התקופה האחרונה הייתה עשירה באירועים גאופוליטיים – אז איך היא נראתה מהזווית הבריטית? מול ארצות הברית, סטארמר הראה פחדנות גמורה בעניין לכידת מדורו ופחדנות למחצה בכל הקשור לגרינלנד. וכל זה, רק כדי שבסוף טראמפ יעליב אותו למרות הכל. מול סין, הוא אישר את ה”סופר-שגרירות” למרות החששות ברחבי הקשת הפוליטית שהיא תשמש כמרכז ריגול. עם זאת, חשוב לזכור שהדבר לא נעשה בלי מעורבות של גורמי הביטחון ושיש גם סיבות לתמוך באישור השגרירות. ולגבי אוקראינה נראה שסטארמר עושה את הדברים הנכונים, אבל לא מצליח לעשות אותם כמו שצריך. או במילים אחרות, סטארמר מתקשה להראות שהוא מדינאי של ממש | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
צריך להתעלם לחלוטין מהחדשות כדי לא לדעת שהעולם חווה תזוזות טקטוניות בכל הקשור לגאופוליטיקה. אחד המחוללים הגדולים של השינויים הללו הוא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שדואג שהסדר העולמי שהושג אחרי מלחמת העולם השנייה – שגם ככה מתמודד עם גלי פופוליזם בכל העולם – יתמוטט כליל. בנוסף, גם שחקנים נוספים בוחשים בקלחת, כמו רוסיה וסין. אז איך השבועות האחרונים, שהיו סוערים למדי, עוברים על ממשלת בריטניה? הנה ניסיון לתמצת.
הדוד דונלד
נתחיל עם מעלליה של ארצות הברית, שכאמור הופכת את העולם שהכרנו על ראשו. לאחרונה, שני עניינים בחסותו של טראמפ נמצאים על המוקד התקשורתי.
אין דומה לה
הראשון הוא לכידתו/חטיפתו (תלוי בעיניי המתבונן) של שליט ונצואלה ניקולס מדורו על-ידי הצבא האמריקאי. גם אם לאדם מהשורה קל לגבש עמדה לגבי הצעד הזה (ולהסביר את המניעים של טראמפ, לא פחות), עבור מנהיגים שצריכים לפעול בזירה הבינלאומית זה מציב שאלה לא פשוטה: אמת, הקונצנזוס הוא שמדורו היה עריץ לא לגיטימי ואין מה להזיל דמעה על לכתו. ובכל זאת, זה לא בלתי סביר (גם אם לא מחייב) לחשוש שלגיטימציה לפעולה הזו תביא מבחינת מישהו כמו טראמפ ללגיטימציה לחטוף מנהיגים אחרים שיהפכו בעיניו ללא לגיטימיים. מצד שני, גם להיכנס לעימות ישיר עם טראמפ זה לא מובן מאליו.
אז מה עשו הבריטים? ראש הממשלה קיר סטארמר היה בתחילה מהוסס כהרגלו, ובסרטון שפרסם הוא אמר שצריך “לתת לעובדות להתבהר” ושהחוק הבינלאומי חשוב. בהמשך הוא צייץ שבריטניה מעולם לא ראתה במדורו נשיא לגיטימי ואמר שממשלתו תשוחח עם הממשלה האמריקאית על העברה מסודרת של השלטון בוונצואלה. שזה, ובכן, ניסיון להיראות כאילו הוא נוקט עמדה. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק כתבה שבמקום לעשות ניתוחים רצוי קודם ללמוד את העובדות ואיפה האינטרסים של בריטניה משתלבים בתוך זה. כעבור שלושה ימים היא אמרה שלמרות שלא ברור איפה הפעולה עומדת מבחינה חוקית, אבל שמוסרית הדבר היה נכון.
היו גם מי שנקטו בעמדות נחרצות יותר. ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ לא קבע שהפעולה האמריקאית הייתה מנוגדת לחוק הבינלאומי, אבל שאם זה ירתיע מדינות כמו רוסיה וסין זה טוב. לעומת זאת, ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי טען שלמרות שאף אחד לא יזיל דמעה על מדורו, המעשה של טראמפ ייתן לגיטימציה לסין ורוסיה לפעול באופן דומה. בפרלמנט, הוא דחק בסטארמר להגיד במפורש שהפעולה הייתה לא חוקית, אך זה סירב. למעשה, הממשלה תדרכה את התקשורת שהיא לא תבחן את חוקיות הלכידה ותימנע בהצבעה על הנושא במועצת הביטחון של האו”ם. יצוין שלפי שר ההגנה לשעבר בן ולס עובדי המדינה יצטרכו לבחון את זה משפטית בכל מקרה, אבל הדבר מראה כמה הממשלה רוצה להימנע מלהרגיז את טראמפ.
