בחמישי ג’ון ברקו סיים את תפקידו כיו”ר בית הנבחרים. ברקו התפרסם בעיקר בזכות התיאטרליות באמצעותה ניהל את הדיונים בבית הנבחרים, אבל חייבים להגיד שהוא השפיע הרבה מעבר לכך. הוא יצק תוכן חדש בתפקיד היו”ר, הגביר את יכולתו של הפרלמנט לפקח על פעולת הממשלה, ולא פעם הקשה על פעולת הממשלה בעצמו. הוא הואשם לא פעם בכך שהוא מנסה לפגוע בברקזיט, בעוד שהוא תמיד טען להוגנות. הוא גם היה פעיל חשוב בפרלמנט למען זכויות להט”בים. עם זאת, הוא גם הואשם לא פעם בבריונות כלפי אנשי הצוות שלו. וכמובן, אי-אפשר בלי מילה או שתיים על החוש האופנתי שלו | בתמונה: ג’ון ברקו עוזב את המשכן בפעם האחרונה (צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי)
ביום חמישי (31 באוקטובר) ג’ון ברקו סיים את תפקידו כיו”ר בית הנבחרים. ברקו, שהתפרסם בעולם בעיקר בזכות הצבעוניות בה ניהל את הדיונים בפרלמנט, היווה דמות חשובה בפוליטיקה הבריטית. יכול להיות שאהבתם אותו, יכול להיות ששנאתם אותו, אבל לא יכולתם להתעלם ממנו (גילוי נאות: למרות שיש לי ביקורת עליו, בהחלט נהניתי מהופעתו). לכן, כדי לחגוג את שיבת הבלוג לפעילות, אני מציג פוסט על מורשתו של האיש, שנכנס לתפקיד שנדרש לא-פוליטיות, והפך אותו לתפקיד בעל משמעות פוליטית של ממש.
דובר צבעוני
ג’ון ברקו נבחר לתפקידו כיו”ר בית הנבחרים ביוני 2009. הוא הגיע מהמפלגה השמרנית, אך עבור רבים הוא היה “שמרן בשם בלבד“. כבר כשנכנס לתפקידו, ג’ון ברקו קבע תקדים. ב-1992 יו”ר בית הנבחרים החדשה בת’ בות’רויד קבעה שני תקדימים. ראשית, היא הייתה האישה הראשונה לכהן בתפקיד. שנית, היא סירבה לחבוש את הפאה המסורתית של יו”ר הבית, ומאז אף יו”ר לא חבש את הפאה. ג’ון ברקו המשיך את דרכה של בות’רויד בענייני הלבוש, ובמקום ללבוש את הלבוש שהיה מקובל בתפקיד, הוא הסתפק בגלימה מעל לחליפה רגילה. את התלבושת הזו הוא ניצל כדי להראות חוש אופנתי לא רגיל, באמצעות בחירת עניבות צבעוניות. הוא גם הקל את קוד הלבוש לשאר חברי הפרלמנט.
אבל לא רק באופנה ברקו הראה צבעוניות. הופעתו התיאטרלית, האופן בו צעק בתשוקה רבה את קריאת ה-“order!” המפורסמת, השפה הציורית בה השתמש כדי לנזוף בחברי הפרלמנט (הביטוי החביב עליי הוא “אני לא שם פלמינגו מעופף” כיופמיזם הביזארי ביותר ל”אני לא שם זין”) ועוד הפכו את ג’ון ברקו למופע הכי טוב בעיר. בדרנים מרחבי העולם נהנו להראות בתכניותיהם קטעים בהם ברקו התווכח עם חברי הפרלמנט. אם יש מישהו שאפשר להיות בטוח לגביו שנהנה מכל שנייה בתפקידו, זה ג’ון ברקו. לא סתם הוא דיבר הרבה יותר מכל יו”ר אחר/ת שכיהנ/ה לפניו במאה השנים האחרונות, כשבשיאו הוא תפס יותר מ-2.5% מנפח הדיונים. אין ספק שהצפייה בדיוני הפרלמנט כבר לא תהיה אותו הדבר בלעדיו, לטוב ולרע.
אבל ג’ון ברקו לא היה רק מופע בידור. הייתה לאופן בו תפקד גם לא מעט תכלית.
ראש הרשות המחוקקת
באופן כללי, תפקיד יו”ר בית הנבחרים הוא א-פוליטי ובעיקר ניהולי. חבר/ת פרלמנט שנבחר/ת לתפקיד צריכ/ה לפרוש מהמפלגה מטעמ/ה כיהנ/ה עד כה. יו”ר בית הנבחרים לא משתתפ/ת בהצבעות אלא במצב של תיקו. יו”ר בית הנבחרים גם לא משתתפ/ת בדיונים, אלא רק מנהל/ת אותם. אמת, מתפקיד היו”ר לבחור את התיקונים שיעלו להצבעה, מה שמצריך שיקול דעת, אבל גם אז הדרישה שהדבר ייעשה באופן ענייני והוגן ולא על סמך נטייה פוליטית.
אבל ג’ון ברקו הכניס הרבה יותר מזה לתפקיד. הוא הגביר את יכולתו של הפרלמנט לפקח על עבודת הממשלה באמצעות הגברת ההיענות לבקבנצ’רס שביקשו להשתמש בכלי השאלות הפתוחות, מתן יותר מקום לבקבנצ’רס בדיונים, הארכת זמן הסשן השבועי של שאלות לראש/ת הממשלה ועוד. ידוע שבחודשים האחרונים היו מי שדיברו על רצון להדיח את ברקו, אבל האמת היא שכבר בממשלת קמרון הראשונה היו דיבורים בנושא. אגב, בזמנו גם שבירת הקונבנציה לפיה לא מוחאים כפיים בזמן דיונים שברה שיאים.
