אחרי המתנה של קרוב לחודשיים, זה הגיע: ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר הכריז על הכרה במדינה פלסטינית. הדבר נעשה משילוב של רצון להציל את פתרון שתי המדינות, להראות יכולת לקחת החלטה מנהיגותית ורצון לפייס את האגף השמאלי בציבור הבריטי. כעת הוא זוכה לביקורת שהוא נתן פרס לחמאס (אותה הוא וממשלתו שוללים מכל וכל), ובשמאל רוצים שהוא לא יסתפק בצעד הזה. ואם זה לא מספיק, לא בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה לעשות עם ההכרה הזו אחר-כך | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10
היה ברור לכולם שזה יגיע, שכן כבר ביולי ראש הממשלה קיר סטארמר הודיע שיעשה זאת אלא אם יתמלאו תנאים מסוימים, אבל עכשיו הגיע הזמן לעשות את זה באמת. אני כמובן מדבר על ההכרה הבריטית במדינה פלסטינית. את הפרקטיקה בשטח זה לא באמת ישנה, אבל המטרה המוצהרת של בריטניה היא לשלוח מסר לישראל לגבי התנהלותה בשטחים. מנגד, רבים מפקפקים בטוהר כוונותיו של סטארמר וטוענים שאכן מסר נשלח, אבל דווקא לחמאס, ולא מהסוג שכדאי לשלוח לו.
רקע
מצע הלייבור לבחירות 2024 הבטיח: “אנו מחויבים להכרה במדינה פלסטינית כתרומה לחידוש תהליך שלום שיסתכם בפתרון שתי המדינות עם ישראל בטוחה ומוגנת לצד מדינה פלסטינית בת קיימא וריבונית”. זו הייתה הבטחה מאוד עמומה ובהתאם סטארמר התחמק במשך תקופה לא מבוטלת משאלות על הכרה. אלא שהלחץ על סטארמר להצטרף למהלך הבינלאומי שהוביל נשיא צרפת עמנואל מקרון בנושא הלך וגבר, גם מקרב הממשלה, גם בתוך הלייבור, ואפילו בקרב כמה שמרנים.
בסופו של דבר, בסוף יולי, סטארמר הודיע שהמטרה של שלום בר קיימא במסגרת פתרון שתי המדינות נמצאת בסכנה. לכן, הוא הודיע שיכיר במדינה פלסטינית בסמוך לעצרת האו”ם בספטמבר, אלא אם ישראל תמלא אחר כמה תנאים: נקיטת צעדים שיביאו את המצב הקשה ברצועת עזה לכדי סיום; הגעה להפסקת אש בת קיימא; והתחייבות לתהליך שלום רציני, כולל התחייבות שלא לספח חד-צדדית חלקים מהגדה המערבית. לחמאס הוצבו דרישות, אך הן לא הוגדרו כתנאים שאי-עמידה בהן תמנע את ההכרה במדינה פלסטינית: שחרור החטופים, התפרקות מנשק, הסכמה להפסקת אש וקבלת הרעיון שהוא לא ייקח חלק בשלטון בעזה או במדינה הפלסטינית.
סטארמר אמר שבחינת התקדמות הדברים והעמידה הישראלית בתנאים תתקיים בספטמבר ורק אז תתקבל החלטה. בינתיים כבר פורסם שהוחלט שהוא יעשה זאת לאחר שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יסיים את הביקור המדיני שלו, וסטארמר לא הכחיש שההכרה אכן בדרך.
הודעת ההכרה במדינה פלסטינית
מוקדם יותר היום (א’) סטארמר שחרר נאום וידאו ובו הסביר את הצעד. הוא פתח בכך שבריטניה תמיד פעלה לקדם את פתרון שתי המדינות, שנשען על ישראל בטוחה ופלסטין בת קיימא. אלא שכרגע אף אחת מהאופציות לא מתקיימות. משם הוא עבר לדבר על מצבם הנוראי של החטופים שנשארו בידי חמאס, וגינה את הארגון על כך שהוא מסרב לשחרר אפילו את החללים. לדבריו, חמאס הוא ארגון טרור שפתרון שתי המדינות מנוגד לחזון שלו. לכן, לדבריו, לא מדובר בפרס לחמאס, שכן מעבר לכך שזה נוגד את חזונו, הוא לא יוכל לקחת שום חלק במדינה הפלסטינית שתוקם. בנוסף, סיפר, הוא הנחה להשית סנקציות על אנשי חמאס נוספים בשבועות הקרובים.
