פרשת פיטר מנדלסון מסתבכת עוד יותר, וראש הממשלה קיר סטארמר נדרש לתת הסברים נוספים. והפעם: מה הוא ידע על כך שמנדלסון נכשל בסיווג הביטחוני טרם מינויו לשגריר, ושמונה בכל זאת? אף תשובה לא תוציא אותו טוב: אם הוא ידע, הרי שהוא הטעה במכוון את הפרלמנט כשאמר שהליך המינוי נעשה לפי הספר ודינו להתפטר. אם לא ידע, הרי שהוא לא מסוגל לעשות את עבודתו הבסיסית ודינו להתפטר. סטארמר וממשלתו מנסים בינתיים להפיל את הסיפור על הדרג המקצועי במשרד החוץ, ללא הצלחה יתרה. הלחץ עליו גובר, ובקרוב בלייבור יצטרכו להחליט מתי לשים סוף לסיפור | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10
הרבה פרשיות פוליטיות לא נחשפו בבת אחת עם גילוי מרעיש, אלא עם גילוי אחר גילוי שגרמו בכל פעם לתחושה שכל מה שהיה ידוע עד כה זה רק קצה הקרחון ושהמציאות הרבה יותר גרועה. כך קרה בפרשת ווטרגייט, בפרשת המסיבות (פארטיגייט) וכעת גם בפרשת פיטר מנדלסון. וכמו שהאש של פרשת ווטרגייט הלכה וליחכה את שולי גלימתו של ריצ’רד ניקסון עד שנאלץ לפרוש, כעת נראה שפרשת מנדלסון עושה את אותו הדבר לקיר סטארמר. הדבר נכון במיוחד עכשיו, כשנוצר הרושם שסטארמר עבר את העבירה שהמוסכמה דורשת עליה התפטרות: הטעיה מכוונת של הפרלמנט.
תקציר הפרקים הקודמים
לטובת מי שלא זוכרים, קצת רקע: בדצמבר 2024 הממשלה אישרה את מינויו של הלורד (דאז) פיטר מנדלסון לתפקיד השגריר הבריטי בוושינגטון. גבות הורמו מצד כל מי שהכירו את ערך הוויקיפדיה של האיש: מנדלסון שימש כנער לעניינים מלוכלכים של הלייבור, שזכה לכינוי “נסיך האופל” ושנאלץ להתפטר פעמיים מממשלותיו של טוני בלייר על רקע סקנדלים בהם הסתבך (ועדיין קיבל עוד מינוי מגורדון בראון). הסיכוי שייצא מזה משהו לא שערורייתי היה נמוך למדי.
וכפי שהיה ניתן לצפות, אכן השערורייה לא איחרה לבוא: בספטמבר 2025 סטארמר נאלץ לפטר את מנדלסון. הסיבה לכך הייתה שחרור מסמכים של הטורף המיני ג’פרי אפסטין. הקשרים בין מנדלסון לאפסטין היו ידועים עוד במהלך המינוי, אבל חשיפת המסמכים הראתה שהקשר הזה נמשך גם אחרי ההרשעה הראשונה של אפסטין ושהוא היה עמוק למדי. סטארמר לא אץ לפטר את מנדלסון ולמעשה נלחם עליו במשך יומיים, עד שכבר היה ברור שלא נותרה בררה מול הלחץ הציבורי. סטארמר הסביר שמה שהוביל אותו לפטר את מנדלסון היה “מידע חדש” שהגיע לידיעתו במסגרת התכתבויות בין מנדלסון לאפסטין, אבל אז נחשף שהתכתבויות אלו היו בידי הממשלה מוקדם יותר משסטארמר טוען.
בפברואר 2026 נחשפו מסמכים נוספים, שהראו שהקשר בין מנדלסון לאפסטין לא היה רק עמוק, אלא (לכאורה) גם פלילי. בשלב זה המשטרה החלה בחקירה, מנדלסון התפטר מבית הלורדים וסטארמר התנצל בפני הקורבנות. אבל הרבה שאלות נשארו באוויר, בעיקר כי היה ידוע שבהליך המינוי סטארמר שאל את מנדלסון על קשריו עם אפסטין. לבסוף, הפרלמנט כפה על הממשלה להתחיל לפרסם מסמכים על ההליך, שחשפו גם הם פגמים, ויש עוד בדרך. כל זה, חשוב להגיד, כשסטארמר הבטיח לפרלמנט בספטמבר שהליך המינוי נעשה לפי הספר.
