ממשלת ברנהם אימצה את דו”ח מילברן, שממליץ לה על דרכים להיאבק באבטלת צעירים בבריטניה, נתון שבו הממלכה היא המדינה השנייה הכי גרועה באירופה. למרות שרק השמאל והימין הקיצוניים מערערים על הדו”ח, שרוב המסקנות שלו כמעט מתבקשות, אי-אפשר להכחיש שמבחינת ברנהם יישומו יהיה שבירה ימינה | בתמונה: אלן מילברן, מחבר הדו”ח (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)
השר לשעבר אלן מילברן פרסם ביום שלישי את הדו”ח שלו שעוסק באבטלה בקרב צעירים בבריטניה ובדרכים לשפר את המצב. אתם יכולים לקרוא את הדו”ח המלא כאן. אנדי ברנהם אמנם לא הזמין את הדו”ח אך מיד הודיע שיישם את מסקנותיו, וההצגה שלו בפרלמנט עברה, באופן מפתיע, כמעט ללא התנגדות. בפוסט זה אציג ואנתח את ממצאי הדו”ח כמו גם את ההתנגדות הפוליטית לממצאים שנמצאת כרגע בשוליים של הימין והשמאל.
צעירים חסרי מנוע
ראשית כל, צריך להודות בכך שיש בבריטניה בעיה אמיתית. מספר ה-NEET (כלשון הדו”ח), כלומר צעירים עד גיל 24 שאינם עובדים, לומדים או מקבלים הכשרה מקצועית כלשהי עומד על כ-14%, בערך מיליון בני אדם, מהגבוהים ב-OECD והכי גבוה באירופה למעט רומניה. המספרים האלה לא התחילו בתקופת הממשלה הנוכחית כמובן ואפילו לא בתקופת הממשלות השמרניות שקדמו לה. זו בעיה כרונית שבריטניה סובלת ממנה כבר 30 שנה אם לא יותר. אלא שהמצב צפוי רק להחמיר עם דמוגרפיה מזדקנת ועם השפעות הבינה המלאכותית על שוק העבודה, ובריטניה פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך במגמות הנוכחיות.

לכן, ראש הממשלה הקודם קיר סטארמר הזמין ממילברן, שר לשעבר בממשלות בלייר ובראון ומי שנחשב לסמן ימני בלייבור, לחבר את הדו”ח שנושא את הכותרת “ממדינת רווחה – למדינה עובדת”. למרות שהוא נחשב לשמאלי מסטארמר, ברנהם כבר הספיק לאמץ את מסקנותיו ולמנות את מילברן בעצמו לאחראי על יישום המסקנות והפיכתן למדיניות. הנתונים מראים שכמו כמעט בכל מדד כלכלי, הבעיה חמורה יותר בצפון אנגליה מאשר בכל מקום אחר בבריטניה (המצב בלונדון דווקא מצוין בהשוואה למדינות אחרות), כך שזו בעיה שברנהם, “מלך הצפון”, מאוד מעוניין לטפל בה. היעד השאפתני שהציב מילברן עומד על שיעור NEET של 5% תוך עשור.
אז מה יש בדו”ח?
יש לציין שרוב העקרונות בדו”ח מוסכמים על כולם וקשה להתווכח איתם. למשל: יש קביעה חד משמעית שרוב מוחלט של ה-NEET רוצים לעבוד, אבל לא עובדים כי אין להם הזדמנות, ולא כי הם “עצלנים” או “מפונקים”. כדי לפתור את הבעיה הזו, הדו”ח קורא לעודד מעסיקים ליצור הזדמנויות כאלה על ידי שינוי במיסוי כך שישתלם יותר להעסיק עובדים צעירים. בנוסף, יש לשים דגש רב יותר על ניסיון מעשי בבתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה. הדו”ח משווה את ההוצאה על עידוד תעסוקה של צעירים לזו של הולנד, שבה המצב טוב בהרבה, ומוצא שאכן ההולנדים פשוט משקיעים בתחום יותר. חלק מהבעיה היא גם במערכות החינוך והבריאות: הדו”ח קובע שבבריטניה האצבע קלה מדי על ההדק בסילוק תלמידים מבתי הספר, מה שמדרדר אותם ומונע מהם הזדמנויות בהמשך. בנוסף, מערכת הבריאות, ובעיקר בריאות הנפש שקריטית להרבה מהצעירים שלא עובדים, עובדת באופן תגובתי מדי ומסייעת רק במקרי קיצון, כשכבר מאוחר מדי, ולא מונעת בעיות במקרים בהם טיפול מוקדם יכול להציל וגם לחסוך למערכת הרבה כסף. כל מי שאי פעם קיבל שירות מה-NHS וחיכה שעות על גבי שעות (אלא אם מדובר במקרה חירום אמיתי) יגיד לכם שזה נכון. בנוסף, יוקם סניף שירות הזדמנויות לצעירים בכל עיר בבריטניה, עם יועצים שיוכלו לסייע לאנשים צעירים לקבל טיפול, למצוא עבודה או התמחות.
עד כאן, שום דבר שנוי במחלוקת. אין כאן אשליות שהשוק החופשי יפתור את המצב בעצמו – כי בינתיים קורה רק ההיפך. המוטיבציה המרכזית של התכנית היא לא קיצוצים שחוסכים כסף בטווח המאוד קצר אבל עולים הרבה יותר כסף בטווח הארוך בגלל ההשלכות על הבריאות, הפשע והחינוך, דוגמת הקיצוצים של דייוויד קמרון וג’ורג’ אוסבורן אחרי המשבר הכלכלי. חוץ מזה, נחמד שאפשר לעסוק בנושא כלשהו בבריטניה בלי להאשים מהגרים (טוב, חוץ ממפלגת הרפורמה, ראו בהמשך), שכידוע גם תופסים מקומות עבודה של בריטים וגם לא עובדים וחיים על קצבאות.

