אתמול (ד’), כשהפרלמנט חזר מההשעיה מוקדם מהצפוי בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הרוחות התלהטו. התובע הכללי ג’פרי קוקס (בתמונה) טען שהפרלמנט “מת” ושאינו ראוי להמשיך לכהן. בוריס ג’ונסון הותקף בשל הרטוריקה המיליטנטית שלו, וכאשר הזכירו לו שהפילוג כבר הביא בעבר להתנקשות בחברת הפרלמנט ג’ו קוקס ז”ל, ג’ונסון השיב שהדרך לכבד את זכרה הוא לצאת מהאיחוד האירופי ובכך גרם לסערה נוספת. על הדרך, הממשלה גם העבירה ביקורת על בית המשפט העליון באופן בעייתי משהו. כל זה מעלה את התחושה שג’ונסון, שהקפיד לצייר את עצמו כחלק מהממסד, אימץ את הפופוליזם במלוא מובן המילה | צילום: כריס מקאנדרו
אתמול (ד’), לאחר שבית המשפט העליון פסק שהעצה שבוריס ג’ונסון נתן למלכה בדבר השעיית הפרלמנט הייתה לא חוקית, הפרלמנט שב להתכנס. ג’ונסון עצמו נאלץ לחתוך מעצרת האו”ם בניו-יורק מוקדם מהמתוכנן כדי לחזור לדיונים. מטבע הדברים, הפרלמנט דן בהשעיית הפרלמנט ובהתנהלותו של ג’ונסון. הפוליטיקה הבריטית שוב הגיעה למחוזות הסוריאליזם, כשג’ונסון אתגר את האופוזיציה להגיש נגדו הצעת אי-אמון, וזו כמובן סירבה לפזר את הפרלמנט לפני שתוגש בקשה לדחיית הברקזיט. כפי שג’ון ברקו העיר היום (ה’) בפתח הדיונים, בשני הצדדים התלהטו הרוחות וגם האופוזיציה לא עשתה לעצמה כבוד. הרטוריקה עשתה כותרות, עם שני שמות בולטים: שמו של התובע הכללי ג’פרי קוקס, ושל חברת הפרלמנט המנוחה ג’ו קוקס.
התובע הכללי
בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, התובע הכללי ג’פרי קוקס התבקש לתת מספר תשובות לפרלמנט. בכל זאת, לפני ההשעיה, ג’ונסון ביקש את חוות דעתו המשפטית של קוקס כתובע הכללי, וזה אמר שאין מניעה חוקית להשעות את הפרלמנט. בדבריו לפרלמנט, קוקס הטיח בבית ביקורת קשה. הוא טען שמדובר ב”פרלמנט מת” שחבריו “לא ראויים לשבת על הספסלים הירוקים האלה”. כמובן שהוא גם הוסיף שהפרלמנט הזה מהווה חרפה. לדבריו, יש להחזיר את המנדט לבוחרים, ותהה מדוע האופוזיציה מסרבת ללכת לבחירות. האופוזיציה, כמובן, לא נשארה חייבת ותקפה את קוקס במלוא המרץ.
בימים כתיקונם היינו תוהים איך זה שהממשלה שוללת את הלגיטימציה של הפרלמנט המכהן, שכן היא עצמה שואבת את הלגיטימיות שלה ממנו. אבל אלו לא ימים כתיקונם, ובמקום שהממשלה תתבסס על הפרלמנט, היא במאבק עמו. מצב נדיר מאוד בדמוקרטיה פרלמנטרית כמו בריטניה. בנוסף, האופוזיציה מסרבת להקדים את הבחירות, למרות שאיזו מין אופוזיציה לא רוצה להקדים את הבחירות ולקבל הזדמנות להדיח את הממשלה? כך, בריטניה מוצאת את עצמה במצב אבסורדי, בו האופוזיציה מתעקשת לשמור על הממשלה בשלטון, בעוד הממשלה מתחננת שיגישו נגדה הצעת אי-אמון בזמן שהיא תוקפת את הפרלמנט עליו היא נשענת.
יש לציין, כמובן, שההתנהגות של שני הגורמים רציונלית בהתחשב בתנאים. כפי שהעיד ג’רמי קורבין, הוא ישמח ללכת לבחירות. אבל, קודם כל, הוא מעוניין להבטיח שתהיה דחייה בברקזיט. כך גם רבים אחרים מרגישים. אמת, ניתן להגיש תיקון (שלהעברתו יידרש רוב רגיל) על הליכה לבחירות במועד ספציפי, לפני ה-31 באוקטובר. ואולם, ישנו חשש שאם ינצח בבחירות, ג’ונסון יראה זאת כמנדט לצאת מהאיחוד האירופי ללא הסכם מבלי שקיבל לכך את אישור הפרלמנט. כמו כן, סקרים מראים שכדי להחליש את ג’ונסון, יש לקיים את הבחירות אחרי ה-31 באוקטובר. לכן, גם אם יהיה אפשר להכניס את ג’ונסון לכלא אם ינצל את הבחירות כדי להימנע מאישור הפרלמנט ליציאה ללא הסכם, הפרלמנט כנראה לא יעניק בחירות לפני ה-31 באוקטובר. הממשלה, מצדה, לא מסוגלת לתפקד, ולכן זקוקה לבחירות בהקדם.