במקביל, היה גם מי שנזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס: ראש הסגל מורגן מקסוויני, שהתפטר בפברואר. מנדלסון נחשב לפטרון של מקסוויני, ומשום כך הסברה היא שמקסוויני לחץ למינוי שלו ולחץ נגד הפיטורים שלו בספטמבר. אבל בסופו של דבר, יש אחריות גם על ראש הממשלה, שביצע את המינוי.
חשיפות חדשות
בשבוע שעבר (ה’) הגארדיאן הביא שתי חשיפות בעניין. ראשית, שמנדלסון נכשל בסיווג הביטחוני שלו כדי להתמנות לשגריר. אלא שעוד לפני כן, סטארמר כבר הודיע על המינוי החדש. זה שם את עובדי משרד החוץ, שהיו צריכים לתת את האישור הסופי, בדילמה: לפסול את המינוי ולהוציא את ראש הממשלה אידיוט, או להשתמש בסמכות שלהם לעקוף את הסיווג הביטחוני. הם בחרו באפשרות השנייה. שר החוץ דאז ושר המשפטים דהיום דייוויד לאמי, כך מקורבים טענו בפני הגארדיאן, לא ידע על כך עד לחשיפה. בהמשך, מחוץ לתחקיר, נטען שסטארמר גילה על העניין יומיים לפני הפרסום.
שנית, שבכירים בדאונינג 10 שקלו שלא להעביר לפרלמנט חלק מהמסמכים שהיו חושפים שמנדלסון לא עבר את הסיווג הנ”ל. זאת, בניגוד להחלטת הפרלמנט בנושא, שלפחות מבחינת המוסכמה נחשבת למחייבת, ובניגוד להבטחת הממשלה שלא תיחסם מהפרלמנט גישה לשום חומר רלוונטי (החומרים מועברים לוועדת המודיעין של הפרלמנט, ושם מצנזרים חומרים שעלולים לפגוע בביטחון או ביחסי החוץ). למעשה, כשהגארדיאן הפיץ את הסיפור, עדיין לא התקבלה החלטה סופית אם להעביר את המסמכים. לאחר הפרסום, הדוברות של ראש הממשלה מסרה שכל המסמכים הרלוונטיים להחלטת הפרלמנט יפורסמו, וגם גורם ממשלתי אמר כך לגארדיאן.
בואו נסכם את שתי החשיפות ביחד: למרות מה שסטארמר אמר עוד בספטמבר, שכל הליך המינוי של מנדלסון נעשה לפי הספר, זה לא היה המצב. ואם זה לא מספיק, אז בממשלה היו מי שרצו שלא לשחרר את המסמכים שיראו את זה. למרות שקיימת האפשרות שהדבר נעשה שלא בידיעתו של סטארמר – למרות שאם מחדל כזה מתרחש מתחת לאפו, זה לא משפר מאוד את המצב – קשה להאשים את מי שיראו את הסיפור כהטעיה מכוונת של הפרלמנט וניסיון לטייח את זה. וזה נראה כבר ממש כמו עילה להתפטרות.
מתחת לגלגלים
התגובות של הממשלה לחשיפה הזו הסתכמו בזריקת משרד החוץ אל מתחת לגלגלי האוטובוס. עוד באותו היום המנכ”ל אוליבר “אוֹלִי” רובינס פוטר לאחר שסטארמר ושרת החוץ איווט קופר “איבדו בו אמון”. דארן ג’ונס, המזכיר הראשי של ראש הממשלה, הודיע שהסמכויות של משרד החוץ לעקוף את הסיווג הביטחוני מושעות באופן מידי. סטארמר אמר לתקשורת שהוא לא עודכן שמנדלסון לא עבר את הסיווג הביטחוני, ושהוא “רותח מזעם” על כך. רובינס כנראה לא אמר את המילה האחרונה, ומתכנן להילחם על שמו הטוב. כבר מחרתיים (ג’) הוא מתכוון להופיע בפני ועדת החוץ של הפרלמנט כדי לשטוח את גרסתו.
