אומה אחת?

מונח שבוריס ג’ונסון מרבה להשתמש בו במטרה להבהיר את מדיניותו הוא “one-nation”, “אומה אחת”. אבל מה פירוש המושג ומהיכן הגיע? הצטרפו למסע היסטורי המתחיל אצל בנג’מין ד’יזראלי במאה ה-19 וממשיך דרך סטנלי בולדווין, הרולד מקמילן, מרגרט ת’אצ’ר, דייוויד קמרון ואחרים. בשורה התחתונה, המושג נותן כיוון כללי בלבד, ולא קו אידיאולוגי ברור, אבל גם הכיוון הזה הוא חשוב כדי להבין לאן הולכת המפלגה השמרנית | בתמונה: בנג’מין ד’יזראלי

המושג “one-nation” הוא מושג שנשמע לא מעט בפוליטיקה הבריטית בתקופת הבחירות הכלליות, וגם עכשיו פה ושם. מדובר במושג שבוריס ג’ונסון אומר לא פעם ולא פעמיים כדי לתאר את ממשלתו. התייחסתי לעניין הזה במשפט או שניים במספר פוסטים, אבל עדיין לא ירדתי לעומק הפרטים. בעקבות בקשה להרחבה מהקורא עידו דמבין (בעל הבלוג המומלץ “מר דמבין הולך לוושינגטון“, העוסק בפוליטיקה אמריקאית. השם צוין בהסכמתו), החלטתי לכתוב פוסט שיבהיר יותר בפירוט מה פירוש המושג ומאיפה הוא הגיע.

מקורות

מי שעומד מאחורי המושג “one-nation” הוא ראש ממשלת בריטניה היחידי שהגיע ממוצא יהודי, בנג’מין ד’יזראלי (שהומר בילדותו לנצרות). המושג נטבע באמצעות ספרו “סיביל, או: שתי האומות” (Sybil, or The Two Nations) שיצא לאור ב-1845. שנות הארבעים של המאה ה-19 ידעו מספר חיבורים הקשורים ליחסי כוח מבוססי כלכלה. “סיביל”, עליו כבר ארחיב את היריעה, היה כמובן אחד מהם, ואליו ניתן להוסיף גם את “תנאי מעמד העובדים באנגליה” של פרידריך אנגלס (1845) וכמובן את המניפסט הקומוניסטי (1848). אבל, בעוד ששני האחרונים היו חיבורים קומוניסטיים, בנג’מין ד’יזראלי היה שמרני, ו”סיביל” נכתב בהתאם.

רקע

לפני שניכנס למה שכתוב ב”סיביל”, כדאי להכיר טיפה את הרקע ההיסטורי לכתיבתו. החל מסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד סוף שנות הארבעים שלה, פעלה באנגליה התנועה הצ’רטיסטית. התנועה הזו דרשה להרחיב את זכות ההצבעה בבריטניה לכלל הגברים (בכל זאת, המאה ה-19), כך שתכלול גם את מעמד הפועלים. בנוסף, התנועה דרשה גם להנגיש את החברות בפרלמנט למעמד הפועלים, כך שלא יהיה צורך ברכוש כדי להיות חבר פרלמנט, ושחברי פרלמנט יקבלו משכורת.

האליטה הבריטית לא ממש ששה לענות לדרישות התנועה, ובסופו של דבר גם הצליחה לרסק אותה בלי שהשיגה את דרישותיה (אלו ימומשו עשורים אחר-כך). אבל, בדרך לשם התנועה הצ’רטיסטית מנתה שלושה מיליון חברים (בשיאה) והביאה ללא מעט התקוממויות מקומיות. הדבר הזה הלחיץ רבים, וד’יזראלי, בן למעמד הביניים, ביניהם.

סיביל

את “סיביל”, כאמור, פרסם בנג’מין ד’יזראלי ב-1845, כשד’יזראלי עוד היה חבר פרלמנט מהשורה, כחלק מטרילוגיה שעסקה במצב הפוליטי באנגליה. הטרילוגיה השתייכה לז’אנר “רומן תזה” (Roman à thèse), שזה אם להפשיט (ויסלחו לי חוקרי הספרות) פשוט סיפור שנועד להעביר תזה מסוימת. מעין משל, רק הרבה יותר ארוך ועם הרבה פחות סאבטקסט. ככזה, “סיביל” הוא ספר דידקטי, ארוך ולא מהנה במיוחד לקריאה. למקרה שחיפשתם המלצת קריאה, חפשו משהו אחר.

