מעבר לברקזיט: משבר הקורונה מעלה צורך חשוב מאוד: לדאוג לחסרי הבית בבריטניה. סוגיית חסרי הבית לא התחילה אתמול ולא שלשום, ומלווה את הפוליטיקה הבריטית עשורים. ככה זה כשחצי אחוז מהאוכלוסייה, או מאות אלפי בני אדם (לפי הערכות), נמצאים במצב הזה. הממשלה הבטיחה לפני שנתיים לסיים את התופעה עד 2027, אבל הקורונה מכריחה את הממשלה למצוא כעת פתרון הרבה יותר מהיר | צילום: אלן וורן
האם יכול להיות שהקורונה מאלצת את הממשלה הבריטית לחשוב על פתרון לבעיה שמעיקה על הממלכה כבר עשורים? ביום שישי (27.3) הממשלה הנחתה את הרשויות המקומיות באנגליה למצוא משכן לכל חסרי הבית בשטחן. כבר אכנס לשאלה עד כמה העניין הזה ישים, אבל בינתיים זו סיבה מצוינת להחיות את הפינה “מעבר לברקזיט” (או שעדיף להחליף ל”מעבר לקורונה”?), עם פוסט שיעסוק בחסרי הבית בבריטניה.
נושא עם היסטוריה
הנושא של חסרי הבית מעסיק את הפוליטיקה הבריטית כבר עשורים. כמה עשורים? במאי 1990 חבר פרלמנט צעיר בשם ג’רמי קורבין הפנה שאלה בנושא לראשת הממשלה דאז מרגרט ת’אצ’ר בסשן שאלות לראשת הממשלה. בשאלה, קורבין טען שב-11 השנים שבין ניצחונה של ת’אצ’ר בבחירות 1979 ועד לרגע בו השאלה נשאלה, מספר חסרי הבית עלה בלונדון עלה במכפלות (בלי בדיחות על שלב אקספוננציאלי, בבקשה). לא הצלחתי למצוא את המספרים עליהם דיבר קורבין, אבל מחקרים אקדמיים מאשרים שהתכניות של ת’אצ’ר להעברת הבעלות על הדיור הציבורי לדיירים אמנם העלתה את שיעור הבעלות על דירות, אבל מצד שני גם הביאה לעלייה בשיעור האנשים שמצאו את עצמם בלי דירה בכלל. גם אם מדובר בקורלציה ולא בסיבתיות, העלייה נשארה.
במילים אחרות, חסרי הבית מלווים את בריטניה זמן רב. כמובן, העניין הזה העסיק את בריטניה הרבה לפני ת’אצ’ר. מדיניות הדיור של מפלגת הלייבור שהתחילה תחת קלמנט אטלי בשנות הארבעים באה לפתור בעיה מסוימת. חוקים שנועדו להתמודד עם הבעיה חוקקו עוד במאה ה-14. כמובן, אין לי כוונה להיכנס כאן לכל ההיסטוריה של הבעיה הזו, אבל אפשר להבין עד כמה הנושא הזה מלווה את הפוליטיקה בבריטניה. אמת, זה לא מתמיד בהופעה בחדשות, בטח לא בחדשות בישראל, אבל זה כן עולה לא פעם בדיונים של קובעי המדיניות. לכן, שווה להתייחס לסוגיה גם כאן.
קצת מספרים
הערכות
נכון לסוף 2018, בימים היפים בהם מה שהפריע לבריטים היה בעיקר הברקזיט, ארגוני המתנדבים שעסקו בעניין הזה העריכו שמספר חסרי הבית בבריטניה עמד על כ-320,000 איש. כלומר, קצת פחות מחצי אחוז מהאוכלוסייה באותה תקופה. היה מדובר בעלייה של 4% במספר חסרי הבית לעומת 2017. המספר הזה – שלפי הארגונים עשוי להיות הערכת חסר – כולל גם את ההומלס שעולה במוחנו כאסוציאציה ראשונה, של מי שישן ברחוב ומבקש נדבות, אבל לא רק. גם אנשים שאין להם מקום מגורים מסודר ברשימה. הכוונה שחלק מהם עוברים בין מקומות זמניים, כמו גלישת ספות או מוטלים מאוד זולים, וחלקם עשויים לעבור לישון במכונית. לפי ההערכה הזו, רובם של חסרי הבית, כ-170,000, חיים בלונדון, העיר הבירה. לא סתם קורבין העלה דווקא אותה בשאלתו לת’אצ’ר. מדובר בכמעט שני אחוזים מאוכלוסיית העיר.