לכאורה, סטארמר משחק אותה “לא יודע”, פרקטיקה מוכרת מפוליטיקה של מדינה אחרת, כדי לזרוק את משרד החוץ מתחת לגלגלים. זה נכון חלקית: לפי מקורבי רובינס, לעובדי מדינה אסור לעדכן את הדרג הפוליטי בתוצאות סיווג ביטחוני כזה או אחר. לפי סקיי ניוז, שתי עובדות מדינה בכירות – מזכירת הממשלה אנטוניה רומיאו ומנכ”לית משרד הקבינט קת’רין ליטל – ידעו על העניין במשך שבועות, אבל חיכו לחוות דעת משפטית לפני שסיפרו לסטארמר. כלומר, בהנחה שאכן שום דבר על הסיווג הביטחוני לא עולה למעלה, הזריקה מתחת לגלגלים אינה בכך שסטארמר טוען שהוא לא ידע, אלא בכך שהוא בא בטענות לעובדי המדינה על כך שנהגו לפי הכללים.
ההסבר לציבור
הדבר מותיר שתי שאלות: ראשית, האם סטארמר הטעה את הפרלמנט, אפילו בלי כוונה, כשאמר שהמינוי נעשה בהתאם להליך התקין? שנית, אם הוא ידע על הסיפור יומיים לפני פרסום התחקיר של הגארדיאן, למה הוא לא עדכן את הפרלמנט לפני החשיפה? הרי הקוד המיניסטריאלי דורש שגם אם ההטעיה הייתה לא מכוונת, שהיא תתוקן “בהזדמנות הראשונה”. על שתי השאלות ענה דארן ג’ונס: עד לאותה נקודה הייתה למשרד החוץ הסמכות לעקוף את הסיווג הביטחוני (דבר שהוא טוען שלמד בזכות אותה חשיפה), כך שלמרות שזה מרתיח ההליך עדיין נעשה לפי הספר. לגבי התזמון, הוא הסביר שראש הממשלה תכנן הצהרה לפרלמנט למחר (ב’), ולא מיהר עם זה כדי ללמוד את העובדות לאשורן. בינתיים, כך ג’ונס, הסיפור התפוצץ.
אלא ש, ובכן, זה לא ממש משכנע, מסיבה פשוטה: עיתונאים פנו לדוברות של דאונינג 10 כבר בספטמבר כדי לבקש תגובה על כך שמנדלסון לא עבר סיווג (אם כי בגלל דברים שקשורים לסין). הדובר טען שההליך נעשה כרגיל במשרד החוץ. האם באמת אנחנו נדרשים להאמין שכאשר התקשורת פונה לדאונינג 10 עדיין אסור ליידע את ראש הממשלה?
שר המשפטים וסגן ראש הממשלה דייוויד לאמי טען שלו סטארמר היה יודע על מה שהתרחש בסיווג הביטחוני, מנדלסון לא היה ממונה לתפקיד. אלא שהדיילי מייל חשף שכבר ב-2023, כשעוד היה ראש האופוזיציה, הצוות של סטארמר עודכן לגבי סיכונים שונים (כולל ביטחוניים) שמנדלסון טומן בחובו. במילים אחרות, הממשלה מתקשה לשכנע שלא נעשה שום דבר לא תקין.
התגובות
הפוליטיקאים לא ממש השתכנעו. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק נשאה נאום (מוצלח מאוד לטעמי) בו הסבירה שאו שסטארמר שיקר לגבי מה שידע על מנדלסון או שהוא חסר כישורים עד-כדי-כך שלא ידע – ובכל מקרה עליו ללכת. היא התעקשה שהוא הטעה את הפרלמנט, וכמו שעמדתו באופוזיציה הייתה שראש ממשלה שעושה כן צריך להתפטר, זו צריכה להיות עמדתו גם כראש הממשלה. לדבריה, מי שצריכים “לרתוח מזעם” הם לא סטארמר, אלא הציבור והפרלמנט על סטארמר. היא דרשה שחרור סופי של כל המסמכים הנוגעים למינוי עד לסוף השבוע הקרוב, והסבר לגבי מה גרם למנדלסון להיכשל בסיווג הביטחוני. ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ טען גם הוא – תוך כדי שהוא “שוכח” שהוא בירך על המינוי של מנדלסון בתחילת הדרך – שסטארמר שיקר לפרלמנט ולכן עליו ללכת, ואף פתח עצומה כדי לקדם זאת.