עוד שתי תהיות בעניין הזה
ראשית, החוק שדורש שני שליש לפיזור הפרלמנט נחקק, לפחות על הנייר, במטרה שההחלטה לצאת לבחירות לא תהיה של הרשות המבצעת, אלא של הרשות המחוקקת. אם האופוזיציה מחויבת להצביע עם הממשלה כי היא תמיד חייבת לרצות בחירות, איך החוק הזה בדיוק אמור להשיג את מטרתו? האם זה נועד רק למקרים כמו שקרו בישראל, כשהכנסת פיזרה את עצמה לאחר חודש בלבד? רוצה לשאול – האם לאופוזיציה אין שום שיקול דעת? כמו כן, מה הרעיון בחוק הזה, אם יש כל כך הרבה דרכים לעקוף אותו, כפי שהוצע קודם לכן?
שנית, כשקוקס טוען שהפרלמנט הזה מת, הוא למעשה טוען שכבר אין לו מנדט ציבורי. ייתכן. הפרלמנט הנוכחי, הוא בדיחה בה לממשלה אין רוב והרוב לא מסוגל להחליט על ממשלה חלופית. רבים מחברי הלייבור והשמרנים כבר לא נאמנים להבטחת הבחירות להוציא את הברקזיט לפועל. ועדיין, הוא הדבר הכי קרוב לבעל מנדט ציבורי שיש. הוא קיבל את המנדט בבחירות 2017, והוא אמור להיות בתוקף עד 2022. לג’ונסון, מצד שני, אין באמת מנדט. אין לו מנדט מהפרלמנט. אין לו מנדט ציבורי, שכן העובדה שהרוב הצביעו בעד עזיבה ב-2016 אין פירושה שרוב הציבור תומך בדרך הפעולה של ג’ונסון בנושא. בבחירות 2017, מצביעי השמרנים הצביעו מנקודת הנחה שת’רזה מיי תעמוד בראשות הממשלה ולא ג’ונסון. המנדט של ג’ונסון עצמו, למעשה, נובע אך ורק מבחירתו לתפקיד ראש המפלגה השמרנית ומכך שת’רזה מיי המליצה למלכה למנות אותו לתפקיד. זה כשר, אבל מותר לתהות אם למישהו עם מנדט ציבורי כל כך לא מוכח יש את הזכות להטיף מוסר לפרלמנט.
כבוד השופטים
ועוד עניין שעלה בזמן דבריו של ג’ו קוקס הוא הכבוד לרשות השופטת. אתמול נחשף שמנהיג בית הנבחרים ג’ייקוב ריס-מוג אמר בהשתתפות טלפונית בישיבת קבינט שפסיקת העליון היא “הפיכה חוקתית”. הדבר הביא לזעם רב, שכן מדובר בהאשמה חמורה מאוד כלפי בית המשפט העליון. קוקס הבהיר שיש לו כבוד רב לרשות השופטת, אך שעדיין מותר לחלוק על פסיקותיה. כמו כן, הוא הבהיר שבכוונת הממשלה לכבד את החוק ואת הפסיקה. גם בוריס ג’ונסון אמר דברים דומים בהמשך, וציין שלדעתו בית המשפט טעה כשפסק בסוגיה פוליטית. יש לציין שבית המשפט הסביר שלטעמו מדובר בשאלה שאינה פוליטית, אלא נוגעת ליכולתו של הפרלמנט לדרוש דין וחשבון מהממשלה.
וזו נקודה חשובה: אמנם ג’ונסון משתמש ברטוריקה יותר עדינה משל ריס-מוג (ויש להיות הוגנים: ג’ונסון עצמו הואשם בהפיכה כאשר הכריז על ההשעיה, גם אם אין סימטריה בין המקרים), אבל זה לא אומר שהיא לא בעייתית. אמנם בהחלט מותר לבקר פסיקות משפטיות, אבל ברגע שהוא מצייר את בית המשפט כמי שנכנס להכריע בסוגיה פוליטית (קרי, הברקזיט), מה שלא נהוג בבריטניה, הוא למעשה טוען שבית המשפט לוקח סמכויות לא לו כדי למנוע מרצון הציבור להתממש, ובכך מערער את אמון הציבור בו. בפועל, למרות שעדיין מדובר בפסיקה יוצאת דופן שכן היא שמה מגבלות על הסמכויות המלכותיות, בית המשפט התערב רק ביחסים של הממשלה מול הפרלמנט. אם ג’ונסון לא מסוגל להוציא את הברקזיט לפועל כי הפרלמנט יושב, הבעיה שלו היא בכלל לא בית המשפט.