הממשלה מציגה מספרים אחרים, לפחות בכל הנוגע לאלו שהגיעו לשינה ברחוב, ולפחות לגבי אנגליה לבדה. לדבריה, ב-2018 המספרים היו 4,677, ירידה של 2% לעומת 2017. נחמד, אבל תחקיר של ה-BBC מצא שהערכת הממשלה הייתה נמוכה פי חמישה מהמצב בשטח, שהוא למעשה 28,000 חסרי דיירי רחוב באנגליה. מה גם, שלפני הארגונים שעובדים למען חסרי הבית, אפילו אם הייתה ירידה בין 2017 ל-2018, הרי שביחס ל-2010 – השנה בה השמרנים חזרו לשלטון – מדובר בעלייה של 165%.

עוד ספירה
עכשיו, 2010 היא לא סתם השנה אליה מתייחסים הארגונים. במשרד לסטטיסטיקה לאומית (הלמ”ס הבריטי) מבינים שלא באמת ניתן לקבוע מה מספר חסרי הבית המדויק. לכן, החליטו שם לבדוק כמה החלטות היו צריכות הרשויות המקומיות לקבל לגבי בקשות בנושא. זאת, מנקודת הנחה שאם יש התקבלו יותר החלטות, הרי שהיו יותר בקשות, כך שהיו יותר חסרי בית. כשמסתכלים על אנגליה – היחידה שאין לה ממשלה מקומית ונשלטת ישירות על-ידי הממשלה הבריטית – מספר ההחלטות ירד בהתמדה מ-2005 (בה מתחיל הגרף) עד 2010. הירידה הייתה מ-266,870 בקשות ל-89,120. מ-2010 המגמה השתנתה, ולמרות שגם בה רואים את הירידה בין 2017 ל-2018, עדיין שנת 2018 עמדה על 109,470 בקשות – עלייה של יותר מ-20 אלף בקשות. אם נצא מנקודת הנחה שלא כל חסרי הבית מגישים בקשות, נקבל שכנראה המצב הרבה יותר חמור.
בסקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, בהן מדיניות הדיור היא נושא לממשלות המקומיות, הגרפים נראים אחרת. בסקוטלנד, מספר הבקשות היה יחסית יציב מ-2005 ועד 2011. ב-2011 היו בחירות לפרלמנט הסקוטי שהעבירו את ה-SNP ממצב של ממשלת מיעוט לממשלת רוב. אז מספר ההחלטות ירד בחדות מ-56,240 ל-36,890 ב-2014. מ-2015 כבר היה ניתן לראות האטה בירידה בהחלטות, וב-2018 הייתה אפילו עלייה של כמה מאות החלטות לעומת 2017. בוויילס היה ניתן לראות ירידה חדה מ-2005 עד 2008. לאחר מכן הייתה התייצבות עד 2010, ולאחר מכן עלייה עד 2014. ב-2015 נרשמה ירידה מרשימה, שכמעט החזירה את ויילס למצב של 2010. אין נתונים לאחר מכן. בכל הזמן הזה הלייבור הייתה בשלטון. בצפון אירלנד נרשמו ירידות ועליות בלי קו מגמה ברור במיוחד, והוא נשאר יחסית יציב. מדובר באומה היחידה בבריטניה בה מספר הבקשות שטופלו היה גבוה ב-2018 לעומת 2005.

שני סייגים
עכשיו, צריך כמה סייגים למספרים של המרכז לסטטיסטיקה לאומית. ראשית, זה שיש קורלציה בין חילופי השלטון (או הרכבו) באנגליה וסקוטלנד לבין מספר הבקשות שטופלו לא אומר שיש סיבתיות. בהחלט ייתכן שדברים אחרים השתנו, למשל הקשחת הביורוקרטיה או טיפול פחות יעיל בבקשות. עם זאת, לא ניתן לפסול את האפשרות להשפעת סדר היום הממשלתי על הנושא. שנית, ובאותו הקשר, מספר הבקשות לא בהכרח מעיד על מספר חסרי הבית. כפי שייתכן שיש חסרי בית שלא הגישו, לא בהכרח כל מגישי הבקשות הם חסרי בית במובן הקלאסי של המילה.
או במילים אחרות, המספרים האלו מספקים לנו מגמה, אבל לא בהכרח את המספרים המדויקים.