האי הדני
עוד עניין שנמצא בכותרות הוא דרישת טראמפ לשליטה אמריקאית בגרינלנד. לבסוף הדבר (לפי שעה) נפתר, אבל שווה להתעכב על מה שקרה עד אז. לא אכנס כאן לכל נימוקי טראמפ, אבל אמליץ על הפוסט הזה שמפריך אותם אחד-אחד. בכל מקרה, בגלל שגרינלנד היא חלק מממלכת דנמרק, מדובר פה בסיפור אחר מוונצואלה: האיומים של טראמפ היו על חברה בנאט”ו. בהתאם, כאן סטארמר קצת יותר עמד על שלו: בתחילת ינואר הוא חתם על הצהרה משותפת עם עוד כמה ממנהיגי אירופה, שקבעה חד-משמעית שהעתיד של גרינלנד צריך להיקבע על-ידה ועל-ידי דנמרק בלבד. הדבר אפילו זכה לתמיכה מצד בדנוק.
גם כשטראמפ איים להטיל מכסים בגובה 10% על שורת מדינות שלא התכוונו לאפשר לטראמפ להשתלט על גרינלנד, ובריטניה ביניהן, סטארמר הגיב יותר טוב מהרגיל. הוא התעקש על עמדתו ומיתג את הצעד של טראמפ כ”שגוי לחלוטין”, ואפילו אמר לו את זה בשיחת טלפון ישירה בין השניים. שלשום (ד’) בפרלמנט, שעות בודדות לפני שהושג ההסכם שטיבו לא ברור, סטארמר הודיע שהוא “לא יתכופף” בפני לחץ המכסים של טראמפ. בד בבד, סטארמר סירב להצטרף למכסי הנגד שהתכוונו להטיל באיחוד האירופי, מיאן אפילו למחווה סמלית כמו ביטול המלך צ’רלס בארצות הברית בטענה שעדיין צריך להתייחס אליה כאל בעלת ברית, ושלח רק חייל אחד לתרגיל רב-לאומי בגרינלנד.
למרות התגובה הרכה יחסית טראמפ כעס, וכתב ברשת החברתית שלו: “חברת נאט”ו ה’מבריקה’ בריטניה מתכננת כרגע למסור את האי דייגו גרסיה, האתר של בסיס חיל האוויר האמריקאי החיוני שלנו, לידי מאוריציוס, ובלי שום סיבה בכלל”. הוא כינה את המהלך “מהלך של טיפשות גדולה” והסביר שזו עוד סיבה לצורך בשליטה אמריקאית בגרינלנד. עכשיו, יש הרבה סיבות לבקר את ההסכם על ארכיפלג צ’גוס, והוא שנוי במחלוקת גם בתוך בריטניה, אבל רצוי לזכור כמה דברים. ראשית, דייגו גרסיה, חלק מהארכיפלג, יישאר בבעלות בריטית. שנית, במאי מחלקת המדינה האמריקאית שיבחה את ההסכם. שלישית, אופי ההסכם עדיין לא סופי לחלוטין ובית הלורדים מקשה על הממשלה להתקדם איתו.
עוד שניים בקטנה
ועוד שני דברים קטנים שקרו ממש לאחרונה. ראשית, ועד השלום שטראמפ הקים עבור עזה. לא אכנס כאן לכל הבעיות בגוף הזה, ואתרכז יותר בזה שטראמפ הזמין מדינות רבות, כולל בריטניה, לקחת בו חלק. אלא שכרגע, כך שרת החוץ איווט קופר, בריטניה לא מתכוונת לקבל את ההזמנה. היא נתנה לכך שתי סיבות: ראשית, עניינים משפטיים שעולים ממסמך ההצטרפות. שנית, השותפות הפוטנציאלית של ולדימיר פוטין, משהו שבריטניה פחות נלהבת ממנו, בטח בהתחשב במלחמה המתמשכת באוקראינה. היא לא הזכירה את טראמפ כסיבה לא להצטרף, אבל קשה שלא לחשוב שאולי לא ממש מתלהבים מהפרויקט הזה שהוא בונה, בטח אחרי ההתנהגות שלו בשבועות האחרונים.
