בונים יחסים

אתמול (ג’) הברקזיט חזר לרגע לכותרות: דייוויד פרוסט, הנושא ונותן מטעם בריטניה מול האיחוד האירופי, שלח מכתב למישל ברנייה, הנושא ונותן מטעם האיחוד. במכתב, פרוסט האשים את האיחוד האירופי שהוא לא נוהג בהגינות מול בריטניה במו”מ על הסכם הסחר. האיחוד עושה את הרושם שהוא לא מקבל את זה שבריטניה עוזבת את האיחוד, ומנסה לכפות עליה את כלליו. פרוסט הביא דוגמאות ממדינות אחרות שיש להן הסכם סחר עם האיחוד, ודרש יחס זהה. ברנייה השיב בשלילה. בינתיים, בבריטניה עצמה, הבליים גיים בעיצומו, כי הזמן לבקש הארכה למו”מ הולך ואוזל, ואף אחד לא רוצה לקחת את האחריות אם דברים יקרסו | במרכז התמונה: דייוויד פרוסט (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)

תודו שהתגעגעתם לברקזיט הישן והטוב. טוב, “טוב” זה עניין של השקפה. אבל בימים של קורונה, כשבריטניה עדיין בסגר עם מעט מאוד הקלות ובישראל יש חששות מגל שני, הברקזיט נראה כמעט כמו אתנחתא קומית.

כפי שיכולתם להבין מהפוסט הקודם בבלוג, קשה להגיד שהברקזיט מתקדם היטב. בריטניה מצד אחד טוענת שהאיחוד האירופי מקשה במו”מ להשגת הסכם סחר ביניהם, ומצד שני בריטניה מסרבת לבקש הארכה ולו הקטנה ביותר לתקופת המעבר. זאת, למרות שבאיחוד הדגישו שכרגע הראש שלהם מרוכז בדברים אחרים. קורונה נגיד. אז אתמול (ג’) הנושא ונותן מטעם בריטניה, דייוויד פרוסט, שלח לנושא ונותן מטעם האיחוד, מישל ברנייה, מכתב דיי תקיף לגבי המשך המו”מ. בשורה התחתונה, פרוסט מאשים את ברנייה ואת האיחוד בכך שמה שמוצע לבריטניה הוא הסכם לא הוגן בעליל.

תקציר

המכתב של דייוויד פרוסט נפתח ביידועו של ברנייה שהממשלה פרסמה לציבור את כל הטיוטות למסמכים המשפטיים שהיא הציגה לאיחוד בסבב השיחות האחרון. משם, פרוסט עובר להבהיר שלוש נקודות שחשובות לבריטניה. ראשית, בריטניה מעוניינת בהסכם סחר חופשי עם האיחוד. היא לא מעוניינת להיות חלק מהשוק המשותף. היא לא מעוניינת להיות חברה באיחוד המכסים. עזבו אותה מאלו. לכן, כך פרוסט, בריטניה מציעה טיוטות להסכמים בהתאם לתקדימים שהיו לאיחוד עם מדינות אחרות, כמו קנדה, נורווגיה ויפן. בהתאם לכל הנתונים הללו, בריטניה “מוצאת את זה לא ברור” שהאיחוד מתעקש על מערכת יחסים לא שוויונית.

שנית, פרוסט מתוסכל מכך שהאיחוד לא מוכן לקחת סעיפים מהסכמים שיש לו עם מדינות אחרות ומיישם אותם גם בבריטניה. משם, הוא עובר לשורה של סירובים של האיחוד לאפשר לבריטניה סעיפים דומים לאלו של מדינות אחרות. פרוסט לא מבין מה הופך את בריטניה לכל-כך ייחודית שהיא לא יכולה ליהנות מתנאים דומים.

