By: אוריה בר-מאיר Posted on
לא רק בישראל ובעזה נשמו לרווחה על הסכם הפסקת האש שהושג, אלא גם רבים בעולם, ובריטניה בתוכו. לא בכדי, בהתחשב בכך שהמלחמה נכנסה לקרביים של הפוליטיקה הבריטית. הפוליטיקאים בירכו, וכעת הגיע הזמן להסתכל על האתגרים שהמלחמה הזו העמידה בפני בריטניה לעתיד. ישנה, כמובן, הדיפלומטיה מול ישראל ושאר המערב, אבל העיסוק המרכזי יהיה בזירה הפנימית. האם ההפגנות הפרו-פלסטיניות ידעכו? כיצד הממשלה תתמודד איתן? האם יצליחו להשיב את תחושת הביטחון אחרי הפיגוע במנצ’סטר, שמזוהה עם המלחמה? אלו רק חלק מהאתגרים שעומדים בפני פוליטיקת המיינסטרים כעת | צילום: אליסדייר היקסון

לא צועקים “יש!” לפני הגול ואני ממש לא מתכוון להכריז כאן שהמלחמה בעזה נגמרה, בטח לא לפני שהחטופים בבית. אבל, זה כן זמן טוב רגע לעצור ולחשוב איך היום שאחרי שיבת החטופים ונצירת האש ייראה? עבור בריטניה, כמובן, למרות שלא הייתה מעורבת באופן ישיר במשא ומתן. כמו במדינות רבות במערב, גם בבריטניה מלחמת חרבות ברזל החדירה שורשים לתוך הפוליטיקה והעבירה אותה טלטלות. ובניגוד לעבור, ממש לא בטוח שהפעם סיום הלחימה לכשעצמו יספיק כדי להשיב דברים למסלולם.

התגובות

לפני שנעבור לניתוחים, ראוי לעבור מעט על התגובות במערכת הפוליטית. ראש הממשלה קיר סטארמר, כמובן, בירך על ההסכם שהושג. לצד הרצון לראות את החטופים בבית, הוא הדגיש את הצורך לאפשר לסיוע ההומניטרי להיכנס לרצועה ולהפוך את ההסכם למה שיהפוך בהמשך ל”שלום ארוך טווח”. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק, למרות שהזכירה את “הסבל בעזה” שצריך להסתיים, נתנה לו מקום הרבה פחות משמעותי בהתייחסותה. ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי נטה לברכה בסגנון של סטארמר. הדבר היחידי שהיה חשוב לראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ היה לברך את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. ג’רמי קורבין, שעמל על הקמת מפלגה חדשה יחד עם זארה סולטאנה (למרות המהמורות), התרכז בעיקר בסיומו של מה שהוא תופש כרצח עם, ואת החטופים הישראלים הזכיר רק במשפט: “הפסקת האש תביא הקלה עצומה לשורדי רצח העם ולמי שישבו בשבי בישראל ובעזה”.

במילים אחרות, קשה לראות פוליטיקאי מוביל שהתנגד להסכם שהושג. בין אם זה בגלל הרצון לראות את החטופים חוזרים הביתה, בגלל המחשבה שהמלחמה נהייתה חסרת תוחלת וצריכה להסתיים, כי המעשים בעזה לא יכולים להימשך או מתברר כי פשוט רוצים הישג לטראמפ – הרוח הכללית היא של תמיכה במה שהושג. כמובן, נשאלת השאלה מה עוד יושג בהמשך, וכמה זמן ההסכם יחזיק ואם לא יהיו טרפודים של הרגע האחרון. וזה באמת הזמן לתת מבט קדימה.

הזירה הדיפלומטית

להסכם תהיה השפעה על הדיפלומטיה של בריטניה. צעד שנוי במחלוקת של סטארמר, וכנראה שלא מאוד פופולרי, היה ההכרה במדינה פלסטינית בחודש שעבר. אחת הביקורות שהצעד ספג היה שהוא נותן לחמאס פרס מבלי שאפילו התבקש לשחרר את החטופים. כעת, סטארמר יוכל לספר שלכל הפחות ההכרה לא הזיקה. אולי אף ירחיק לכת ויגיד שגל ההכרות אליו צירף את בריטניה סייע בהפעלת עוד לחץ על ישראל, שגם אם לא הורגש מיד עשה את שלו. ולמה שלא יגיד את זה, אם טראמפ בעצמו סיפר שאמר לנתניהו שישראל “לא יכולה להילחם בעולם”? רוצה לומר, ייתכן מאוד שאם העסק יחזיק מעמד סטארמר ינסה להדוף את הביקורת לפיה הוא לא יודע כיצד לנהוג במזרח התיכון (וגם את זו לפיה ההכרה הובילה לפיגוע בבית הכנסת במנצ’סטר). זה כנראה לא יהיה קמפיין מסיבי, אבל תהיה לו תשובה בסגנון בפעם הבאה שעיתונאים ישאלו אותו על זה.