לזכר ג’ו קוקס
קצת רקע: ג’ו קוקס הייתה חברת פרלמנט מטעם הלייבור שנבחרה ב-2015, ונרצחה ב-2016, מעט לפני משאל העם, על-ידי פעיל ימין קיצוני על רקע תמיכתה בחברות בריטניה באיחוד האירופי. מאז, השם שלה עולה בכל פעם שנראה שהרטוריקה הפוליטית נעשית פלגנית מדי ולא מספיק סובלנית לקבלת דעות אחרות. אתמול, שמה עלה שוב. חברת הפרלמנט שהחליפה את קוקס לאחר הירצחה, טרייסי ברבין, גינתה את הרטוריקה של ג’ונסון, המכנה את החוק, שדורש ממנו לבקש את דחיית הברקזיט אם לא יגיע להסכם או יצליח לאשר יציאה ללא הסכם בפרלמנט, כ”חוק הכניעה” או “חוק ההשפלה”. לפי ברבין, הרטוריקה הזו רק מגבירה את הגינוי, וביקשה להזכיר לג’ונסון שלפני שהוא מפנה את הציבור נגד הממסד, כדאי שיזכור שגם הוא חלק ממנו.
תשובתו של ג’ונסון הייתה לא פחות ממהממת: לדבריו, הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרה של ג’ו קוקס (ולאחד את הציבור) היא להוציא את הברקזיט לפועל. זה לא חדש שג’ונסון לא עונה על השאלה שנשאל, אבל עבור רבים זה כבר באמת היה יותר מדי. הדבר הביא להתקלחות. חברת הפרלמנט פולה שריף טענה שהיא ואחרים מקבלים איומי מוות מדיי יום, ושיש בהם שימוש ברטוריקה של ג’ונסון, ושהמיתון ברטוריקה חייב לבוא קודם כל ממנו. ג’ונסון, בתגובה, פשוט סיפק הסבר מדוע הוא מכנה את החוק “חוק הכניעה”. כאילו שלא ידענו. היום הדבר המשיך לבעבע, וזכה לגינויים הן מחברת הפרלמנט ג’ס פיליפס והן ממי שהיה בעלה של ג’ו קוקס, ברנדן קוקס. יותר מאוחר היום (ה’), ג’ונסון כבר הבהיר שאסור לזלזל בביטחונם של חברי הפרלמנט, אבל התעקש על הרטוריקה.
לאן אנו הולכים?
בוריס ג’ונסון מאמץ כבר תקופה, באופן הדרגתי, רטוריקה פופוליסטית. זה התחיל בכך שהוא כינה את המפלגה השמרנית כ”מפלגת העם”, המשיך לגרסה אינטרנטית של שאלות לראש הממשלה, במסגרתה הוא למעשה עוקף את הפרלמנט ועונה על השאלות שנוחות לו מהציבור, כמובן “חוק הכניעה” שדובר עליו כאן, ועכשיו הוא גם לא מהסס לתקוף את רשויות השלטון שמונעות ממנו לעשות כרצונו, שהוא כביכול רצון העם. זאת, לאחר שבמהלך כל המרוץ למפלגה השמרנית, הוא דאג להציג את עצמו כחלק מהממסד וכמי שבא להחזיר את האמון בממסד. אגב, ג’ונסון לא לבד ברטוריקה הזו. גם ההיסטוריון הבריטי אנדרו רוברטס (שראוי לציין שמעמדו בקהילה המדעית שנוי במחלוקת) כתב מאמר על כך שזכותו של ג’ונסון לעבור על החוק כי הוא ממלא את רצון הציבור. ככה שוחקים דמוקרטיה מוסדית.
ויש להבהיר: המוסדות ראויים לביקורת רבה. הם מתפקדים בקושי, לא מצליחים למלא את רצון הציבור, שיטת הבחירות מבטיחה ייצוג לא הולם של הציבור בתוכם ועוד. ועם זאת, המוסדות האלו אמורים להוות את האופן הנקי ביותר (או לפחות הכי פחות גרוע) להכריע במחלוקות ציבוריות. פגיעה בהם אולי עשויה להיראות יותר דמוקרטית בטווח הקצר, אבל לא בהכרח תביא לתוצאות דמוקרטיות במיוחד בטווח הארוך. אין אפשרות לדעת מה רצון העם לגבי ברקזיט, כי משאל העם לא הבהיר לאיזה סוג של ברקזיט תלך בריטניה, ולכן אין לג’ונסון באמת מנדט ציבורי לעשות ככל העולה על רוחו. ולכן, המוסדות הם כרגע הדרך להכריע בסוגיה, וג’ונסון מראה שהוא מוכן לפגוע בהם אם הדבר ישתלם לו. ואמת: האופוזיציה לא תמימה. גם היא מכופפת את החוקה הלא כתובה לטובתה בסוגיה הזו. ועדיין, לראש הממשלה יש אחריות מיוחדת לאופן בו הוא מדבר.