השבוע החולף עמד בסימן הרצון של הפרלמנט לקבל תשובות מראש הממשלה לגבי המינוי של פיטר מנדלסון לתפקיד השגריר בוושינגטון, למרות שגופי הביטחון המליצו שלא לתת לו סיווג ביטחוני. תחילה קיר סטארמר הגיע למליאה כדי לספר שלא ידע, אך שם לא השתכנעו וקראו לו להתפטר. ביום למחרת מנכ”ל משרד החוץ לשעבר אולי רובינס הגיע לוועדת החוץ ושטח את גרסתו, שחשפה עוד פרטים לא נעימים באשר להתנהלות של דאונינג 10 מול משרד החוץ. כך, ביום למחרת סטארמר הגיע לשאלות לראש הממשלה, שם הואשם באופן ישיר בהטעיה מכוונת של הפרלמנט, עבירה שלפי המוסכמה דינה התפטרות. לכולם הדבר מזכיר את האופן בו סטארמר התנהל מול בוריס ג’ונסון כשנחשפה פרשת המסיבות. הבעיה היא שגם אם סטארמר דובר אמת, לא בטוח שההתעקשות על הגרסה שלו לא בעייתית בפני עצמה | צילום: בית הנבחרים הבריטי
בבריטניה קיים משטר פרלמנטרי, בו מתקיימות בחירות לפרלמנט בלבד, והממשלה מוקמת על-סמך הרוב הפרלמנטרי. הדבר מוביל לכך שלממשלה יש שליטה לא מעטה בבית התחתון של הפרלמנט וההפסדים שלה בו מועטים מאוד, וזאת בנוסף לשליטה שלה בפועל ברוב הלו”ז הפרלמנטרי. עם זאת, הפרלמנט הוא למעשה מקור הלגיטימציה של הממשלה, ולכן היא חייבת לו דין וחשבון, וביזוי הפרלמנט נחשב לעבירה חמורה מצדה (עד כה, הממשלה כולה נמצאה אשמה בביזוי הפרלמנט רק פעם אחת, ב-2018, כחלק מסאגת הברקזיט). בהתאם, המוסכמה דורשת שהשרים ייתנו לפרלמנט מידע מדויק ככל האפשר, יתקנו את עצמם בהקדם אם מסרו בטעות מידע שאינו מדויק ויתפטרו אם הם עשו זאת במכוון.
אני מזכיר את כל זה, כיוון שבשבוע האחרון ראש הממשלה קיר סטארמר מואשם בכך שהוא לא מילא אחר המוסכמה הזו בכל הקשור לפרשת פיטר מנדלסון, והפרלמנט החל לדרוש תשובות. ולא רק ממנו: הוא גם קיבל עדות ממנכ”ל משרד החוץ עד השבוע שעבר, אוליבר “אוֹלִי” רובינס, במסגרת אותה פרשה בדיוק. הלחץ על ראש הממשלה ללא ספק עולה.
קצת רקע
להשתלשלות האירועים המלאה מומלץ לעיין כאן, אבל בגדול קיר סטארמר הסתבך בגלל המינוי של פיטר מנדלסון לשגריר בוושינגטון. הרקע הבעייתי של מנדלסון היה ידוע לכולם, וזה התפוצץ בספטמבר כשהתגלה כמה עמוקים היו הקשרים שלו עם הטורף המיני ג’פרי אפסטין – דבר שהביא את סטארמר (לאחר יומיים שסירב לעשות כן) לפטרו מתפקידו, לא בלי להבטיח שהליך המינוי נעשה לפי הספר. העניין לא הפסיק שם וגילויים נוספים הגיעו ככל שמחלקת המשפטים האמריקאית המשיכה לפרסם את מסמכי אפסטין. בשלב הזה הפרלמנט אילץ את הממשלה לשחרר את המסמכים הנוגעים להליך המינוי, תהליך שטרם הסתיים. במקביל, מספר אנשים בדאונינג 10 איבדו את משרתם, ובראשם ראש הסגל מורגן מקסוויני שדחף למינוי של מנדלסון.
