התקציב שהציגה הממשלה הבריטית לא יצר סערה רק בגלל התוכן שלו, אלא גם בגלל ההתנהלות סביבו. שרת האוצר רייצ’ל ריבס מואשמת בניסיון מכוון להטעות את הציבור שכן בנאום שקדם לתקציב ונועד להכין את הקרקע להעלאות מסים היא לא חלקה את כל המידע שברשותה על מצב הכלכלה. היא מבחינתה טוענת שגם המידע החסר לא הצדיק מדיניות מתירנית יותר, אבל המבקרים לא משתכנעים ודורשים מכל בעלי הסמכות לחקור אם לא בוצעה פה עבירה כלשהי, פיננסית או אתית. לפי שעה, אין גורם שסבור שיש לחקור את ריבס או שזה בסמכותו. בנוסף, הפרסום המוקדם מדי של תחזית המשרד לאחריות תקציבית כבר הביא לעריפת ראשים, ספציפית זה של יו”ר המשרד. בהקשר לזה כבר נפתחה חקירה פנימית של משרד האוצר, כדי להתחקות על שורה של הדלפות שקדמו לתקציב, למרות שאל לנו להתפלא אם הן הגיעו היישר מהראש. ושני הסיפורים האלו יחד מעלים תהיות לגבי מוסכמה מרכזית במיוחד בפוליטיקה הבריטית | צילום: קירסטי אוקונור, משרד האוצר הבריטי
לבריטים יש מוסכמה מאוד ברורה: למעט במקרים חריגים, כשהממשלה רוצה להציג מדיניות גדולה – ובראשה התקציב – היא הולכת לפרלמנט לפני שהיא הולכת לתקשורת. ההיגיון הוא שחברי הפרלמנט מייצגים את הציבור והם צריכים לשמוע על המדיניות ראשונים במקום בו הם יכולים לשאול את השרים שאלות, ולא ללמוד עליה מהתקשורת. אבל האם הקונבנציה הזו היא חיובית בהכרח? שני סיפורים סביב התקציב, שהוצג ברביעי שעבר (26 בנובמבר) מעלים שאלה בעניין.
חור שחור
נתחיל מהעניין הגדול: האם שרת האוצר רייצ’ל ריבס הטעתה את האומה? ב-4 בנובמבר, כמה שבועות לפני התקציב, ריבס נאמה באופן תקדימי כדי – לפי הפרשנויות – להכין את הקרקע להעלאות מסים, שאכן הגיעו בתקציב עצמו. הסיבה? גירעון עצום (או בעגה הפוליטית הבריטית, חור שחור), מאחר שתחזית ה-OBR – גוף ממשלתי עצמאי שמנתח את השלכות ההתנהלות הפיסקלית של הממשלה – שונמכה מאוד. באותו יום, כך התגלה לאחרונה, נתונים על מצב פיננסי מדאיג גם הוצגו לשרי הממשלה. אלא שיומיים אחרי הצגת התקציב בשבוע שעבר התברר שעוד ב-31 באוקטובר ה-OBR דווקא הביא לריבס בשורות חיוביות: עודף תקציבי של 4.2 מיליארד ליש”ט, בעקבות גביית מסים מוצלחת מהמצופה. זה לא המון, אבל לפי המקטרגים, העלאות המסים שיבואו לא באמת נועדו לכסות את הגירעון, אלא לממן הוצאות ציבוריות, ובראשן ביטול ההגבלה על קצבאות הילדים לשני הראשונים בלבד.
האם הממשלה בכלל לא אמרה את האמת? ובכן, היו שם גרעינים של אמת: התחזית של ה-OBR לגבי ביצועי הכלכלה ומכאן לגבי המאזן התקציבי אכן שונמכה. כמו כן, שנמוך התחזית אמר שקופת האוצר תפסיד 16 מיליארד ליש”ט בגלל ירידה בפרודוקטיביות. אבל, בזכות רכיבים אחרים בתחזית, השנמוך הזה לא הספיק כדי להביא את הממשלה למקום בו הכללים הפיסקליים שריבס קבעה לעצמה מופרים. כאמור, עדיין נשאר עודף תקציבי של 4.2 מיליארד ליש”ט. כלומר, מהלכים כמו הקפאת מדרגות מס ההכנסה, שהיא בפועל העלאת מסים, היו יכולים להימנע, אם ריבס לא הייתה רוצה להגדיל את ההוצאה הציבורית. חשוב להבהיר: אני לא נכנס פה לשאלה אם נכון להעלות מסים בשביל עוד קצבאות ילדים. זו שאלה אידיאולוגית ומקצועית, והדיון עליה ראוי אך לא שייך לפוסט הזה. הבעיה במה שריבס עשתה היא שהיא גרמה לציבור ולשווקים להאמין שהעלאות מס הן צו השעה כדי לעמוד בכללים הפיסקליים, כשבפועל היו בכך עוד אלמנטים.
דבר ההגנה
בממשלה, כמובן, הכחישו שהייתה הטעיה כזו. ריבס, בראיונות שנתנה, טענה שאולי הייתה תחזית לעודף תקציבי, אבל שהוא עדיין היה קטן מאוד, ולכן היה צורך בהעלאות מסים כך או כך. זה טיעון לא חסר היגיון, אבל הוא מעלה שאלה: למה לא להגיד פשוט שהעודף התקציבי לא מספיק ושלכן אין בררה אלא לבקש מהציבור לתרום יותר לקופת המדינה? ריבס לא באמת סיפקה תשובה לשאלה הזו. וצריך גם לזכור שבכל זאת היא בחרה בתקציב עם הוצאה ציבורית מרחיבה – דבר שמתבקש, מאחר שמדובר בממשלת לייבור – וניתן להתעקש ולשאול: למה לא להתמקד בכך שכדי לאפשר להוציא יותר, יהיה צורך לגבות יותר?
גם ראש הממשלה קיר סטארמר נחלץ להגנתה: במענה לשאלה של כריס מייסון – הפרשן הפוליטי של ה-BBC, שטען שעיקר ההטעיה של ריבס אינו ביצירת מצג שווא לגבי הצורך לגבות עוד מס, אלא בכך שלא סיפרה לציבור מה באמת ידעה באותו זמן – סטארמר הסביר שהייתה תחזית לפרודוקטיביות קטנה משמעותית ממה שחשבו בהתחלה, וביחד עם המחויבות לשקם את השירותים הציבוריים ולהקטין את החוב הלאומי. הוא הזכיר שבשלב מסוים אף הייתה מחשבה ממש להעלות את שיעור המס (דבר שהממשלה חזרה בה מלעשות בסופו של דבר), ובסופו של דבר זה נמנע. לכן, אין פה באמת הטעיה. אבל, שוב, אנחנו יודעים שריבס לא גילתה לציבור את כל מה שידעה באותו נאום ב-4 בנובמבר. לו היא הייתה אומרת שכדי לשפר את המצב של השירותים הציבוריים וגם לחזק את מצבה הפיסקלי של בריטניה יש לנקוט בצעדים, לא היו טענות להטעיה.
אבל לא רק הם: פרופ’ דייוויד מיילס, בכיר ב-OBR, העיד בפני ועדת האוצר של הפרלמנט וצידד בריבס. לדבריו, גם אחרי התחזית על העודף התקציבי, שרת האוצר ניסתה להגיד שבפניה “תקציב מאוד לא פשוט עם בחירות מאוד לא פשוטות שיהיה צריך לעשות”. עם זאת, הוא הדגיש שזו הפרשנות שלו בלבד, ושייתכן שיש מי שפירשו זאת אחרת. בכל מקרה, הוא הסיק שהנאום של ריבס לא היה באופן כלשהו לא עקבי עם התקציב הסופי.
באופוזיציה
אלא שההסברים האלו לא משכנעים את כולם. השמרנים, הליברל-דמוקרטים ומפלגת הרפורמה דרשו חקירה. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק אף סיפרה לפרלמנט שמפלגתה פנתה לרשות להתנהלות פיננסית (FCA), רגולטור שמפקח על פירמות השירותים הפיננסיים, כדי לדרוש חקירה שתעסוק בכל ההדלפות והתדרוכים לתקשורת מצד משרד האוצר טרם התקציב. אלא שהרגולטור הודיע שלא תיפתח חקירה כזו, אבל שהוא כן ישקול ממצאים של חקירה פנימית שצפויה במשרד האוצר על ההדלפות בנוגע לתקציב, שמיד ניגע בה.
כיוון אחר שנוסה הוא בדיקת האפשרות שהקוד המיניסטריאלי – הסטנדרט המצופה משרי הממשלה ושכיום מצופה ממי שלא עומדים בו להתפטר – הופר כחלק מכל ההתנהלות של משרד האוצר טרם התקציב. ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ פנה ליועץ האתי לממשלה לורי מגנוס כדי שיבחן את הדבר, בטענה שריבס לא סיפקה לפרלמנט “תמונה מלאה ואמיתית” של המצב הפיננסי של האומה. אבל מגנוס דחה את הקריאה, בטענה שמדובר פה בחקירה של יותר מהשרה עצמה אלא של כל משרד האוצר, דבר שכבר מחוץ לתחום השיפוט שלו. כמו כן, כל מה שקשור לרגולציות פיננסיות נמצא באחריות ה-FCA. ברפורמה טענו שמגנוס מגן על ריבס, ומותר לשאול למה לא, למשל, להגביל את החקירה רק לריבס ומה שידעה ולא ידעה כשנשאה את נאום 4 בנובמבר.
זעזועים ב-OBR
נעבור לעניין הבא: בפוסט על התקציב הייתה התייחסות קצרה לכך שזמן קצר לפני הנאום של ריבס ה-OBR בטעות פרסם את ההערכה שלו לגבי משמעויות התקציב כשעה לפני שריבס הציגה את התקציב לפרלמנט. למה זה משנה? כי בבריטניה המוסכמה היא שמדיניות מובאת לראשונה באמצעות עדכון חברי הפרלמנט, ולא באמצעות התקשורת או כל אמצעי אחר. לכן, היה צורך שהמסמך של ה-OBR יפורסם בשלב מעט מאוחר יותר. הדבר הביא לכעס רב, הן מטעם הממשלה והן מטעם האופוזיציה.
יו”ר ה-OBR ריצ’רד יוז לא בזבז זמן והודיע לריבס שלמרות שהוגש דוח שמסביר מה קרה וכיצד ניתן להימנע מטעות דומה בעתיד – למרבה המבוכה, מה שקרה זה שכל מה שהיה צריך לעשות זה להחליף את שם החודש בכתובת האינטרנט של הדוח ממרץ – הפגיעה באמון ב-OBR שנוצרה כתוצאה מהפרסום מצדיקה את התפטרותו המיידית. זו גם הייתה הסיבה שמי שהגן על ריבס בוועדת האוצר היה פרופ’ מיילס, ולא יוז.
NEW@OBR_UK head Richard Hughes resigns. Full letter: pic.twitter.com/Lv6YKmTfae
— Ed Conway (@EdConwaySky) December 1, 2025
בינתיים גם במשרד האוצר החליטו על חקירה פנימית (אליה התייחסו ב-FCA), שאמורה לבחון את כל נושא ההדלפות לקראת התקציב. אזכיר, שבמשך חודשים על גבי חודשים היו תדרוכים, הדלפות וספקולציות לגבי אופי התקציב ומה שהוא יכלול, בהיקף שהפך את כל העניין לבדיחה. למעשה, גם החקירה הזו – שזכתה לגיבויה של ריבס – העלתה גיחוך: בשאלות לראש הממשלה, בדנוק טענה שיש סיכוי לא מבוטל שריבס עצמה עומדת מאחורי כל ההדלפות, ושהדבר מצדיק את פיטוריה. כאן אגיד שלמרות שבאמת מדובר בהיקף גדול במיוחד של הדלפות, ממשלת הלייבור הנוכחית לא המציאה כלום וגם תחת השמרנים היה שימוש נרחב בפרקטיקה הזו.
לסיכום
ההטעיה של ריבס והפרסום המוקדם מדי של ה-OBR קשורים זה בזה. לא רק שהתגובות לכל סיפור השפיעו אלה על אלה, אלא גם שיש להם תמה משותפת: ההתנהלות סביב התקציב. דיי ברור שריבס הייתה יכולה להיות כנה יותר עם הציבור, ודיי ברור שההדלפות והתדרוכים יצרו יותר מדי רעש סביב התקציב, שלא באמת הועיל לאף אחד. גם דיי ברור שמאחר שבאקלים הפוליטי הנוכחי הדברים נחשבים ללא מקובלים, מישהו היה צריך לחטוף בראש.
אבל יש מקום לשאול: האם הנורמות האלו עדיין צריכות להכתיב את התנהלות הפוליטיקה בבריטניה? אני לא מדבר על זה שפוליטיקאי מספר בקולו חצאי אמיתות לציבור (בעיקר כשעם האמת המלאה אפשר להגיע לשורה תחתונה דומה), אלא על כל האופן בו הממשלה צריכה לשמור על פוקר פייס עד שהתקציב (או כל מדיניות משמעותית אחרת) חייבת לחכות לפרלמנט. ההיגיון מאחורי הנורמה הזו ברור והוצג קודם. בפועל, גם בלי ההדלפות, הדבר יוצר מצבים מביכים למדי: הפוליטיקאים נשאלים שאלות לגבי התקציב, הם עונים תשובות חסרות משמעות כמעט, והפרשנים מנסים לבנות עליהם תלי תלים של תחזיות. זה בתורו יוצר ספקולציות שיכולות להשפיע על השווקים.
לולא הנורמה הזו, לא היינו צריכים את כל משחקי החתול והעכבר בין הממשלה לתקשורת. כמו כן, המכתב של ה-OBR לריבס היה נחשף בזמן אמת, וריבס הייתה צריכה מראש לבנות טיעון רציני, שנשען על כל המידע שברשותה, ובכך לחסוך מכולם את הסאגה הנוכחית. היה אפשר לעשות דיון רציני על מה שיש בתקציב, במקום לדרוש עריפת ראשים וחקירות פנימיות ובדיקות של הקוד האתי. כמובן, חלק מהחוסן הבריטי הוא ההקפדה של משרתי הציבור על קלה כבחמורה, כך שבמקרה הזה קשה לראות איך יוצאים בלי עונש. ובכל זאת, צריך לתהות אם העבירה הספציפית הזו צריכה להישאר.