השיח הפוליטי
כאמור, יש שיח פוליטי בנושא הזה. הדבר הגיע לשיא לפני קצת יותר משנה, כשחסר בית אומלל נמצא מת במעבר שמתחנת הרכבת התחתית של וסטמינסטר לבניין הפרלמנט. כשזה קרה, ג’ס פיליפס מהלייבור – ואחת המבקרות החריפות של קורבין, יש לציין – האשימה את חיסול מדיניות הרווחה ואת קיצוץ התקציבים לרשויות המקומיות במה שהיא הכריזה עליו כמשבר. לילה מורן – כיום מועמדת לראשות המפלגה הליברל-דמוקרטית – טענה שמדובר ב”בושה למדינה” וקראה להוסיף עוד תקציבים לרשויות המקומיות. הרטוריקה של “בושה למדינה” משמשת זמן רב בבריטניה, וקורבין השתמש בה כשהפנה את שאלתו לת’אצ’ר. הוא לא היחיד, וגם מי שאינם פוליטיקאים מקצועיים משתמשים ברטוריקה זו.
הממשלה, מצדה, אכן מקשיבה לקריאה להוסיף כסף לרשויות המקומיות. ב-2018 היא הכריזה על תכנית שאמורה לחסל כמעט לחלוטין את תופעת חסרי הבית עד 2027 באמצעות הוספה הדרגתית של כסף לרשויות המקומיות. אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה: זוכרים את השאלה של קורבין לת’אצ’ר? ובכן, רגע לפני היא הודיעה על הפניית תקציבים למלחמה בתופעה. בכל מקרה, כזכור, המספרים הרשמיים של הממשלה מראים שאכן 2018 ראתה ירידה במספר חסרי הבית. יש כאלו שטוענים שזה לא מספיק, ושזה לאט מדי, אבל גם זה משהו.
קורונה
כאמור, כעת הממשלה דורשת למצוא פתרונות דיור מהירים עבור חסרי הבית עקב הקורונה. הגיוני: אם צריך לבודד את כל העולם, רצוי שחסרי הבית גם יהיו במקום מבודד. לכן, אין ממש זמן לחכות ל-2027. עכשיו, לעניין הזה מצטרפות בעיות אחרות, כמו העובדה שהרבה מחסרי הבית מקבלים מחסה במקלטים גדולים שמכילים רבים מהם. אבל, זה כמו להתקהל, ולכן שר השיכון הודיע שיש צורך לטפל גם בעניין הזה. מצד שני, אומרים גורמים רבים, זה מבורך שמחפשים פתרונות מהירים, אבל אי-אפשר להפיל הכל על הרשויות המקומיות. בינתיים עושים מה שניתן: למשל, מועצת ווטפורד שיכנה כבר 45 חסרי בית כדי להתמודד עם הנושא. אבל, יש עוד הרבה עבודה בכל רחבי אנגליה בפרט ובריטניה בכלל.
וזה לא שהמלאכה נהיית יותר קלה: רבים הרי מוצאים את עצמם ללא הכנסה של ממש בשל המצב. הממשלה אמנם הציעה תכנית חילוץ נדיבה לשכירים ולעצמאים, ועדיין היא לא פונה לכולם. למשל, נשים בזנות מצאו את עצמן בלי פרוטה, ורבות מהן נדחפות כעת לרחוב. במקרים אחרים, נגיד של עצמאים, הכסף ייכנס ככל הנראה רק ביוני. לא מן הנמנע שחלקם לא יצליחו להחזיק עד אז. הממשלה הבטיחה להגן על שוכרים, אבל כרגע נראה שהעניין לא מתממש כל-כך. או במילים אחרות, ממש לא מן הנמנע שמספר חסרי הבית יגדל תוך כדי משבר הקורונה. אם לא עכשיו, אז בעוד מספר חודשים, לא בהכרח אחרי שהעניין יחלוף. זה צפוי להגדיל את הנטל על הרשויות המקומיות ובהמשך גם על הממשלה.

לסיכום
משבר הקורונה מביא את הנושא של חסרי הבית בבריטניה לנקודה משברית: כאשר אנשים לא יכולים לבודד את עצמם, ופעמים רבות צריכים גם קרבה לבני אדם כדי לקבץ נדבות, הם עלולים להיות גורמי הדבקה משמעותית. במיוחד בלונדון שגם כך סובלת במיוחד משיעורי הדבקה גבוהים ביחס לשאר בריטניה. הנושא הוא עניין כאוב בבריטניה כבר עשורים, אבל משהו שלא נראה כאוטי מעבר לצורך לעזור לאותם חסרי מזל בפני עצמם. משהו שעבור רבים לא היה בעדיפות גבוהה. כעת, אין לאף אחד ספק שמדובר בצורך לאומי כדי לסייע להגן על הציבור מהפנדמיה.
ומה יקרה אחר-כך, כשהקורונה תיעלם ולרשויות ייגמר הכסף לתחזק את חסרי הבית? אי-אפשר לדעת, אבל אפשר רק להניח שהוויכוח הפוליטי יעלה שלב.