הקרב על הברקזיט
שלוש השנים האחרונות של ג’ון ברקו בתפקיד היו”ר כללו את הברקזיט, ששינה את כללי המשחק. לאט-לאט, ממצב בו לרוב מתנהלת פוליטיקה פרלמנטרית – מצב בו לממשלה יש שליטה בפרלמנט, מה שמאפשר לשניים לעבוד בהרמוניה יחסית – יחסי הכוחות עברו למצב בו הממשלה מצאה את עצמה עומדת נגד הפרלמנט. זה הפך את תפקיד היו”ר מתפקיד של מנהל דיונים למי שצריך לעמוד לא רק בכוח אלא גם בפועל בראש הרשות המחוקקת ולייצג אותה אל מול הרשות המבצעת. ברקו החליט למלא את התפקיד הזה במלוא הרצינות.
לא פעם הוא הקשה על עבודתם של ראשי הממשלה ת’רזה מיי ובוריס ג’ונסון, בעיקר סביב הברקזיט. הוא נתן לא פעם מקום לפעילותם של בקבנצ’רס נגד הממשלה ועוד. למרות שהוא תמיד הקפיד להציג תקדימים שיצדיקו את הדרך בה הוא עובד, ברקזיטרים רבים חשו וטענו שברקו ניסה למעשה להשתמש בסמכותו לרעה כדי להקשות על הוצאת הברקזיט לפועל. ג’ון ברקו מצדו טען שלא פעם הוא נתן את ההזדמנות גם לברקזיטרים.
יש לציין שברקו אינו יו”ר הבית הראשון שהואשם בהיותו מוטה פוליטית. סלווין לויד, היו”ר בשנים 1971-1976, נחשד בכך עקב שירותו בתפקידים ממשלתיים בכירים טרם כניסתו לתפקיד. מרגרט ת’אצ’ר האשימה את ג’ק ות’ריל שהוא מוטה נגד ממשלתה, ומייקל מרטין הואשם שהוא משת”פ של ממשלות הלייבור של טוני בלייר וגורדון בראון. כמובן, ברקו נבדל מהם בכך שהוא הואשם בהטיה בסוגיה מסוימת, ולא לטובת מפלגה מסוימת.
גיי פרנדלי
לא רק בענייני ברקזיט יש לו מורשת. בסשן האחרון של שאלות לראש הממשלה תחת ניצוחו של ג’ון ברקו, רבים מהשואלים ניצלו את ההזדמנות להיפרד ממנו. נושא שעלה שוב ושוב היה תמיכתו בקהילת הלהט”ב. עבודתו של ברקו בתחום הזה החלה הרבה לפני שנבחר לתפקיד היו”ר. ב-2002 הוא התפטר מממשלת הצללים של איין דאנקן סמית’ במחאה על התנגדותו של סמית’ לאפשר לזוגות לא נשואים לאמץ. בהמשך, הוא היה לאחד מהתומכים הבולטים בקרב השמרנים לבטל את סעיף 28 לחוק השלטון המקומי 1988, שאסר על רשויות מקומיות לתת לגיטימציה להומוסקסואליות, כולל לימוד על הנושא בבתי הספר. ב-2013 הוא זכה לכהן כיו”ר הבית כאשר ממשלת הקואליציה של דייוויד קמרון הכירה בנישואים חד-מיניים. באוקטובר, הוא זכה לאות הוקרה על פעילותו בנושא.
בריונות
על כהונתו של ג’ון ברקו מרחף גם צל לא פשוט. למרות שהוא סייע להציג פרוצדורות חדשות לגבי בריונות בתוך בית הנבחרים, הוא עצמו הואשם על-ידי מספר אנשי צוות שהתנהג בצורה בריונית, בעיקר באופן מילולי. אחד מהם אפילו טען שעזב את העבודה כשהוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית. ברקו הכחיש, אבל חקירה רשמית מעולם לא נפתחה בנושא, וברקו למעשה עוזב את תפקידו מבלי שנדרש מעולם לענות על שאלות בנושא. ואם באלימות מילולית עסקינן, ברקו גם זכה לביקורת רבה לאחר שכינה את אנדריאה לדסם – איתה היו לו התנגשויות רבות כשכיהנה כמנהיגת בית הנבחרים – “אישה טיפשה”.
ועכשיו?
מחר ייערכו הבחירות לתפקיד היו”ר. למתמודדים עצמם אקדיש זמן מחר. בכל מקרה, על היו”ר החדש/ה תוטל ההחלטה מה יישאר ממורשתו של ג’ון ברקו, ומה ייאלץ להיות נחלת העבר. יש מי שהביעו תקווה שבכל הנוגע להגברת כוחם של הבקבנצ’רס, מורשתו של ברקו תישמר. יש כאלו, כרגע בעיקר מהצד שרוצה לתת לממשלה להוציא את הברקזיט לפועל ולגמור עם זה, שיעדיפו שלא. אבל איך שלא ייראה העתיד, אי אפשר להתחמק מכך שלג’ון ברקו היה תפקיד ברור באופן שבו הוא יעוצב.