שלישית, הוא מלין על כך שלמרות שבריטניה הציעה הצעה שתבטיח שלא תהיה תחרות לא הוגנת בינה לאיחוד, האיחוד מתעקש ללכת רחוק יותר ולכבול את בריטניה לחוקיו ומוסדותיו. הוא גם עונה לשלושה טיעונים מרכזיים של האיחוד. את הטיעון שמערכת היחסים המתגבשת בין האי ליבשת חסרי תקדים בעומקים הוא פוטר בכך שהוא לא מגובה בראיות. לטענה שהכלכלות משולבות זו בזו הוא עונה שכלכלת בריטניה משולבת בכלכלת האיחוד פחות מאלו של שווייץ, נורווגיה ואוקראינה שאינן חברות באיחוד. נגד הטיעון שהדבר נדרש עקב מערכת היחסים ה”קרובה” הוא מביא את העובדה שכך גם מערכת היחסים בין ארצות הברית לקנדה, ועדיין ההסכם לא פולשני כל-כך כמו שהאיחוד רוצה עם בריטניה. הוא חוזר לכמה דוגמאות של תחומים בהם האיחוד מנסה לפלוש לריבונות הבריטית, ומסיים בכך שלא נראה שמדובר בהסכם סחר הוגן בין שתי שותפות קרובות.

לסיום, פרוסט אומר שהדברים לא חייבים להיראות כך, ושניתן להגיע להסכמים דומים לאלו שיש לאיחוד עם מדינות אחרות.

המשכיות

המכתב של דייוויד פרוסט לא מגיע מהאוויר. הוא המשך ישיר של הצהרת הכוונות של ממשלת בריטניה בתחילת המו”מ. בהצהרה הזו בריטניה הבהירה שהיא מתכוונת לקיים מו”מ כדי להגיע להסכם סחר בין שתי ישויות ריבוניות, ולא בין גוש כלכלי לבין מדינה סוג ב’. גם ההצהרה הזו נשענה לא מעט על המתקיים בעולם, בדגש על היחסים של האיחוד עם אוסטרליה וקנדה. פרוסט למעשה מצהיר בפני ברנייה שבריטניה לא זזה במילימטר. ואם לרוב מדינות אוהבות לטעון שהן ייחודיות, פרוסט מבהיר באופן שקשה לפרש אחרת, שבמקרה הזה בריטניה לא ייחודית בכלל ושהגיע הזמן שהיא תקבל יחס כמו כל המדינות האחרות.

הדרישות שמופיעות במכתב הזה הן סבירות, יש להגיד. הרצון להיות מדינה ריבונית לחלוטין ולא להיות כפופים לחוקים של ארגון בו בריטניה לא חברה הוא סביר לגמרי. האיחוד, מבחינתו, גם משחק באופן סביר. שם רוצים את מה שהכי טוב עבור האיחוד, כמו שבבריטניה רוצים את מה שהכי טוב עבור בריטניה. קוראים לזה אינטרסים. אף אחד לא מבקש פה משהו לא בלתי סביר, והשאלה היא פשוט מי ימצמץ ראשון.

חילופי מילים

כאמור, מעבר למכתב של דייוויד פרוסט, הממשלה פרסמה גם את ההסכמים שהיא הציעה לאיחוד בשורה של תחומים: סחר, דיג, אנרגיה, ביטחון ועוד. אני לא נכנס לנבכי ההצעות האלו כי מדובר בסך הכל בסדר גודל של שני דוקטורטים, אבל הנימה הכללית גם ברורה מאוד מהמכתב של פרוסט. וזה עוד לפני שמתייחסים לזה שההצעות האלו עוד ישתנו ולא מציאות בפני עצמן משהו חריג ששווה התייחסות לפני שיש הסכם חתום.

בכל מקרה, למישל ברנייה היה מה להגיד על ההצעות הללו. לדבריו, באיחוד לא מוכנים לעשות “העתק-הדבק” לאספקטים מהסכמים עם מדינות אחרות, או לעשות הסכמים “ששורשם בתקדימים מהעבר” (אני לא יודע מאיזה עוד זמן תקדימים מגיעים, אבל בסדר). או במילים אחרות, ברנייה פחות התחבר. מצד שני, בטוויטר הוא דאג להביע תקווה שסבב השיחות הבא בין האיחוד לבריטניה יישא פרי.

