המתחים בין הממשלה המרכזית לממשלות המקומיות מסרבים לשכוך. הפעם על הפרק: היום שאחרי הברקזיט. הממשלה המרכזית מתכוונת להעניק לממשלות המקומיות שלל סמכויות חדשות בתחומים שונים. מצד שני, כדי לשמור על שוק פנימי מאוחד ונטול גבולות פנימיים, הממשלות המקומיות יאלצו להכיר זו ברגולציות של זו. כלומר, ממשלה מקומית תהיה חייבת לאפשר לסחור בשטחה בסחורה שאולי לא עומדת בתקנים שלה אבל כן עומדת בתקנים של אזור אחר בממלכה המאוחדת. הדבר מביא להחרפת המתחים הקיימים גם כך בין השלטון המרכזי לממשלות המואצלות בוויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. מה יהיה בסוף? קשה לדעת, אבל אנחנו בבירור צופים במגמה | בתמונה: כבשים ולשיות, שלממשלת בריטניה חשוב שיימכרו בכל חלקי הממלכה (צילום: טרי קירני)
כבר הראיתי כאן כיצד המתחים בין הממשלה המרכזית לממשלות המקומיות של ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד מתבטאים ביתר שאת בתקופת הקורונה. כעת, נראה שדבר דומה גם סביב היום שאחרי שהברקזיט יושלם לחלוטין. לכאורה זה לא אמור להגיע לשם: ברקזיט הוא בעיקר מדיניות חוץ, נושא שאין לממשלות המקומיות סיי לגביו. אבל הברקזיט הוא קצת יותר מסובך מזה.
מה הסיפור?
כזכור, בריטניה נמצאת כעת בתקופת מעבר, שתסתיים ב-31 בדצמבר. במהלך התקופה הזו בריטניה עדיין כפופה לחוקי האיחוד האירופי. מהרגע שתקופת המעבר תסתיים, בריטניה תקבל לידיה שליטה בהמון חוקים בנושאים שונים, ביניהם מבנה השוק במדינה. בהתאם, בריטניה תצטרך להתחיל לחוקק את השינויים המבניים שהיא תרצה לעבור לאחר שתקבל את החירויות האלו. ללא ספק עבודה מורכבת. בנוגע לשוק הפנימי, הממשלה המרכזית מעוניינת בשוק אחיד לכל הממלכה המאוחדת.
בתחילת השבוע, פורסם באופן לא רשמי שהתכניות של הממשלה לשוק הפנימי של בריטניה עשויות לפגוע בסמכות של הממשלות המקומיות. ראשית, יוקם גוף בלתי נבחר שיבחן את השפעות ההצעות של הממשלות המקומיות בהתאם להשפעה שלהן על השוק. שנית, הקמת ממשל של “הכרה הדדית”. כלומר, בכל פעם שתחול רגולציה חדשה על תקנים (למשל, ניקיון של עוף) באחד מחלקי הממלכה, היא תתקבל גם בשאר הממלכה. פירוש הדבר הוא שהממשלות המקומיות יאבדו חלק מהעצמאות שלהן מול הממשלה המרכזית.
אתם יכולים להניח, מן הסתם, שבממשלות המקומיות לא אהבו את זה. ההתנגדות העיקרית מגיעה מוויילס וסקוטלנד, שכן הסכם היציאה של בוריס ג’ונסון קובע שבצפון אירלנד חלק מחוקי האיחוד יחולו. שר הברקזיט הסקוטי מייקל ראסל טען שבממשלת בריטניה “לא מאמינים, בעידן הברקזיט, שהם צריכים לחלוק את הכוח עם כל אחד”. הכוונה היא שמצד אחד היא לא מעוניינת להיות כפופה לאיחוד האירופי, אבל גם לא לוותר על כוח מול הממשלות המקומיות. ג’רמי מיילס, מקבילו הוולשי של ראסל, טען שהממשלה צריכה לעשות דברים כאלה בהסכמה עם הממשלות המקומיות, ולא לכפות עליהן דברים כאלה. הממשלות המקומיות גם כתבו למייקל גוב, השר שאחראי על כל העניין. שלשום (ד’), איאן בלאקפורד לקח את העניין לפרלמנט, שם הפנה שאלה בנושא לבוריס ג’ונסון. ג’ונסון מצדו טען שהחקיקה שהממשלה תציג דווקא תרחיב את מדיניות ההאצלה (devolution), בזמן שה-SNP רוצים להחזיר כוח לאיחוד האירופי.