תמונה של קיר סטארמר מדבר בתוך דאונינג 10
לפחות לא הזיק? קיר סטארמר מכריז על הכרה במדינה פלסטינית (צילום: לורן הארלי, דאונינג 10)

וישנה שאלת “היום שאחרי”. טראמפ, כידוע, הודיע שההסכמות הן על השלב הראשון, ויש עוד מה לקבוע לגבי ההמשך. בזה בריטניה תרצה להיות מעורבת. אני לא מדבר רק על הדיווחים שאולי ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר יעמוד בראש הממשל הזמני בעזה – עניין שהוא לא באמת בריטי שכן בלייר הוא אדם פרטי (למרות שניסו לקחת עליו קרדיט). מדינות אירופה, ובפרט ה-E3 (בריטניה, צרפת וגרמניה), רוצות כעת חלק בעיצוב היום שאחרי בעזה ולהיות חלק מהגוף שטראמפ מתכוון לבנות לשם כך. עבור סטארמר, שוב, זו הזדמנות להראות שהוא לא כזה חסר אונים במזרח התיכון.

וכמובן, ישנם היחסים מול ישראל. ממשלת בריטניה כן מעוניינת ביחסים טובים עם מדינתנו, אבל המלחמה בעזה הקשיתה על כך, עד כדי חוסר אמון מצד ישראל בבריטניה במלחמה באיראן. כעת, אם הפסקת האש תישמר, יהיה אפשר לשקם את היחסים (בצורה מוגבלת, שכן בריטניה עדיין ביקורתית כלפי התנהלות ישראל מעבר לקו הירוק). מנגד, אם הפסקת האש תקרוס, אם אכן לא יהיו יותר חטופים בעזה, הקו הבריטי כלפי ישראל יהיה אפילו יותר נוקשה.

הזירה הפנימית

אבל, כמובן, מדיניות החוץ היא החלק היותר קטן פה. הרי ממשלת בריטניה שולחת סיוע גם לסודאן, לצורך העניין, אבל ברור שסיום הסכסוך שם לא ישנה שום דבר בתוך בריטניה. לא היו הפגנות ענק ברחובות ובקמפוסים לגבי סודאן, אבל לגבי עזה – הו בהחלט. למעשה, ההודעה על הפסקת האש לא הביאה לביטול ההפגנה שמתוכננת בלונדון מחר (ש’), וכעת הנימוק הוא שעכשיו צריך ללחוץ על ממשלת בריטניה ללחוץ על ישראל אפילו יותר לסיים את “האלימות הג’נוסיידית שלה” (יודגש: אין פסול בהפגנות נגד המלחמה, יש פסול בקריאות אלימות נוסח “globalise the intifada”).

אלא שבתוך בריטניה רבים משתוקקים לראות את ההפגנות האלו נעלמות. יש לא מעט אנשים מהשורה שלא מרגישים בנוח עם ההפגנות האלו מסיבות שונות, וללא ספק זה היה אחד הדברים שהביאו להצלחה של ההפגנה שארגן טומי רובינסון בחודש שעבר. וממשלת הלייבור לבטח תשמח לראות את הנושא יורד מסדר היום התקשורתי, כדי שיפסיק להזין את המפלגות שמשמאל ללייבור ולפצל את המפלגה עצמה. הדבר נכון במיוחד אחרי הפיגוע במנצ’סטר, שאילץ את הממשלה לנקוט בקו נוקשה יותר מול ההפגנות. זה בא לידי ביטוי במילים, למשל בכינוי של ההפגנות בשבוע החולף כ”לא בריטיות” (un-British) על-ידי קיר סטארמר ושרת הפנים שאבאנה מאמוד (מחמוד). לגבי מעשים, מאמוד מתכוונת לתת למשטרה סמכות להגביל הפגנות חזרתיות. זה בעצמו מעלה שאלות לגבי זכות ההפגנה.