ומה בתוכן הספר? נתחיל במה שאין בו: המושג “one-nation”. הצירוף בו יש מושג הוא דווקא “two nations”, כמו בכותרת. מבחינת הסיפור, הוא מספר על צ’רלס אגרמונט, המגיע מרקע של אצולה ומבקש להבין את מעמד הפועלים. לכן, הוא מתחזה לעיתונאי ונוסע לערים בצפון אנגליה. שם הוא פוגש במשפחה אידיאליסטית, שאחת מבנותיה היא סיביל. בינה לבין אגרמונט מתפתח רומן, כי למה לא? הבישוף מנסה לשים את ידיו על אדמותיה של משפחתה של סיביל, מה שבסופו של דבר מוביל לאלימות צ’רטיסטית, שמובילה להרוגים. הסיפור קצת יותר פתלתל מזה, כמובן, אבל לצורך הדיון זה כל מה שצריך לדעת.

הקטע שבאמת צריך להכיר מתוך הספר הוא הדיאלוג הבא:
“שתי אומות; ביניהן אין לא מגע ולא סימפתיה; שבורות זו לגבי הרגליה, מחשבותיה ותחושותיה של זו, כמו היו תושבות אזורים שונים, או יושבות בפלנטות שונות; שמעוצבות על-ידי טיפוחים שונים, ניזונות ממזון שונה, מסודרות על-ידי נימוסין שונים, ואינן נשלטות על-ידי אותם חוקים”.
“אתה מדבר על – ” אמר אגרמונט, בהיסוס.
“העשירים והעניים“. (ההדגשה במקור)

המסר של ד’יזראלי

כמו שהוזכר קודם לכן, המושג “one-nation” לא מוזכר בספר. המושג נוצר בהמשך כהנגדה לשתי האומות מהן הזהיר ד’יזראלי. בניגוד למרקס ואנגלס, שבמניפסט הקומוניסטי ראו את מלחמת המעמדות כשלב מבני אליו ההיסטוריה הולכת ושלאחריה יהיה אפשר לכונן את שלטון הפועלים, ד’יזראלי חשש ממלחמת מעמדות שכזו. או, אם להשתמש במילותיו של ד’יזראלי עצמו: “הארמון לא בטוח אם הבקתה אומללה”. הוא ראה את החברה האנגלית כחברה שעברה רגרסיה, עד שהייתה בפועל שתי אומות שונות, והוא חשש מההשלכות. לכן, היה צורך ליצור שותפות בין המעמדות השונים, מה שב”סיביל” בא לידי ביטוי בכך שאגרמונט וסיביל התחתנו למרות שהגיעו ממעמדות שונים.

כיצד הדבר היה אמור לקרות? באמצעות ממשלה פטרנליסטית, שתנהג במעמדות העובדים לא באופן אידיאולוגי אלא פרגמטי. את הנושא של “לא אידיאולוגי אלא פרגמטי” ניתן לשמוע מפי חברי פרלמנט שמרנים עד היום, וזו אחת מהדרכים שלהם להנגיד את עצמם ללייבור לה על פניו יש אידיאולוגיה ברורה. בכך, ד’יזראלי ניסה ליצור נרטיב בו בעוד המפלגה הוויגית, המתחרה העיקרית של השמרנים באותם ימים, התייחסה אל חבריה כאל מעמד, בעוד השמרנים היו המפלגה של כל חברי האומה.

מדובר בעוד הבדל של ד’יזראלי ממרקס ואנגלס. מרקס ואנגלס חלמו על אומה בה הפועלים ישלטו. ד’יזראלי עדיין לא תפס מהפועלים יותר מדי, ובא ממקום הרבה יותר מתנשא. המטרה שלו הייתה בעיקר שהפועלים לא יעשו צרות, ולא ליצור שוויון של ממש. לתת מספיק כדי שלא יהיו מהומות. זכות ההצבעה לפועלים לא הייתה חלק ממורשתו הישירה של ד’יזראלי. הוא גם לא מיהר לשנות את יסודות הכלכלה, ואף אמר שלהשיג את המטרות שהוא הציג מבלי להפר את יסודות הכלכלה הבריטית מהווה את האתגר הגדול.

התפתחות המושג

ממשיכים הלאה, אל המאה העשרים. במאה זו, כבר בני מעמד הפועלים נהנו מזכות הצבעה, ומפלגת הלייבור החליפה את המפלגה הליברלית כמפלגה העיקרית שאתגרה את השמרנים. בשנות העשרים והשלושים של המאה, הלייבור עדיין הייתה מפלגה יחסית סקטוריאלית של מעמד הפועלים. סטנלי בולדווין, מי שהיה ראש המפלגה השמרנית וגם ראש הממשלה, השתמש במושג “אומה אחת” כדי להנגיד את המפלגה השמרנית לסקטוריאליות הזו. בולדווין דיבר על איחוד שתי האומות עליהן דיבר ד’יזראלי, והוא נחשב למי שהפך את המושג הזה לסנטימנט שמרני של ממש. בזמנו של בולדווין וגם בזמנו של יורשו, נוויל צ’מברליין, המפלגה השמרנית נקטה במדיניות הפטרנליסטית שהייתה אמורה, בין השאר, לסייע לעניי בריטניה.