אחרי הפרסום
כל זה קרה לפני הפרסום הרשמי. כשהתכנית פורסמה, לכאורה דברים נראו דווקא מאוד מבטיחים לממשלות המקומיות. ראשית, נראה שהגוף הבלתי נבחר לא מופיע שם.* שנית, צפון אירלנד תקבל 157 סמכויות חדשות, סקוטלנד 111, וממשלת ויילס 70. למשל, תקנות זיהום אוויר ובניית בתים יעילים אנרגטית. לכאורה, הברקזיט הזה מבטיח, כפי שאמר ג’ונסון, את שיפור מצבן של הממשלות המקומיות. אבל, אז באה אותה “הכרה הדדית” שהוזכרה קודם. נחזור לדוגמה של העוף, שהבריטים מאוד אוהבים בגלל האפשרות לקבל עוף בכלור מארצות הברית. נניח שסקוטלנד החליטה שאין לנקות עוף בכלור, אבל ממשלת בריטניה החליטה שבאנגליה זה דווקא בסדר. פירוש הדבר הוא שלולנים סקוטים לא יוכלו לנקות את העוף שלהם בכלור, אבל ממשלת סקוטלנד לא תוכל לאסור על מכירת עוף אנגלי שנטבל בכלור בשטחה.
לממשלת בריטניה יש סיבה טובה לעשות כן. שר העסקים אלוק שארמה הסביר שיש צורך להבטיח מסחר פנימי חלק בתוך הממלכה. אם כל ממשלה תעשה בענייני סטנדרטים לסחורות כאוות נפשה, הדבר עלול להקשות על מסחר בין אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. אם חברות יצטרכו להתמודד עם תקנות לא עקביות ברחבי הממלכה, המסחר ייפגע, ובכך גם מקומות העבודה והכלכלה. הם לא רוצים משהו מזה בתקופת משבר כלכלי גלובלי שאנו חווים כעת. בסך הכל סביר.
אבל קשה להגיד שנציגי הממשלות המקומיות השתכנעו. בדיון שהוזכר קודם בפרלמנט, בלאקפורד הזהיר מ”מרוץ לתחתית”. כלומר שחברות עשויות לעבור לחלקי הממלכה בהם התקנות פחות קשיחות, בידיעה ששאר החלקים יהיו חייבים להכיר במוצרים האלו כתקניים, גם אם התקנות בהם קשוחות יותר. זה, כך בלאקפורד, יגרום לכך שהממשלות המקומיות (והממשלה המרכזית) יתחרו זו בזו על תקנות מקלות ככל הניתן, גם על חשבון איכות המוצר שיגיע לציבור. מייקל ראסל טען דברים דומים, תוך כדי שהחשודה המרכזית שלו להורדת הסטנדרטים היא הממשלה המרכזית. הוא טען שמדובר ב”תפיסת כוח במסווה”. בממשלת ויילס טענו שהעובדה שהתכנית לא נשלחה לממשלות המקומיות טרם פרסומה מראה כי הממשלה המרכזית מעוניינת להביא לאכיפה חד-צדדית.
אז מי צודק?
הממשלה טוענת שהיא נותנת יותר כוח לממשלות המקומיות, והן מצדן טוענות שנלקח מהן כוח. איזה צד צודק? ובכן, שניהם ואף אחד. מצד אחד, הממשלה המרכזית אכן מעניקה סמכויות חדשות לממשלות המקומיות. מצד שני, הצורך הזה בהכרה הדדית מרוקן חלקית את העצמאות הזו מתוכן. מה הטעם להתקין רגולציה, אם חברות במקומות אחרים לא מחויבים לה כדי למכור את מוצריהן? מצד שני, גם חששותיה של ממשלת בריטניה מובנים. אבל כדי לנסות לפתור את הבעיה הזו, היא מניחה מוקש בשדה העמוס מוקשים גם כך של יחסי ממשלה מרכזית-מקומית בבריטניה. פירוש הדבר הוא החרפת המתיחות, מה שייתן למפלגות הבדלניות עוד דלק. מה ייצא מזה? קשה לדעת.