לאחר מכן הוא גינה את המצב בעזה בעקבות המשך הלחימה. לדבריו הפעולות הצבאיות של ישראל יצרו ברצועה מצב קשה מנשוא מבחינה הומניטרית. הוא סיפר על המאמצים הבריטיים להכניס סיוע לעזה ועל כך שקבוצה ראשונה של ילדים עזתים חולים חולצה לבריטניה כדי לקבל טיפול ב-NHS. ועדיין, הוא דרש מישראל להפסיק עם “הטקטיקות האכזריות” בהן היא משתמשת בלחימה. לדבריו אלו, יחד עם מעשיו הנפשעים של חמאס והגברת הבנייה בהתנחלויות גורמות לכך שפתרון שתי המדינות “נמוג”.
לכן, הסביר, בריטניה עובדת על בניית קונצנזוס עם שלל מנהיגים כדי לאחד אנשים מאחורי “חזון משותף ושורת צעדים”, ביניהם רפורמות ברשות הפלסטינית. התכנית אמורה לקחת את האזור מהפסקת אש בעזה לפתרון שתי המדינות. הוא הזכיר שביולי הוא סיפק את התנאים במסגרתם יכיר במדינה פלסטינית, בהתאם למצע הבחירות, ו”הרגע הגיע”. לכן, הוא מכיר בשם בריטניה כולה בפלסטין כמדינה. מבחינתו זה לא שונה בהרבה מההכרה במדינת ישראל אי אז לפני 77 שנה, ולדבריו זה מסר לישראלים ולפלסטינים שיכול להיות עתיד טוב יותר.
הוא סיים בכך שהסכסוך הזה יוצר פילוג בתוך בריטניה עצמה, ויש מי שמשתמשים בזה לצרכים פוליטיים (אני מניח שהוא התכוון להפגנה שטומי רובינסון ארגן בשבת שעברה). לכן, יש צורך להתאחד מאחורי התהליך לשלום באזור.
המניעים
למה בעצם סטארמר חבר למנהיגים כמו עמנואל מקרון, מארק קרני, אנת’וני אלבניזי ואחרים בהכרה במדינה פלסטינית? יש מספר גורמים שמביאים לכך, והם יעלו בהתאם למי שתשאלו. אז הנה ניסיון לעבור על כולם, כי אני סבור שיש פה תמהיל של כולם. אבהיר מראש: זה שיש נימוקים לא אומר שצריך להסכים עם כולם או עם המעשים שבאים בעקבותיהם, אבל זה לא אומר שהם לא שם.
הנימוק הרשמי העיקרי
בואו נתחיל מהנימוק שסטארמר נותן בנאום שלו: פתרון שתי המדינות עוד רגע מתפייד לו, וצריך לעצור את זה. או במילים אחרות, אם שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ’ מודיע שהוא “קובר את המדינה הפלסטינית”, אז סטארמר מודיע שהוא לא ייתן לו. קרי, עבורו זה לא צעד אנטי-ישראלי (סטארמר מאוד את ישראל), אלא תגובת נגד להתנהלות של ממשלת ישראל, שעושה הכל כדי לחבל בתהליך השלום. זאת, כמובן, לצד המראות מעזה שמבחינת ממשלת סטארמר הם בלתי מתקבלים על הדעת.
רצוי להבין שפתרון שתי המדינות נמצא בקונצנזוס בבריטניה, ושם לא רואים בסוגייה הפלסטינית עניין פנימי של ישראל. זאת מהסיבה הפשוטה שהפלסטינים הם גם חלק מהסיפור, ולכן כל פתרון שיימצא צריך להיות גם על דעתם. בהתאם, גם סטארמר אמר לא פעם שמדינה “היא לא מתנה מהשכן” אלא זכות. זה לא אומר שהרשות הפלסטינית קדושה (היא לא) או שלא צריך לתת מענה לצרכי הביטחון של ישראל, אבל היא כן משהו שיצטרך לקרות. לתפישתו של סטארמר, בעת הזו ישראל היא זו שעושה יותר כדי לתקוע את המצב הזה, ולכן צריך לשים לה מחסום. ההשלכות בשטח של הכרה כזו אמנם מינימליות (אך קיימות), אבל יכולות לכל הפחות לשלוח מסר ליושבים בירושלים. העובדה שסטארמר הוא תומך ישראל אין פירושה צ’ק פתוח.
מצד שני, הבריטים לא רוצים להפסיק את הקשרים עם ישראל וסביר להניח שבדרג הפוליטי מקווים לממשלה שעשיית עסקים איתה לא תהיה כאב ראש. לכן, מעדיפים שם שלא לעשות צעדים שממש יגרמו לניתוק היחסים. לכן, צעד כזה שמשמעויותיו הן לא מרחיקות לכת יותר מדי, יכול עבור סטארמר מצד אחד גם לשלוח את המסר ומצד שני לא לגרום ליותר מדי הפסדים מול ישראל.