שנית, טראמפ הצליח לעצבן את חברותיו בנאט”ו כשאמר שכשהן התייצבו לצד ארצות הברית באפגניסטן לאחר פיגועי 11 בספטמבר הן נשארו “קצת מאחורי” קו החזית, כלומר לא באמת הסתכנו. זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה: לפני קצת פחות משנה סגן הנשיא ג’יי די ואנס התייחס במרומז לבריטניה וצרפת כאל “מדינות אקראיות שלא השתתפו במלחמה כבר שלושים או ארבעים שנה”. אז כמו היום, בגלל שבריטניה איבדה 457 לוחמים באפגניסטן, הדבר נלקח בצורה לא חיובית בכל הקשת הפוליטית בבריטניה. סטארמר אמר שהדברים “מעליבים ולמען האמת מחרידים”. בדנוק הרחיקה לכת אפילו יותר וכינתה את הדברים “חרפה”. אד דייווי, שתמיד יותר לוחמני כלפי טראמפ, טען שסטארמר צריך לדרוש התנצלות.
לסיכום חלק זה
קשה להתעלם מכך שבגדול, טראמפ לא שם על סטארמר או על בריטניה, למרות כל מופעי החנופה של ראש הממשלה בשנה האחרונה. דייווי לא טועה כשהוא אומר שהמדיניות של סטארמר מול ארצות הברית נמצאת “על הקרשים” ומכנה אותה “פייסנות”. אבל בהתחשב בזה שסגן ראש הממשלה דייוויד לאמי, עד לא מזמן שר החוץ, טען ברצינות גמורה שטראמפ ירד מהעץ הגרינלנדי מאחר שהוא שמע את “חוסר שביעות הרצון” של בריטניה ומדינות אירופה. אני לא פרשן לפוליטיקה אמריקאית, אבל אשרי המאמין. בפועל, סטארמר לא מצליח לחלץ מטראמפ כמעט שום דבר שהוא רוצה, ככה שאולי כדאי להתחיל לשקול חישוב מסלול מחדש. מצד שני, דבר כזה ידרוש מערכת יחסים הרבה יותר קרובה עם אירופה (וגם הוצאות הגנה גבוהות יותר ומהר יותר), ולמרות שהכיוון כן הולך לשם סטארמר עדיין פחדן מדי על-מנת ללכת את כל הדרך.
השגרירות הסינית
ולעניין אחר: אחרי הרבה מאוד זמן, ממשלת בריטניה החליטה לאשר לסין לבנות “סופר-שגרירות” ענקית בלונדון. הדבר נדחה שוב ושוב. מצד אחד, היה ברור שיהיה צורך לאשר המבנה כדי לקדם את היחסים עם סין. מצד שני, יש חששות שהשגרירות תשמש לריגול, שכן היא תמוקם באזור רגיש למדי ובצמוד לכבלים בעלי חשיבות רבה. חשוב לציין שגופי הביטחון היו מעורבים בקבלת ההחלטה והם סבורים שניתן לשלוט בסיכונים של הסופר-שגרירות, גם אם לא לנטרל אותם לחלוטין. כמו כן, יש מי שסבורים שיש פה גם צעד של הקטנת סיכונים, שכן כרגע הנציגויות הסיניות פרוסות על שבעה אתרים, ואיחודם במבנה אחד יקל על הרשויות.
רוב הקשת הפוליטית נמצאת בצד שמתנגד. השמרנים כינו את הצעד “פחדנות”, הליברל-דמוקרטים “הטעות הגדולה ביותר עד כה” של סטארמר וברפורמה אמרו שממשלה בראשותם לא הייתה מאשרת את השגרירות. גם בקרב הלייבור יש כאלו שלא אוהבים את הרעיון. כמובן, לא נשכח שארצות הברית מאוד מוטרדת מסין, בעיקר כשבראשה עומד טראמפ. מנגד, מאחר שסטארמר אמור לבקר בסין בעוד מספר שבועות, אין ספק שההחלטה הזו תגדיל את הפוטנציאל של הביקור הזה. סטארמר סבור שלא באמת ניתן לנתק קשרים עם מדינה חזקה כמו סין, ולכן עדיף סיכון מחושב מאשר יחסים קרים מדי.