ממשיכים עוד קצת קדימה. לאחר מלחמת העולם השנייה והניצחון של מפלגת הלייבור בבחירות 1945, הביא ליצירת קונצנזוס של מדינת הרווחה ואחריות המדינה כלפי אזרחיה. באקלים הזה, קמה ב-1950 “קבוצת האומה האחת” (One-Nation Group), קבוצה של בקבנצ’רס שמרנים, והיא זו שנחשבת למי שהפכה את הסנטימנט המדובר לנדבך אידיאולוגי של ממש בתוך המפלגה השמרנית. הקבוצה דרשה להפוך את עיקרון ה-one-nation לעיקרון מנחה של המפלגה. הקבוצה הזו הייתה מאוד מגוונת, וחבריה המייסדים כללו גם את אדוארד הית’, לימים ראש הממשלה, וגם את אנוך פאוול, שזכה לא פעם לכינוי “פשיסט” בשל עמדותיו. גם בהמשך הקבוצה כללה מגוון דעות, ובשנות האלפיים הצטרף אליה לא אחר מאשר דייוויד קמרון, שמיד אראה מדוע השתייכותו למועדון הזה לא מובנת מאליה.

במקביל, ראשי המפלגה השמרנית היו צריכים להתמודד עם הקונצנזוס שנוצר, ולכן התחילו למשוך את המפלגה שמאלה. היא מעולם לא הגיעה שמאלה כמו שהלייבור הסוציאליסטית הייתה, אבל כן הייתה שמאלית יותר מאשר לפני המלחמה. הרולד מקמילן היה ראש הממשלה לו מיוחס עיקר עיצובה של המפלגה בשנים אלו. לכן, יש מחלוקת בקרב החוקרים עד כמה קבוצת האומה האחת אכן הייתה משפיעה, למרות שאין חולקים על כך שהייתה משמעותית.

ת’אצ’ריזם

ב-1975 הודח אדוארד הית’, כאמור ממייסדי קבוצת האומה האחת, מראשות המפלגה השמרנית על-ידי מרגרט ת’אצ’ר. זאת, כתוצאה מהפסדו של ראש הממשלה לשעבר בשתי מערכות הבחירות הכלליות שהתקיימו ב-1974. ת’אצ’ר, כידוע, לא הייתה מאמינה גדולה במדינה וביכולותיה, ולכן לא השתייכה למועדון ה-one-nation. היא אף כתבה באוטוביוגרפיה שלה ש”חורף חוסר הנחת” של 1978/9, שהביא למעשה להדחת ממשלת הלייבור בראשות ג’יימס קלהאן בבחירות 1979, גם הביא להרס ה-one-nation. כמו שת’אצ’ר הייתה ביקורתית כלפי חסידי גישת ה-one-nation במפלגתה, שזכו לכינוי “רטובים” (Wets, בניגוד לת’אצ’ריסטים ה”יבשים”), כך גם הם היו ביקורתיים כלפיה. הית’ היה בולט מאוד במרידות שהוביל נגד מפלגתו שלו.

אבל, זה לא שהיא קברה את המושג לחלוטין. במקום זאת, היא לקחה את המושג, שהיה מזוהה מאוד עם המפלגה, וניסתה לתת לו משמעות שאינה פטרנליסטית. בין השאר, היא דיברה על יצירת אומה אחת של בעלי רכוש. כשבוחנים את הדברים מהזווית הזו, ניתן לפרש את שתי האומות כאחת שהחזיקה ברכוש משלה, ואחת שנשענה על רכוש ממשלתי (כמו דיור ציבורי, למשל). אבל לא רק זה: בדומה לבנג’מין ד’יזראלי, שחשש מפני מה שיעוללו הצ’רטיסטים, כך ת’אצ’ר הזהירה מפני הטוטליטריזם שהיא ייחסה למפלגת הלייבור.