בשבוע שעבר הוטלה פצצה נוספת: הגארדיאן חשף שמנדלסון נכשל בסיווג הביטחוני שלו, אבל בגלל שהסיווג החל רק לאחר שסטארמר הודיע קבל עם ועולם שמנדלסון הוא הבחירה שלו לשגריר, במשרד החוץ החליטו לא לעשות מראש הממשלה צחוק ועקפו את הסיווג. סטארמר טען להגנתו שהוא לא ידע על כך עד יומיים לפני פרסום התחקיר, ואף טען שהוא “רותח מזעם” על כך ששירות המדינה לא עדכן אותו ופיטר את מנכ”ל משרד החוץ אולי רובינס. אבל זה לא בדיוק שכנע אף אחד: ראשית, כי בבריטניה התירוץ של “לא ידעתי” נשמע ילדותי כשהטוען הוא ראש הממשלה. שנית, כבר בספטמבר היו עיתונאים שפנו לדאונינג 10 כדי לקבל תגובה לטענות שמנדלסון לא עבר סיווג ביטחוני, כך שזה מוזר שאף אחד לא יידע את סטארמר. שלישית, סטארמר עדיין סיפר לפרלמנט שהליך המינוי היה תקין. גם אם זה לא היה בכוונה, הייתה לו הזדמנות לעדכן בחדשות האלו יום לפני פרסום התחקיר. למה לא עשה כן, כפי שהמוסכמה דורשת?
צריך להגיד שלפחות לגבי השאלה השלישית, יש לממשלה שתי תשובות: ראשית, למשרד החוץ יש סמכות לעקוף את הסיווג הביטחוני. לכן, ההליך אכן היה לפי הספר. שנית, סטארמר תכנן עדכון מאוחר יותר כדי שיהיו בידיו את כל העובדות לאשורן. אלא שרבים לא השתכנעו וקראו לו להתפטר.
עדכון הפרלמנט
בלי הרבה הקדמות, נעבור לדיון שהתקיים בתחילת השבוע (ב’), ובו סטארמר מסר את גרסתו.
דברי סטארמר
עוד לפני שסטארמר מסר איזשהו מידע, הוא אמר ששיקול הדעת שלו במינוי מנדלסון היה שגוי, ואף מסר התנצלות לקורבנותיו של אפסטין. לאחר מכן הוא סיפר שיומיים לפני פרסום התחקיר נודע לו שבינואר 2025, לפני שמנדלסון החל לכהן כשגריר, עובדי משרד החוץ החליטו להשלים את מינויו, בניגוד להמלצת גורמי הביטחון. בנוסף, המידע הזה לא הועבר אליו, לשרת החוץ איווט קופר, לקודמה בתפקיד דייוויד לאמי או כל שר אחר. לדבריו, ברגע שהדברים נודעו לו, הוא כינס ישיבת חירום כדי שיהיו לו את כל העובדות הנחוצות. לדבריו, “זהו מידע שהיה צריך להיות ברשותי מזמן, ולהיות ברשות הפרלמנט מזמן”.
בשלב זה הוא עבר לתת לוח זמנים של האירועים. בדצמבר 2024 התקיים ההליך למינוי שגריר בוושינגטון, שכחלק ממנו מנדלסון עבר תשאול, כולל על-ידי צוות ראש הממשלה. ב-10 בדצמבר מנדלסון ענה לשאלות, ב-11 ניתנה חוות הדעת בעניינו, ב-18 סטארמר החליט על המינוי וב-20 הפך לפומבי. ב-23 מנדלסון התחיל את הסיווג הביטחוני, ולפי סטארמר זה מקובל שבמינוי שנעשה ישירות על-ידי הדרג הפוליטי ההצהרה תבוא לפני הסיווג. לדבריו, לאחר מקרה מנדלסון הוא שינה זאת כך שיהיה צורך בהשלמת הסיווג. בסוף ינואר התקבלה ההמלצה מגורמי הביטחון שלא לתת למנדלסון את הסיווג הביטחוני, אבל משרד החוץ מחזיק בסמכויות ייחודיות שנותנות לו את ההחלטה הסופית, והוא אישר את מנדלסון למרות הכל. גם סמכויות אלו הושעו לאור המקרה.
סטארמר אמר שלמרות שהוא מבין שלא ניתן להעביר לידיו את מה שעלה בסיווג הביטחוני, הוא לא מקבל את זה שלא ניתן לספר לו מה ההמלצה הסופית של גורמי הביטחון ולדבריו אין חוק כזה. לטענתו, הוא לא היה ממנה את מנדלסון לו היה יודע על המלצת גורמי הביטחון. הוא סיפר שכאשר מזכיר הממשלה הקודם כריס וורמוולד ערך בדיקה להליך לאחר שהכל התפוצץ, ולדברי סטארמר זה אפילו פחות מקובל שעובד מדינה בכיר לא יקבל את ההמלצה הסופית. עוד אמר שאפילו כשביקש בחינה של ההליך אצל גופי הביטחון הוא לא עודכן, מה שלדבריו כבר ממש לא מקובל.
