפנים פריטי פאטל הראתה קצת יותר תבונה פוליטית ממנו וכשנשאלה ניסתה להתחמק כשאמרה שהיא לא עוסקת בריגול אחר שכניה. אבל כשלחצו אותה אל הקיר, היא אמרה שהיא תדווח אם תראה משהו. למרות שכיום התקהלויות עשויות לסכן חיי אדם, יש שראו בזה קריאה לתרבות הלשנות. בסופו של דבר, ג’ונסון נאלץ לעשות סדר ולבקש מאזרחים שקודם ידברו עם המפרים, ורק במקרה קיצוני ידווחו.
אבל זה עוד היה בקטנה. בעיה יותר רצינית היא שהממשלה פרסמה את החוק המלא רק חצי שעה לפני שהוא נכנס לתוקף. זאת, למרות שהיא הודיעה על קיומו כמה ימים קודם לכן. המשמעות הראשונית של זה היא שהפרלמנט לא קיבל אפשרות אמיתית לדון בחקיקה. ומדובר בבעיה, כיוון שרבים מוצאים את ההחרגות מהחוק קצת אבסורדיות (נשמע מוכר?). כפי שקורא של הפייננשל טיימס הראה, זה יהיה לא חוקי עבור שבעה ילדים להתקבץ ולהאכיל ברווזים. אבל, זה כן מותר עבור שלושים מבוגרים להתקהל כדי לירות בברווזים האלו. כמו כן, זה לא מוסיף לאמון שחוקים מגבילים כאלו עוברים בלי שהפרלמנט דן בהם.
תקשורת עם הציבור
למרות שבכל מדינה האחראית העיקרית היא הממשלה, גם לאזרחים יש קצת אחריות. ויש כאלו שלא ממש לוקחים אותה. כך למשל, ערוץ 4 חשף מסיבות לא חוקיות שמתקיימות במעבה היער. חלק מהצעירים, יש לציין, שמים מסכות ושומרים על ריחוק, אבל הרבה מהם רוקדים בצפיפות. אבל, יש מי שטוענים שגם פה הממשלה יכולה לעשות. מרגרט האריס מארגון הבריאות העולמי הסבירה שגורם משמעותי בעלייה בתחלואה לא הייתה בהכרח החזרת הפאבים לעבודה, אלא יותר מדי מגע פיזי. לדבריה, הממשלה צריכה להיות יותר בתקשורת עם הציבור על-מנת שתוכל להעביר את המסרים החשובים בצורה שתחלחל.
כמובן, אני לא מציין את זה כדי להגיד שמי שעוברים על האחריות הם תמימים שפשוט לא הבינו. אבל, זה מראה שגם בתחום הזה הממשלה מתקשה לפעול כראוי. וזאת, למרות קמפיינים אגרסיביים שמזכירים את כללי הריחוק החברתי וההיגיינה. כשהממשלה עובדת עם מה שנראה לעתים כמו שליפות מהמותן, קצת קשה לשכנע את הציבור בכללים הבסיסיים.
אז גל שני?
בריטניה בהחלט ניצבת בפני גל שני, והאפשרות לסגר כללי נוסף נמצאת על השולחן. כולם אומרים שהם מקווים לא להגיע לזה, אבל בהחלט ייתכן שזה יגיע לכדי כך. בינתיים, היא מנסה להגביל התקהלויות ולסגור באופן מקומי. אבל, יש בהתנהלותה בשבועות האחרונים שורה של כשלים בתחומי בדיקות, שיתוף פעולה עם הממשלות האחרות והתנהלות מול הציבור. היא מגיבה יותר מהר ויותר בענייניות מממשלת ישראל, אבל ממש לא בטוח שזה היה חייב להגיע לכדי כך. כמובן, כל אירופה כרגע נמצאת בעלייה, עם יוצאות דופן כמו גרמניה. ועדיין, הפער בין הבטחות הממשלה לביצועים בשטח בולט מאוד לעין. עכשיו רק ניתן לראות אם הצעדים המקדימים כעת יצילו את בריטניה מעוד סגר כללי ומדכא.
ובגלל שהתחלנו שנה חדשה, נסיים בבוריס ג’ונסון מברך את הקהילה היהודית לראש השנה, תוך כדי שהוא מביע אמפתיה למי שחגיגות ראש השנה שלהם נהרסו עקב חוק ה-6.
I know #RoshHashanah will be difficult this year without the close embrace of family, but I also know the Jews of Britain will respond with the same vigour and ingenuity they have displayed throughout this crisis.
Shana Tova and may you be inscribed and sealed for a good year. pic.twitter.com/wvC6DPitfJ
— Boris Johnson (@BorisJohnson) September 18, 2020
*למשל, בגרמניה הוחלט שהקריטריון לסגר מקומי הוא שבאזור יימצאו 50 מאובחנים חיוביים לכל מאה אלף נפש במשך שבעה ימים רצופים.
**בפועל, בעיה מס’ 5 בכתבה היא חלק מבעיה מס’ 4, שבפועל נספרת שם כבעיה מס’ 5. אבל בעיה מס’ 4 היא למעשה הצבעה על כך שהממשלה משחקת בבליים גיים. שזה אמנם רלוונטי, אבל זו לא בעיה במערך הבדיקות עצמו.