הנימוק הרשמי המשני
סטארמר אמר בסוף שהסכסוך הוא גורם מפלג בחברה הבריטית. מה שאני קורא פה בין השורות זה שסטארמר מודאג מההפגנות כמו זו שארגן איש הימין הקיצוני טומי רובינסון, שכן היא מאותתת על איום של ממש לפוליטיקת המיינסטרים, ומבין שהיא בין השאר (אבל לא רק) באה כתגובת נגד להפגנות הפרו-פלסטיניות בערי בריטניה. הסכסוך, אם כן, אכן מהווה נושא שמקטב את הציבור הבריטי. אחד מהדברים שעוזרים לדברים כאלו להישאר מקטבים זה כשמסרבים להביא אותם לסיום והכרעה, ובדומה סאגת הברקזיט וחוסר היכולת לצאת במשך תקופה ארוכה הגביר את הפילוג הקיים גם כך. סטארמר מקווה שהחלטה משמעותית, גם אם סמלית, בעניין הסכסוך תוכל להוות רגע של מנהיגות שתאחד מאחוריה את הציבור ותביא להרגעת הרוחות.
אם זה אכן מה שהוא מקווה לו, שיהיה לו בהצלחה עם זה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן כללי הוא לא העניין המרכזי. העניין הוא המלחמה בעזה, וכל עוד סטארמר לא יסכים לנקוט בצעדים רציניים שילחצו על ישראל להפסיק אותה, הקיטוב הזה ימשיך. אמת, סביר להניח שהמלחמה הביאה לכך שעכשיו גם שאר הסכסוך יהיה יותר במוקד העניינים בבריטניה, אבל החלטה לגבי מדינה פלסטינית היא לא מה שיביא אפילו לתחילת הסוף של המתיחות סביב הסיפור הזה. למעשה, גם המלחמה בעזה לא, שכן הקיטוב שהיא יוצרת יושב על פערים בתוך החברה הבריטית שלא ילכו לשום מקום.
הנימוק של המתנגדים
כבר ביולי מבקריו של סטארמר מימין ומשמאל טענו שזה הכל תעלולי יח”צ שנועדו לסייע לסטארמר מול האגף השמאלי במפלגתו. בימין טענו שהוא פוגע כך בבריטניה ובשמאל טענו שהוא לא עושה מספיק למען עזה, אבל הסנטימנט ברור: סטארמר מתקשה מול האגף השמאלי במפלגתו וצריך לרצות אותו איכשהו. זה נכון עוד יותר בהתחשב בסקרים שמראים שרבים הולכים לירוקים (על המפלגה המתפרקת של ג’רמי קורבין וזארה סולטאנה ארחיב בפעם אחרת). עקרונית, זה גם מתבקש: לפי סקר של YouGov, מקרב מצביעי הלייבור 62% תומכים בהכרה במדינה פלסטינית ו-68% ממצביעי הירוקים. גם בקרב הציבור הכללי, 44% תומכים לעומת 18% שמתנגדים (השאר לא יודעים). נראה כמו צעד פוליטי מתבקש.
כמובן, יש את הסייג של הסקר שפורסם היום בטלגרף, מטעם מכון הסקרים JL Partners, שמראה שקרוב ל-90% מהבריטים מתנגדים להכרה במדינה פלסטינית “ללא שום תנאי” וש-51% חושבים שזו טעות לעשות כן כל עוד חמאס שולט בעזה. במכון אף אמרו שהדבר מצביע על “נתק” בין סטארמר לציבור בסוגייה. למרות הכותרות הפומפוזיות, תרשו לי לפזר קצת מלח על הסקר הזה. ראשית, לא ממש ברור מהכתבה (נכון לכתיבת שורות אלו הסקר לא התפרסם באתר המכון) מה האנשים נשאלו וכיצד הוגדר ה”ללא תנאים”. כלומר, האם הוצאת חמאס מעזה היא תנאי – ואז זה פחות מפריע לסטארמר שכן מבחינתו לא מדובר בשחקן רלוונטי, במיוחד בגדה – או שגם צריך להציב תנאים לרש”פ? יותר חשוב: התומכים והמתנגדים משלימים ל-100%, מה שאומר שהוציאו את אלו שענו “לא יודע”. בהתחשב בכך שהסקר של YouGov מראה שיותר משליש לא ממש גיבשו דעה, הדבר יכול לסמן שהמספרים פחות דרמטיים מהכותרות (גם אם עדיין יש רוב למתנגדים בנוסח השאלה הזה).