ניתוח זריז
לפני שנעבור למה שהיה לחברי הפרלמנט לומר על זה, בואו נסתכל רגע על מה שהיה לנו פה. בגדול, אם אי-פעם רציתם לדעת איך זה כשפוליטיקאי שאינו פופוליסט נכנס בשירות המדינה, אז הנאום הזה הוא המחשה טובה מאוד. זה לא הופך את הסיפור הזה ליותר טוב. זאת משום שעדיין יש חורים בגרסה הזו. הראשון הוא שכאמור התקשורת פנתה לדאונינג 10 עם טענות בדבר הסיווג הביטחוני עוד בספטמבר. האם באמת הכל נשאר ברמת הדובר שהכחיש, מבלי שזה עבר לאף אחד שאפילו חשב לספר למישהו חשוב מספיק שיש טענות כאלו? בהמשך הוא טען שמשרד החוץ נשאל והתשובה לא השתנתה, אבל נשמע שהתחקיר לא היה רציני מספיק. השני הוא שגם אם סטארמר רצה לאסוף את המידע כמו שצריך, האם הוא באמת לא היה יכול לפחות להגיד בשאלות לראש הממשלה שהגיע לידיו מידע כללי שכזה, ובשבוע שלאחר מכן הוא ימסור את הפרטים המלאים?
במילים אחרות, אין פה תחושה שסטארמר נותן את כל העובדות הנחוצות, אלא בונה נרטיב לפיו הוא קורבן אומלל של עובדי מדינה (שלזכותו ייאמר שעל רובם אמר שעושים עבודה חשובה וטובה) שהחליטו שאסור לעדכן אף אחד לגבי הסיווג הביטחוני של מנדלסון. זה היה יכול אולי לתפוס אם השגריר היה מישהו שנתפש ציבורית כאדם ישר ואז הכל התפוצץ. אבל למנדלסון היו כל-כך הרבה קשרים מחוץ לארון עוד לפני המינוי שזה כמעט מתבקש שלפחות מישהו אחד ישאל: “ואנחנו בטוחים שאין בעיה עם הסיווג הביטחוני שלו?”. למעשה, בדיון הזכירו שוב ושוב שלפני המינוי סטארמר קיבל עצה ממזכיר הממשלה דאז סיימון קייס, שהיא לסיים עם הסיווג הביטחוני לפני ההכרזה על המינוי. כששאלו אותו למה הוא לא הקשיב לעצה, הוא רק סיפר שהוא פעל לפי ההליך המקובל, אבל בשביל לעקוב אחרי פרוטוקולים אפשר להסתפק ברובוט.
התגובות
וכיצד הגיבו חברי הפרלמנט? ראשית ראשת האופוזיציה קמי בדנוק. היא טענה שסטארמר הפר את הקוד המיניסטריאלי בכך שלא תיקן את המידע שסיפק לפרלמנט בהזדמנות הראשונה, ונזפה בו שאפילו בהצהרה כעת לא אמר שהוא הטעה את הפרלמנט שלא במכוון (למרות שדאונינג 10 אמר לתקשורת שהטעיה כזו אכן קרתה). היא אמרה שרק לפי מה שידוע על מנדלסון הוא היה צריך לעבור חריש ביטחוני מלא, וכעת עולות שאלות לגבי הסיבות בגינן הוא נכשל בסיווג הביטחוני ואילו סיכונים הוא היווה לבריטניה כשהיה בתפקיד. היא הזכירה לו את מה שאמר כראש האופוזיציה לראש הממשלה בזמנו בוריס ג’ונסון, שאם הייתה הטעיה של הפרלמנט יש צורך בהתפטרות.