מייקל גוב, אחד ממובילי הקול שתמך בברקזיט ב-2016 וכיום חבר בכיר בממשלת ג’ונסון, הפיל בפרלמנט את האשמה על האיחוד. לדבריו, “האיחוד האירופי בעצם רוצה שנהיה כפופים לחוקי המועדון שלו, למרות שאנחנו כבר לא חברים”. גוב האשים את האיחוד שהוא מביא עמו “גישה אידיאולוגית”, ושאם הוא יפגין קצת “גמישות” יהיה אפשר להגיע להסכם למרות הכל. עכשיו, לא שהאיחוד קדוש בסיפור הזה, אבל הטיעון של “גישה אידיאולוגית” מטופש למדי. גם בריטניה נלחמת על עקרונות של ריבונות – זו לא אידיאולוגיה?

כמובן, היו מי שביקרו את גוב על התנהלות הממשלה. רייצ’ל ריבס, מקבילתו של גוב בממשלת הצללים, טענה שהיא מבינה שהממשלה מתעקשת על לוח הזמנים שלה, אבל שיש “לעשות זאת נכון”. לדבריה, אסור להביא לחוסר ודאות נוסף על זה שכבר קיים בשל המצב הבריאותי שפוקד את העולם. פיט וישארט מה-SNP טען שהממשלה משחקת במשחקים פוליטיים בחייהם של מיליונים, ועומדת להנחית מכה נוספת על הכלכלה שגם כך נפגעה מהקורונה.

בליים גיים

דיי ברור שכל הצדדים משחקים פה בבליים גיים, ופיט וישארט גם אמר זאת מפורשות. לא סתם פתאום הממשלה פתאום חושפת לציבור את ההצעות שלה: היא רוצה שיהיה רשום בפרוטוקול שהיא הציעה משהו קונקרטי. כל אחד רוצה שאם וכאשר המו”מ יקרוס, יהיה אל מי להפנות את האצבע המאשימה. האופוזיציה תאשים את הממשלה שתאשים את האיחוד שיגיד שהדרישות של בריטניה מראש לא היו מציאותיות. מופת של לקיחת אחריות. בפעם הקודמת ששיחקו בבליים גיים כזה, זה נגמר בניצחון של בוריס ג’ונסון עם המתווה החדש אליו הצליח להגיע.

אבל יש הבדל אחד קטן: בפעם הקודמת בוריס ג’ונסון לא באמת היה בשליטה. האופוזיציה למעשה החזיקה ברוב בפרלמנט, והצליחה לכפות עליו לדרוש דחייה במועד הברקזיט במקרה של כישלון. זה הפך את המשחק שלו להרבה פחות מסוכן, ואפשר לו להמר יותר בחופשיות. כעת, ג’ונסון מחזיק בשליטה מלאה בפרלמנט, ולכן העובדה שהוא לא מוכן לבקש הארכה פירושה סיכון גדול יותר. אפשר להגיד, עם לא מעט צדק, שהיצמדות לדדליין מבטיחה עמדה טובה יותר במו”מ. השאלה היא אם זה באמת שווה את הסיכון, במצב בו הממשלה לא באמת פנויה להתעסק בזה (אולי, ואני רק מציע, לא היה נכון לסגור את המשרד ליציאה מהאיחוד האירופי לפני שכל הקצוות סגורים?).

המכתב של דייוויד פרוסט בא להבהיר את העמדה הבריטית, אבל גם להאשים את האיחוד האירופי שהוא פועל באופן בלתי סביר. נראה אם מישהו ישתכנע. בינתיים, השעון לבקשת הארכה מתקתק.