התגובות
הדבר, כמובן, זכה לביקורות מקיר לקיר. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק טענה שמדובר בפרס לטרור שכן לא הוצבו שום תנאים לחמאס (וגם שסטארמר עושה זאת בגלל כישלונו לטפל בהגירה). כך צייץ גם ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’. הרב הראשי של בריטניה אפרים מירוויס הזכיר עוד לפני ההכרה הרשמית שחמאס קרא להכרה במדינה הפלסטינית “אחד מפירות 7 באוקטובר”. אפילו ידידי ישראל בלייבור אמרו שהם לא רואים איך זה מקדם משהו מול חמאס. בשלב הזה יש להתעכב על כך שמבחינת הלוגיקה של סטארמר, חמאס לא יהיה חלק מהמדינה הפלסטינית, ולכן לא צריך להציב לו תנאים. כפי שהסביר סגן ראש הממשלה ועד לא מזמן שר החוץ דייוויד לאמי, חמאס הוא ארגון טרור רשום שעל ראשיו מוטלות סנקציות, ולא סביר שהוא ימנע משאר הפלסטינים מדינה. זה כמובן לא מנע מחמאס להכריז ניצחון בעקבות ההכרה הזו (בסמוך להכרות של אוסטרליה וקנדה), וכמובן שלא חייבים להסכים עם הלוגיקה הזו – אבל רצוי להכיר אותה.
Disastrous.
Absolutely disastrous.
We will all rue the day this decision was made.
Rewarding terrorism with no conditions whatsoever put in place for Hamas.It leaves hostages languishing in Gaza and does nothing to stop the suffering of innocent people caught in this war.
— Kemi Badenoch (@KemiBadenoch) September 21, 2025
מי שתמכו במהלך חשבו שהוא רק צעד אחד ולא מספיק בפני עצמו. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי אמר שמדובר בצעד חשוב, אבל שיש להמשיך ללחוץ כדי להביא להפסקת אש ולסיום מעגל הדמים. ג’רמי קורבין, כעת מי שמנסה לאגף את סטארמר משמאל, בירך על ההכרה (מבלי לתת קרדיט לסטארמר) וטען שעכשיו על בריטניה “להכיר בג’נוסייד בעזה” ולהפסיק למכור נשק לישראל. זה חשוב, שכן אם סטארמר באמת עשה את מה שעשה רק כדי להרגיע את האלקטורט, הרי שזה לא ממש עובד.
צעדים מעשיים
נשאלת השאלה מה בריטניה ממש מתכוונת לעשות בשטח. כך למשל, כתב ערוץ 4 פול מקנמארה ניסה להבין מדייוויד לאמי האם זה אומר שממשלת הוד מלכותו תשלח עכשיו שגריר לפלסטין. לאמי התחמק מתשובה ישירה ושלח את מקנאמרה לקרוא את אמנת אמנת מונטווידאו, שעניינה התנאים להפיכתה של ישות כלשהי למדינה. התשובה הזו לא מלמדת כיצד בריטניה תשדרג את היחסים הדיפלומטיים עם המדינה בה זה עתה הכירה, אם בכלל. רוצה לומר, אין לסטארמר או לאנשיו מושג מה הם רוצים לעשות עם ההכרה הזו, שכן היא הייתה אמצעי להשגת מטרות אחרות, ולא תכלית בפני עצמה.
עניין נוסף הוא הסנקציות על חמאס שסטארמר הבטיח. אלו כנראה אכן נמצאות בדרך, אבל הן מפורשות כניסיון לפייס את דונלד טראמפ, שמתנגד להכרה במדינה פלסטינית. שרת החוץ בממשלת הצללים פריטי פאטל טענה שהן תוצר של עבודה ברגע האחרון. באמת רצוי לשאול למה רק עכשיו הסנקציות האלו מגיעות, אבל זו גם שאלה שרצוי לשאול את השמרנים: מה מנע מכם במשך תשעת החודשים שבין אוקטובר 2023 ליוני 2024 להשית את הסנקציות האלו? כמובן, הלייבור היא זו שצריכה לתת יותר תשובות, גם כיוון שהיא כיהנה יותר זמן מאז שהחלה המלחמה וגם כי היא הממשלה המכהנת.
בכל מקרה, כל ההתנהלות סביב ההכרה הזו היא מוזרה. יש תחושה שההכנות לצעד הזה לא נעשו כמו שצריך, ושעבודת השטח הייתה שטחית מאוד. לפי עילי דוד, אחיו של החטוף אביתר דוד, סטארמר סירב להיפגש עמו (למרות שסטארמר כן נפגש בעבר עם משפחות חטופים). זה לא בהכרח אומר שההכרה היא טעות (לדעתי היא בעיקר לא מקדמת שום דבר), אבל גם צעדים נכונים צריך לדעת איך לעשות. על אחת כמה וכמה אם הם שנויים במחלוקת. סטארמר הראה כאן, שוב, שלמרות שדווקא מדיניות החוץ היא החלק היותר חזק אצלו, גם בתחום הזה הוא צריך להתאפס.