הבאה לדבר הייתה יו”ר ועדת החוץ אמילי ת’ורנברי (לייבור). היא ביקרה את הממשלה על כך שכשהצהירה על הכוונה למנות את מנדלסון לשגריר היא לא הוסיפה שזה בכפוף לסיווג ביטחוני, ולדבריה היה נראה שחלק מצוותו של ראש הממשלה שמו את המינוי בראש סדר העדיפויות על פני כל דבר אחר. לאחר מכן קם ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי. גם הוא הזכיר מה סטארמר אמר לג’ונסון. הוא הוסיף שמנדלסון היה סיכון ידוע מראש ודרש את התפטרותו של ראש הממשלה כדי שתוכל לקום ממשלה שתתרכז בלנהל את המדינה. אם בית הנבחרים דיאן אבוט אמרה שעם כל הכבוד להיתלות של סטארמר בהליכים, האדם ברחוב רוצה לדעת שהוא יכול לסמוך על נבחרי הציבור. לדבריה, השאלה לא הייתה למה סיפרו לסטארמר, אלא למה הוא לא שאל.
יותר מאוחר דיבר ג’ון מקדונל, מהאגף השמאלי של הלייבור. הוא טען שהסיפור הוא תוצאת התלות של סטארמר באנשים כמו מקסוויני ומנדלסון וארגונים כמו “לייבור ביחד” – שגם ככה מואשם בסיפורים לא סימפטיים – כדי להפוך לראש המפלגה. כצעד ראשון, הוא דרש חקירה של לייבור ביחד. למעשה, רק 45 דקות לתוך הדיון היה מישהו, מהלייבור כמובן, שנראה מצדד בסטארמר.
העדות של אולי רובינס
הפרלמנט לא סיים את חקירתו כאן. יום לאחר מכן (ג’) הגיע לוועדת החוץ מנכ”ל משרד החוץ עד לפני שבוע אולי רובינס על-מנת למסור את גרסתו לדברים. רובינס, צריך להזכיר, לא התכוון לעבור בשתיקה על זה שנזרק אל מתחת לגלגלים וביקש להציג גם את הצד שלו. והם, ובכן, לא ממש מסתדרים עם הדברים של סטארמר: לדבריו, המסר שהגיע למשרד החוץ ממשרד הקבינט היה שמאחר שמנדלסון היה חבר בבית הלורדים ובמועצה המלכותית, לא היה צורך בסיווג ביטחוני מעמיק מדי. למרות זאת, טען, המשרד השלים את ההליך המלא של הסיווג (ואז חייבים לתהות על ההחלטה גם של הדרג המקצועי). עוד הוא טען שבכלל לא הייתה תוצאת סיווג בה נכתב “אל תתנו למנדלסון סיווג ביטחוני”, אלא חוות דעת מילולית שעל-סמכה הוא החליט כיצד לפעול. כלומר, לא היה משהו ברור לתת לסטארמר. ועוד לפני שניתן הסיווג, מנדלסון קיבל גישה לחומרים מסווגים מסוימים במשרד החוץ, גם אם לא הרגישים ביותר.
עוד אולי רובינס סיפר לוועדה שהיה עליו לחץ מדאונינג 10 למצוא תפקיד לראש מערך התקשורת של ראש הממשלה, מת’יו דויל, תפקיד דיפלומטי, כשאפילו לעבוד תחת מנדלסון היווה אפשרות. הוא גם סיפר שהוא קיבל הנחיות מאוד ברורות לא לחלוק את ההנחיות האלו עם שר החוץ, מה ששם אותו בעמדה לא נוחה בה הוא צריך להסביר למה דויל בכלל מתאים לתפקיד.
או, אם להגיד בפשטות, אולי רובינס אמר שכל מה שסטארמר סיפר לפרלמנט לא מספק בכלל. למישהו, לפי רובינס, היה מאוד חשוב שמנדלסון יהיה השגריר בוושינגטון והוא היה מוכן אפילו לפגוע בסיווג הביטחוני. או שסטארמר לא סיפר את האמת לפרלמנט לגבי תקינות ההליך, או שהוא כל-כך גרוע במינוי אנשים לצוות שלו, שהוא אפילו לא מסוגל לשלוט במה שהם עושים בשמו.
במקביל, חברי הפרלמנט זימנו דיון דחוף במליאה, כדי להמשיך לחקור בנושא את הממשלה (סטארמר לא נכח בדיון, אלא נציג מטעם הממשלה). הטיעונים שם לא מאוד חידשו, אבל הדבר מראה כמה הפרלמנט, ובמיוחד האופוזיציה, רוצים להכות בברזל בעודו חם.