אבל צריך להגיד, למרות שההחלטה הפוליטית מאחורינו, זה לא סוף פסוק. אנחנו כבר יודעים על עתירות שצפויות להיות מוגשות לבית המשפט נגד הסופר-שגרירות. אם שם יחליטו לקבל את העתירות, זה אפילו יוכל להיות נוח יותר לסטארמר: הוא גם עשה את המחווה כלפי שי ג’ינפינג, וגם לא יצטרך להתמודד עם ההשלכות הביטחוניות של בניית השגרירות בפועל. הבעיה היא שבשלב הזה סטארמר כבר נראה כמי שמוכן לרצות כל מנהיג כוחני, חוץ משניים: ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו. ההחלטה לגבי השגרירות בטוח לא עוזרת לו בכך.
המלחמה באירופה
ונסיים במלחמה באוקראינה, הזירה כנראה היחידה שבה סטארמר נראה כמו מדינאי רציני. בתחילת החודש בריטניה וצרפת חתמו על הצהרה שישלחו כוחות לאוקראינה במקרה שיושג הסכם בינה לבין רוסיה. לפי סטארמר, הדבר ייעשה כדי להגן על אוקראינה מפני התקפות עתידיות, ונשיא צרפת עמנואל מקרון דיבר על האפשרות של שליחת אלפי חיילים. זו לא הפעם הראשונה שמדברים על כך, וסטארמר ומקרון התחילו לדחוף ליצירת כוח זר על אדמת אוקראינה (מכונה גם “קואליציית הרצון” או “קואליציית המעוניינות”) כבר לפני קרוב לשנה. כעת, נראה שהשניים מוכנים להראות שהם יותר מדיבורים בלבד. חשוב לציין שרוסיה כבר הביעה התנגדות לנוכחות כל כוח זר כזה.
אבל העניין לא התקבל לחלוטין בברכה בבריטניה. פחות בגלל המהות, יותר בגלל הצורה. בשאלות לראש הממשלה, קמי בדנוק ביקרה אותו על כך שהדבר נעשה בלי הצהרה שלו לפרלמנט. בכל זאת, היא הסבירה, מדובר באחד הצעדים הכי רציניים שממשלה יכולה לנקוט, בטח אם הוא עלול להכניס את בריטניה לעימות ישיר עם רוסיה. סטארמר לא ידע לתת פרטים על היקף הכוחות שיישלחו בטענה שזה יקרה רק אם יושג הסכם. אם וכאשר, הוא יעדכן את בית הנבחרים כמתבקש וגם תיערך על כך הצבעה. לטעמי, הצדק פה עם בדנוק: אם סטארמר מחייב את בריטניה למשהו, הוא לא יכול להתחמק מדיון פרלמנטרי בטענה שכרגע זה רק תרחיש תאורטי.
באותו הדיון, סטארמר התייחס לפרסום לפיו התובע הכללי בממשלת הצללים, הלורד דייוויד וולפסון, הוא חלק מהצוות המשפטי של רומן אברמוביץ’ בתיק שלו נגד ממשלת ג’רזי. העניין הוא שאברמוביץ’ נתון לסנקציות בריטיות בגלל קרבתו לקרמלין, ולאחרונה הוא נדרש על-ידי הממשלה להעביר לאוקראינה את הכסף שקיבל ממכירת מועדון הכדורגל צ’לסי. לפי סטארמר, זה לא סביר שבזמן שהממשלה לוחצת עליו לעשות כן וממשלת הצללים תומכת בסנקציות, חבר בממשלת הצללים ייצג אותו. כפי שוולפסון הזכיר לאחר מכן, הוא לא חבר קבוע בממשלת הצללים והייצוג שלו לא קשור בשום צורה שהיא לסנקציות. האם זה עדיין ייצוג בעייתי? אולי, אבל רצוי לא ליצור קשרים מטעים.
לסיכום
בסיכום שנתו הראשונה של סטארמר בדאונינג 10 אמרתי שסטארמר הפך את בריטניה לכוח משמעותי באירופה, ושמחוצה לה התמונה שונה. גם כעת המדיניות שלו כלפי אירופה יותר מוצלחת מההתנהלות שלו כלפי מדינות אחרות, אבל כעת גם באירופה הוא מאבד אחיזה. כחלק מהפייסנות שלו כלפי טראמפ, הוא שבר שורות עם חבריו האירופאים כלפי רעיונות המכסים שלו כלפי גרינלנד, רק כדי שהנשיא ימשיך לעלוב בו. לגבי אוקראינה הוא אולי עדיין עושה את הדברים הנכונים, אבל לא מסוגל לעשות אותם כמו שצריך. בסוף, מדיניות חוץ דורשת אומץ, וסטארמר לא מראה שיש לו כזה.