צנע

קשה להגיד שהמשמעות שת’אצ’ר ניסתה לתת למושג הפכה למזוהה עמו. המושג המקובל על הרוב הוא התייחסות חיובית לגבי יכולתה של המדינה להביא להרמוניה בין החלקים השונים של החברה. יורשיה של ת’אצ’ר, שהבינו שמס הגולגולת שלה הפך אותה מנכס לנטל על המפלגה, ניסו להתנתק מהזדהות אישית עמה. כך, מחליפה בראשות המפלגה וראשות הממשלה ג’ון מייג’ור דיבר על “חברה נטולת מעמדות”. עם זאת, ת’אצ’ר כן יצרה קונצנזוס חדש בבריטניה, ולכן לא הייתה חזרה מהירה של ממש ל-one-nation.

אמת, דייוויד קמרון הצטרף עוד בהיותו באופוזיציה לקבוצת האומה האחת, אבל העשייה שלו כשהגיע לראשות הממשלה הייתה אחרת. קמרון הגיע לתפקיד זמן קצר לאחר המשבר הפיננסי של 2008. כדי לטפל במשבר, הוא בחר במדיניות של צנע, שכללה בעיקר קיצוץ נרחב בשירותים הציבוריים. ועדיין, גם בהיותו ראש הממשלה הוא המשיך לטעון שהוא מייצג את עקרונות ה-one-nation, והבטיח שממשלתו תעזור למעמד העובדים לעמוד על הרגליים. אבל, ההצהרה הזו הביאה להרמות גבה. למרות זאת, יש לציין שחלקים מהמדיניות שלו כן היו יכולים לחיות תחת המושג. במובנים אחרים, גם הניסיון שלו לאחד בין האנגלים, הסקוטים, הוולשים והצפון-איריים יכולה להיחשב לסוג-של one-nation.

בפועל, בדומה לת’אצ’ר, למרות הניסיון של קמרון לזהות את עצמו עם המושג, הוא לא נדבק בו. זאת, בעיקר בשל הצנע. גם יורשתו בתפקיד, ת’רזה מיי, הבטיחה מדיניות של one-nation. בדומה לקמרון, היא אמרה שהיא נשארת נאמנה לעקרונות השוק החופשי, אבל הבטיחה גם לשנות את הדרך בה חושבים על הכלכלה. למרות זאת, גם היא לא הייתה מזוהה במיוחד עם המושג, בעיקר בשל המשך מדיניות הצנע של קמרון.

בוריס ג’ונסון

בוריס ג’ונסון הוא סיפור שונה. בדומה לקודמיו, גם הוא טוען שהוא מאמין גדול בשוק החופשי. אבל, בניגוד לשני קודמיו, הוא מנסה להתנער ממדיניות הצנע. מצע המפלגה השמרנית בבחירות האחרונות כלל הבטחות להוצאות ציבוריות נרחבות, שיתבססו על כלכלה חזקה שאמור לספק השוק החופשי. המושג one-nation חזר שוב ושוב. כשיש צורך להדגיש כל כך את המושג, יש בכך רמיזה מסוימת שעד עכשיו לא הייתה מדיניות שיכולה לחסות תחתיו. האם ג’ונסון יהיה מזוהה עם המושג הזה? ימים יגידו. אבל, אין ספק שהוא מוביל את המפלגה שלו למקום שמאלי יותר מאשר של קמרון או מיי.

לסיכום

קשה להגדיר מה זה one-nation. בדומה למפלגה השמרנית עצמה, שיודעת להתגמש בהתאם לקונצנזוס, כך גם המושג הזה מאוד גמיש. כל הגדרה ספציפית שלו תשטיח אותו, ותפספס הרבה אפשרויות אחרות. אם חייבים, אז בציבוריות הבריטית הדבר מזוהה בעיקר עם פעילות אקטיבית של המדינה לדאוג לכך שהעניים לא יישארו מאחור. מצד שני, כשיש מדיניות רווחה, גם ביטולה בטענה שזה אמור להוציא עניים ממלכודות עוני עשוי להיחשב לצעד אקטיבי. זה מה שאפשר לת’אצ’ר, קמרון ומיי לטעון שיש בהם מה-one-nation, מבלי שזה יהיה בולשיט מוחלט. מצד שני, הזיהוי הוא בעיקר עם אחריות של המדינה ולא עם נסיגה ממנה, ולכן הציבור לא זיהה אותם כאנשי one-nation של ממש.

זה הכיוון הכללי אליו בוריס ג’ונסון מתיימר למשוך. הכיוון הזה מאוד רחב, ולא בהכרח יעלה בקנה אחד עם זה שהובילו הרולד מקמילן או אדוארד הית’. לכן, כשג’ונסון ידבר על one-nation, מה שיהיה לנו זה כיוון כללי, ולא מושג של ממש, עד שההבטחות ימומשו.