מהצד השני
לא כדאי להיתמם: זה לא שהממשלות המקומיות לא מנסות לנכס לעצמן עוד כוח. הדוגמה הבולטת ביותר מהזמן האחרון היא ניקולה סטרג’ן, השרה הראשונה של סקוטלנד. מוקדם יותר השבוע, היא אמרה בריאיון שלא ניתן לשלול על הסף שהנכנסים לסקוטלנד משאר חלקי הממלכה יצטרכו להיכנס לבידוד. לרעיון כזה יש משמעות מאוד ברורה: גבול פנימי. אין דרך אחרת לתאר את זה ואין דרך אחרת לאכוף את זה. היא לא אמרה שזה מה שהיא רוצה, אלא רק אמרה שזו אופציה שצריך לבחון, אבל את האפקט שלה האמירה הזו עשתה. רבים חושדים בה, כראשת ה-SNP הבדלנית, שהיא מנסה לבדל את סקוטלנד משאר הממלכה עוד יותר באמצעים האלו. זו רק הדוגמה הטרייה ביותר. באופן כללי, קשה להגיד שהממשלה המרכזית מגזימה כשהיא מודאגת מהמגמה הזו.
לסיכום
מתחים בין הממשלה המרכזית לממשל המקומי הם כבר בגדר מסורת פוליטית בבריטניה. לפני שהממשלות המואצלות קמו בסוף שנות התשעים, המתחים היו עם המועצות המקומיות. השלטון המקומי בבריטניה שואב את כוחו ממה שנוח לשלטון המרכזי. כשהשלטון המרכזי מאמין שהוא יכול לסדר את השלטון המקומי כך שיתאים לצורכי מפלגת השלטון, הוא יכול לחלק כוח. למשל, ב-1979 התקיימו משאלי עם בוויילס וסקוטלנד על הקמת ממשלה מואצלת. זאת כדי שממשלת המיעוט של ג’יימס קלהאן תוכל לקבל תמיכה חיצונית של ה-SNP ופלייד קמרי. לפעמים הטעמים יכולים להיות אחרים, אבל מאינטרס של הממשלה המרכזית ולרוב לא מאידיאולוגיה פרופר. באותה מידה, כשהשלטון המרכזי חש שהוא זקוק לעוד כוח, הוא לא יהסס לקחת אותו מהשלטון המקומי. מרגרט ת’אצ’ר, למשל, ביטלה מועצות מקומיות, אפשרה לממשלה המרכזית להטיל מגבלות ארנונה וגם מס הגולגולת היה למעשה דרך להחליש את הלייבור ברשויות המקומיות.
כלומר, העניין הזה הוא לא חדש. הוא עוד צעד בטנגו מאוד ארוך. אבל זה לא אומר שאין מה להתרגש. עד שנות התשעים, רוב הריקוד הזה התקיים עם מועצות מקומיות, שיש להן אולי זהות מקומית אבל לא זהות לאומית. הבדלנים של ה-SNP, פלייד קמרי והמפלגות הלאומניות בצפון אירלנד מחזיקים בזהות לאומית. הקריאות האלו לעצמאות הן לא סתם משהו שהולך להתאייד, למרות ההפסד של תומכי העצמאות הסקוטית ב-2014. הסקרים בסקוטלנד מראים שהציבור שם עדיין חצוי (עם יתרון קל לתומכי העצמאות). שלשום (ד’) הפרלמנט הוולשי דן בפעם הראשונה בדרישה למשאל עם על עצמאות. הממשלה המרכזית תתקשה לבטל את הקולות האלו. ההאצלה היא סוג של פשרה: הבדלנים יקבלו שלטון עצמי, אבל הממשלה תישאר מאוחדת. איום על הפשרה עשוי להביא לפיצוץ. זה כמובן לא בהכרח אומר פיצול, ובטח לא עכשיו. אבל השלכות בהחלט יהיו.
*לא הצלחתי למצוא במסמך הממשלתי כוונה להקים מוסד לא נבחר שיפקח על ההשפעה הכלכלית של רפורמות של הממשלות המקומיות. אבל, ייתכן שפספסתי. לכן, אם כן נתקלתם, אנא הפנו את תשומת לבי ואתקן.