שאלות לראש הממשלה
יום לאחר מכן (שלשום, ד’) הגיע הזמן לסשן השבועי של שאלות לראש הממשלה. אלו כמובן היוו הזדמנות לפרלמנט להמשיך לצלוב את סטארמר, בעיקר אחרי הגרסה של אולי רובינס. סטארמר התמקד בפתיחת דבריו ביום ההולדת ה-100 למלכה אליזבת’ השנייה ובמאבקו באנטישמיות הגואה, אבל לא לשם בית הנבחרים בחר ללכת. כבר בשאלה הראשונה הוא נשאל על הג’וב שניסו למצוא למת’יו דויל. סטארמר השיב שנבחנה האפשרות, אבל ששום דבר לא יצא מזה.
קמי בדנוק הראתה בשיטות שונות שלמעשה לא יכול להיות שההליך היה תקין. למשל, איך זה סביר שניסו לזרז את מתן הסיווג הביטחוני למישהו שהיה ידוע כבעל קשרים לקרמלין? לבסוף, תוך כדי שהיא משתמשת בציטוטים של אולי רובינס, היא הגיעה למסקנה שסטארמר צריך לקחת אחריות וללכת, תוך כדי שהיא רומזת שהוא הטעה במכוון את הפרלמנט (התקנון אוסר להגיד זאת במפורש במליאה). סטארמר מצדו השתמש בציטוטים נוחים עבורו של רובינס, לפיהם לא הופעל עליו לחץ אישי ושהמידע על מסקנות הליך הסיווג אכן לא הועברו אליו, אבל זה לא ממש שכנע מישהו.
אד דייווי התמקד במת’יו דויל, וביקש לדעת אם הלובינג עבור ג’וב בשבילו נעשה בידיעתו ובסמכותו של ראש הממשלה. סטארמר שוב חזר על כך שזה היה פשוט ניסיון של עובד מדינה לעבור למשרה אחרת, ושמהניסיון הזה לא יצא שום דבר. גם בהמשך, כשסטארמר עומת עם שאלות בנושא הזה ובנושא מנדלסון, הוא לא שינה את גרסתו.
זיכרונות ישנים
כמו שאמר אד דייווי בתגובה להצהרה הראשונית של סטארמר: “זו 2022 מההתחלה”. הכוונה היא כמובן לפרשת המסיבות, כשבמשך חודשים ארוכים ראש הממשלה דאז בוריס ג’ונסון הואשם שוב ושוב בכך שהוא הטעה במכוון את הפרלמנט ונדרש להתפטר. בסופו של דבר, הוא עשה זאת בגלל פרשה אחרת, אבל התחושות דומות. ראש ממשלה שמסובך עד הצוואר, שמאשים את כולם חוץ מעצמו תוך כדי שהוא מעמיד פנים שהוא לוקח אחריות, מצפה מכולם לאבד את תפקידם כדי לשמור על שלו ועדיין נדרש להתפטר. בעיקר על-ידי האופוזיציה, אבל גם בלייבור יש מי שקוראים לו להתפטר. עכשיו השאלה היא רק אם גם במקרה הזה העסק ייגרר במשך שבועות, עם טפטוף של עוד ידיעה אחת לכמה זמן.
יכול להיות שסטארמר מספר את האמת לאמיתה: הוא מודר לחלוטין ומידע חיוני כזה נשמר ממנו במשך קרוב לשנה וחצי. אבל מעבר לזה שזה לא מציג תמונה טובה של יכולות הניהול שלו, ההתמודדות שלו עם הסיטואציה הזו בעייתית לכשעצמה. סטארמר הוא כאמור לא פופוליסט, אבל זה לא אומר שאין לדברים האלו אפקט דומה: בכירים בממשלה, כולל שרים המקורבים אליו מאוד, מאשימים שהאופן בו הוא מסר את גרסתו יוצרת חלוקה של “הם” (עובדי המדינה) ו”אנחנו” (הפוליטיקאים). סביר להניח שעוד נכונו לנו קרבות גרסאות נוספים, בעיקר עם אולי רובינס, מה שעוד יותר ימחיש את הנקודה הזו. בשלב הזה, גם אם סטארמר באמת לא אשם במה שקרה (מעבר לשיקול הדעת התמוה מראש), נשאלת השאלה אם נוכחותו והתעקשותו לא יוצרות עוד יותר נזק לאמון במערכת.
בינתיים, סביר להניח שהפרלמנט ימשיך לדרוש תשובות. השאלה היא אם הוא יתרצה.