אבל לא רק בימין דרשו את ראשו של סטארמר. ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי היה יותר זהיר ולא קבע נחרצות שסטארמר הטעה את הפרלמנט, אבל עדיין סבר שסטארמר היה צריך להתפטר, שכן גם אם הוא אמר את האמת הרי שכושר השיפוט שלו עדיין מדאיג. דייווי אמר שבכוונתו לדחוף לכך שסטארמר יצטרך לעמוד מול ועדת האתיקה כדי שתקבע אם הוא הטעה במכוון את הפרלמנט, בדומה למה שהיה עם בוריס ג’ונסון. במקביל, חברת הפרלמנט הליברל-דמוקרטית ליסה סמארט פנתה ליועץ האתי לממשלה לורי מגנוס כדי שיבחן אם סטארמר הפר את הקוד המיניסטריאלי בכך שלא עדכן את הפרלמנט מיד עם היוודע לו על הסאגה, למרות שהייתה לו הזדמנות לעשות כן בשאלות לראש הממשלה. המפלגה הירוקה דרשה מסטארמר להפסיק לזרוק אחריות, לחשוף את האמת ולהתפטר.
מתי סטארמר הולך?
לגבי כל המנהיגים השאלה אינה האם הם הולכים, כי שלטון אינו נצחי. השאלות הן “מתי הם ילכו?” ו”איך הם ילכו?”. לוי אשכול ופרנקלין דלאנו רוזוולט הלכו לעולמם בתפקיד. יצחק רבין וג’ון קנדי נרצחו. קלמנט אטלי ורישי סונאק הפסידו בבחירות. לווינסטון צ’רצ’יל, מרגרט ת’אצ’ר וטוני בלייר המפלגה הראתה את הדרך החוצה. הרולד וילסון היה המקרה הכי קרוב לפרישה בתנאים שלו (לא לגמרי ברור כמה האלצהיימר היה ברור בתקופה ההיא וכמה הוא היווה שיקול). ומה לגבי סטארמר?
ובכן, עושה רושם שהתשובה ל”איך?” היא שהמפלגה תראה לו את הדרך החוצה, והשאלה היא אם על רקע כהונה שנתפשת כלא מוצלחת, כפי שהיה עם ת’רזה מיי, או בגלל קלון כמו שקרה לבוריס ג’ונסון. קשה לראות אותו מודיע שהוא שגה והולך מבלי שיעמידו אותו עם הגב לקיר. ומה לגבי ה”מתי?”? התחושה היא שהתשובה הכללית היא “בקרוב”, אבל צריך לזכור שני דברים: ראשית, אנחנו מאוד קרובים לבחירות המקומיות באנגליה ולבחירות לפרלמנטים של ויילס וסקוטלנד, שיתקיימו כולן ב-7 במאי. כלומר, בלייבור יצטרכו לחשוב איזו אופציה גרועה יותר: ללכת לבחירות האלו כשסטארמר מסתובב עם הקלון האפשרי הזה מעל הראש ולא חושב ללכת, או כשהוא ראש ממשלת מעבר.
שנית, כלל האצבע אומר שצריכים להתמלא שני תנאים כדי שמפלגת השלטון תדיח את ראש הממשלה. התנאי הראשון הוא שיהיה מישהו רציני מספיק שיתחמם על הקווים. את זה יש לנו בדמות שר הבריאות וס סטריטינג וסגנית ראש הממשלה לשעבר אנג’לה ריינר, ועוד כמה דמויות שמשתרכות מאחור. התנאי השני הוא שר/ה שמתפטר/ת על רקע עקרוני. לזה אנחנו עוד מחכים, והבחירה מתי לעשות כן – שכנראה תיעשה במכוון כדי לזרז את ההתפטרות של סטארמר – מחזיקה בתוכה את המפתח מתי סטארמר יודיע שהוא פורש.
הרבה החלטות שיקדמו את התשובה ל”מתי?” יתקבלו מחר, אחרי שסטארמר יסביר את עצמו לפרלמנט. השאלה היא לא אם הוא ישכנע את האופוזיציה, כי הוא לא, אלא כמה הוא יצליח להביא את חברי מפלגתו להישאר מאחוריו (אבל לא בשביל לתקוע סכין בגב). נדע בקרוב.