אז מה הבעיה? עיקר ההתנגדות הוא לשלילת קצבאות נכות מאנשים מתחת לגיל 24 והחלפתם בקצבה הרבה יותר קטנה, עם כיסוי הוצאות מסוימות. קודם כל, לא ברור למה זה נחוץ. מנתוני הדו”ח עצמו עולה כי שליש מה-NEET כלל לא מקבלים קצבה. אם מילברן צודק ורוב מוחלט של הצעירים רוצה לעבוד, למה צריך לקחת להם את הקצבאות כדי שירצו לצאת לעבודה? לגבי היתר – הפניית ההוצאה הציבורית מקצבאות לעידוד תעסוקה זה טוב, אבל מה אם זה לא יעבוד? מה אם מעסיקים לא ייצרו מספיק הזדמנויות למרות התמריצים? במקרה זה, סתם מנענו כסף מאנשים בעלי מוגבלויות שמאוד צריכים אותו ולא ייצרנו להם אלטרנטיבה. ההזדמנות היא לא ודאית. שלילת הקצבה ממש כן. אם ממילא רק מיעוט קטן ממקבלי הקצבאות בבריטניה הוא אנשים מתחת לגיל 24, וממילא זה יחסוך רק 200 מיליון ליש”ט בשנה (סכום קטן במונחי תקציב מדינה) – אז לשם מה?
חוץ מזה, ברור שטוב שיותר NEET יצאו ממעגל האבטלה, אבל השאלה היא האם שיעור של 5% זה היעד היחיד שיש לשאוף אליו. לא סוד שיוקר המחיה בבריטניה, כמו בכל העולם, האמיר בשנים האחרונות ולא מאפשר גם לאנשים עובדים רבים להתפרנס בכבוד. האם דו”ח שרואה בשכר מינימום מכשול (כי אז מעסיקים לא רוצים להואיל בטובם ולהעסיק עובדים, כי צריך לשלם להם משהו שאפשר לחיות ממנו רחמנא ליצלן) מבין שצמצום האבטלה בכל מחיר לא בהכרח אומר שיפור כלשהו בחיים של ה-NEET, שבמקום להיות מובטלים עניים עלולים להפוך לעובדים עניים?
קונצנזוס, לפחות כרגע
אנדי ברנהם הוא איש בר מזל. כנראה שאם זה היה קיר סטארמר השנוא – שבירה כזו לימין הכלכלי לא היתה עוברת בשקט. זוכרים את התגובות להחלטה של סטארמר לא להעניק קצבאות נוספות למשפחות עם יותר משני ילדים?
אצל ברנהם, דו”ח מילברן הוצג בפרלמנט בשקט מופתי וללא התנגדות בלייבור. כלומר, במפלגה הנוכחית, לא כולל לשעברים כמו ג’רמי קורבין שקרא לדו”ח “משטר סנקציות על הצעירים” שצריכים לדבריו לבחור בין תעסוקה לבין תמיכה כלכלית. מנהיג הירוקים פולנסקי גינה את הדו”ח ש”נותן הקלות לתאגידים הגדולים כדי להעסיק כוח עבודה זול”. לא שיש להם פתרונות טובים יותר: קורבין האשים במצב את “המלחמה” (אל תשאלו איזו מלחמה או איך בריטניה קשורה לזה) ופולנסקי הבטיח שיצטרכו “מיליוני עובדים לכלכלה הירוקה” בשנים הקרובות (ואל תשאלו מאיפה המספרים האלה). ברפורמה האשימו, איך לא, את המהגרים, וקראו לשים צעירים בריטים בראש התור.

ראשת האופוזיציה השמרנית קמי בדנוק תקפה את ברנהם בפרלמנט על העלאת המסים לעסקים שמקשים לדבריה על העסקת עובדים צעירים, כלומר גם היא לא באמת תוקפת את הדו”ח אלא פשוט אומרת שיד אחת של הממשלה מעודדת עסקים באמצעות דו”ח מילברן ויד שניה לוקחת מהם. ברנהאם מצדו הזכיר שהעלייה באבטלת צעירים כמו גם התייקרות שכר הלימוד קרו תחת השמרנים, עובדות שבדנוק ייחסה למגיפת הקורונה.
בסופו של דבר, ברנהם יכול להיות מרוצה כרגע. הוא הבטיח עם כניסתו לתפקיד לערוך שינויים מרחיקי לכת בבריטניה בדומה לת’אצ’ר (אם כי לא באותו אופן כמובן), אבל בינתיים צחקו עליו שהוא מתמקד בדברים קטנים ויומיומיים כמו סיוע לפאבים או מניעת רעש בתחבורה ציבורית או שמחירי הדלק יופיעו בגוגל. כאן הוא יכול להציג שינוי גדול שברובו מוסכם על כולם. השאלה היא – האם בתוך המהלך השאפתני הזה לא מסתתרת גם גלולה מורעלת של קיצוצים לא באמת הכרחיים שרק יהפכו לבלתי אפשריים בדיוק את חיי האנשים שהדו”ח אמור היה להטיב עמם.