אבל, כמובן, גם אם ההפגנות ייפסקו והקמפוסים יירגעו, ולא ימשיכו בשל הצדקות שונות, הדברים כנראה לא יחזרו להיות כשהיו לפני 7 באוקטובר 2023. אולי הייתה אפשרות לחזור למשהו כזה לפני יום כיפור, אבל הפיגוע בבית הכנסת טרף את הקלפים. אמת, בהתחשב בהיסטוריה של המחבל ג’יהאד א-שאמי לא בלתי סביר שתהליך הרדיקליזציה שלו החל עוד לפני המלחמה בעזה, אבל הקישורים כבר נעשו. מעבר לקהילה היהודית, הדבר כנראה חידד אצל רבים תחושה של חוסר ביטחון קהילתי וחשדנות כלפי המוסלמים. הממסד יצטרך להראות שהוא יכול לטפל בזה באמצעות הכלים שבידו, או שהדבר ישחק לידי הפופוליסטים.

על מה להסתכל?

ניתן להצביע על כמה רצונות ברורים: הממשלה, ורבים מהפוליטיקאים באופוזיציה, רוצים להחזיר את בריטניה למסלול עליו הייתה לפני המלחמה. הרצון הוא שהמזרח התיכון יחזור להיות דבר רחוק, כזה שמגיע לחדשות, לפעמים גם עולה בפרלמנט כפי שהיה גם בעבר, אבל לא מקימים עליו מפלגות או מריצים מועמדים עצמאיים. כזו ששומרת על שקט יחסי בתוך הבית ומאפשרת לבריטניה לעשות עסקים עם ישראל בלי יותר מדי רעש. מנגד, בשמאל הרדיקלי ובשמאל הפופוליסטי יש רבים שניזונים מהעיסוק הנרחב במלחמה, וירצו לשמר אותו בתודעה. מי שיצמח בגלל זה יהיה הימין הפופוליסטי, שיוכל להציג את עצמו כלוחם ב-woke ובאסלאם הרדיקלי. לכן, כעת, אם הפסקת האש תישמר, יהיה צורך לראות אם העיסוק ידעך לרמתו בעבר, או שיהיה ניסיון לשמר את המומנטום.

יהיה גם רצון לחזור לתחושה חזקה יותר של ביטחון בתוך בריטניה, בעיקר עבור הקהילה היהודית. יהיה צורך להסתכל בעתיד אם הייתה ירידה בתקריות האנטישמיות, ששוברות שיאים מאז פרוץ המלחמה. אם תהיה ירידה, יהיה צריך גם לבדוק אם מדובר בחזרה לממוצע שהיה לפני פרוץ המלחמה (בניכוי חודשים אחרים בהם יש מבצעים צבאיים בעזה), או שהפעם רמת האנטישמיות נשארה גבוהה יותר. וכמובן, יהיה צריך לבדוק מה הממשלה עושה אקטיבית כדי להגן על הקהילה היהודית ולעקור את האנטישמיות מהשורש. מנגד, בלי לעשות סימטריה, יהיה צריך להימנע גם משימוש במקרים האלו כדי לפגוע במיעוטים אתניים אחרים.

וכמובן, שאלות מרחיבות יותר של חוק וסדר. לדוגמה, איך זה שג’יהאד א-שאמי היה בעל היסטוריה של אלימות (כולל שחרור בערבות כשנעצר בחשד לאונס), הוא לא היה על הרדאר של אף אחד? ואיך זה שאפשר לצעוק בהפגנה קריאות מסיתות בלי הרבה השלכות (להוציא את אלו שתומכים במובהק בארגון Palestine Action, שהוכרז כארגון טרור)? האם התכניות למניעת רדיקליזציה שמובילה לטרור עושה את העבודה?

תמונה של שוטרים בלונדון
יידרשו להראות יותר תוצאות. צילום: יוקיקו מאצוקה

לסיכום, למרות שזו לא המלחמה של בריטניה, הסיום (לכאורה) של המלחמה ישפיע מאוד גם על בריטניה. אבל היא לא תוכל לחזור ליום שלפני, והממשלה תצטרך לנצל את ההפוגה להרבה תיקונים.

Categories: מלחמה ושלום Tags: , , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *