אנג’לה ריינר גנבה את הכותרות האחרונות, אבל השבוע שעבר היה אחד המוצלחים שראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ ידע. הוא העיד בקונגרס האמריקאי לגבי חופש הביטוי המאוים בבריטניה (לא בלי דמגוגיה), ולאחר מכן חזר לכנס המפלגה. אפשר להגדיר את הכנס הזה כהצלחה, בה פרג’ הפגין בפני המפקפקים את יכולתו למקצע את המפלגה. הדרך להפוך למפלגה רצינית, שלא מזמינה מתנגד חיסונים להעלות תאוריות על הסרטן במשפחת המלוכה, עוד ארוכה. אבל פרג’, בינתיים, במסלול הנכון | צילום: גייג’ סקידמור
זה לא נעלם מעיניי התקשורת, אבל אין ספק שלולא ההתפטרות של סגנית ראש הממשלה אנג’לה ריינר והארגון מחדש של הממשלה שבא בעקבותיה, היינו מדברים בשבוע שעבר הרבה יותר על ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’. זאת, בגלל שני דברים: ראשית, העדות שנתן בוועדת המשפטים של הקונגרס. שנית, הכנס של מפלגת הרפורמה, שלפי כל הפרשנים לחלוטין הצליח להיות בוסט האנרגיה שהוא נועד לקרות. הנה מה שצריך לדעת.
העדות בקונגרס
נפתח בעדות שפרג’ נתן בוועדת המשפטים של בית הנבחרים האמריקאי (הבית התחתון בקונגרס). נושא הוועדה היה, איך לא, חופש הביטוי. קצת רקע: בתקופה האחרונה עולה הטענה שממשלת בריטניה מפעילה צנזורה על אזרחיה. צריך להגיד שלפי הנתונים אכן חופש הביטוי בבריטניה נמצא בנסיגה בשנים האחרונות. מה שהוסיף שמן למדורה הוא חוק הבטיחות הרשת, שנחקק בימי השמרנים ונכנס לפאזה השנייה שלו ביולי האחרון. הוא מחייב אתרים מסוימים לאכוף באופן רציני את הגבלת הגיל בהם, מה שגורם לרבים מהם לצנזר תכנים שאינם לכל המשפחה כדי לא להתעסק בכאב הראש הזה.
ומה לזה ולקונגרס? ובכן, עו”ד עידו דמבין, מומחה לפוליטיקה אמריקאית, ממליץ להסתכל על ראש ועדת המשפטים ג’ים ג’ורדן (רפובליקני). “הוא נער הפוסטר של תנועת טראמפ”, הוא מסביר. “הוא איש מאוד קיצוני, הוא סירב לאשרר את התוצאות של בחירות 2020 וכשנשאל אם טראמפ אי-פעם שיקר הוא ענה שלא. דעותיו בכל נושא, החל בלהט”ב, דרך חינוך, גזע וכן הלאה נמצאות בימין הקיצוני”. אם אתם חובבי פוליטיקה אמריקאית ייתכן שאתם זוכרים אותו כמי שניסה להיבחר לתפקיד יו”ר בית הנבחרים וכשל שלוש פעמים, וכמי שחתום על המסמך הבעייתי עליו נשענו – באופן מופרך – פוליטיקאים ישראלים כדי לטעון שממשל ביידן מימן במיליארד דולר את המחאות נגד ממשלת נתניהו.
“לג’ורדן יש אינטרס לקדם תזה לפיה הדמוקרטיה בכל העולם בסכנה לא בגלל הפשיסטים, אלא בגלל הליברלים שמערערים על הסדר הישן באמצעות שלל סוגיות שהרפובליקנים האלו לראש סדר היום, כמו זכויות טרנסים, חינוך על רקע גזעי וכו'”, ממשיך דמבין. “כשהוא מזמין את פרג’, הוא רוצה להראות שמדובר במצוקה אמיתית ואת מה שיקרה לארצות הברית אם היא לא תיזהר. בנוסף, הוא רוצה לתת לפרג’ במה: זו ברית של מפלגות ימניות. פעם היה את האינטרנציונל של המפלגות הסוציאליסטיות, היום יש ברית של מפלגות ימין פופוליסטי ואפילו סמי-פשיסטי”.
לעניין עצמו
ואחרי הרקע, לעדות, בדיון שכותרתו “האיום של אירופי לביטוי והחדשנות האמריקאיים”. פרג’ לא היה המוזמן היחידי, וברשותכם אתמקד בו בלבד. בדברי הפתיחה שלו הוא אמר שבתור מי שמגיע מהארץ של המגנה כרטא ושחבר ב”אם הפרלמנטים”, הוא לא מפיק עונג מישיבה בקונגרס האמריקאי כדי לדבר על היהפכה של הממלכה ל”אוטוריטרית” (תרשו לי לפקפק בטענה הזו). הוא אמר שאין לו ספק בכוונות הטובות של מחוקקי חוק הבטיחות ברשת, אבל שהדרך לגיהינום רצופה בהן.
כדי לחזק את דבריו, הוא נתן את לוסי קונולי ואת גראהם ליינהן. הראשונה נשפטה ל-31 חודשי מאסר בפועל על ציוץ מסית נגד מבקשי מקלט (אותו מחקה בהמשך) בעקבות הרצח בסאות’פורט, אבל החוק עליו עברה הוא בכלל חוק הסדר הציבורי 1986, ולא חוק הבטיחות ברשת. השני הוא יוצר אירי שיום לפני העדות נעצר לאחר שהציע לבעוט בטרנסית שנכנסת למרחב לנשים בלבד (אם הרשויות לא מוציאות אותה משם). פרג’ הזהיר שליינהן אינו אזרח בריטי וצייץ את הדברים כשלא שהה בבריטניה, מה שהופך כל אזרח אמריקאי שיצייץ משהו שהממשלה לא אוהבת לעצור פוטנציאלי (יצוין שבממשלה ביקרו את המעצר, אבל אכן יש גבול כמה אפשר להסתתר מאחורי עצמאות המשטרה).
בשאר העדות פרג’ נע בין טיעונים סבירים לחלוטין (למשל, שהחוקים נגד שיח השנאה עמומים מדי ונתונים מדי לפרשנות), לבין הרבה דמגוגיה (למשל שהממשלה מתכוונת לחוקק הגדרה לאסלאמופוביה שתמנע לעג לדת, כשבפועל לא בטוח שתחוקק הגדרה לאסלאמופוביה, שלא לדבר על אחת שאומרת את זה). כמובן שהוא האשים את ההצטרפות לקהילה האירופית (לימים האיחוד האירופי) באובדן הדרך של בריטניה אוהבת החירות (טיעון בעייתי שכן כל מערב אירופה מקבלת ניקוד גבוה יותר מבריטניה במדדי חופש הביטוי).
והיה גם אקשן: חבר הקונגרס הדמוקרטי האנק ג’ונסון טען שפרג’ הגיע לדיון כדי לרצות את אילון מאסק, ופרג’ הזכיר מצדו שהייתה לו מריבה פומבית עם מאסק. ג’יימי רסקין (דמוקרטי) תהה למה זה בסדר להגביל את חופש הביטוי ביום הזיכרון (פרג’ קרא שלא לאפשר הפגנה נגד המלחמה בעזה), ופרג’ ענה שזה היה ליום אחד רגיש במיוחד. רסקין תהה אם לא לשם כך נועד חופש הביטוי. היה עוד, אבל לא אלאה.
ועוד דבר קטן
בהצהרה הכתובה שלו לוועדה, פרג’ המליץ שכדי להתמודד עם השלכות שעלולות להיות לחוק הבטיחות ברשת על ארצות הברית, על הממשל לפתור את הדבר “בפורומים של דיפלומטיה וסחר”. ראש הממשלה קיר סטארמר פירש זאת, כפי שניסח זאת בפרלמנט טרם עדות השמיעה, שפרג’ “נסע לשם כדי לעשות לובינג לאמריקאים על מנת שיטילו סנקציות על ארצנו שיפגעו באנשים העובדים”. בעדות השמיעה פרג’ הכחיש שלזו הייתה הכוונה, אבל האמת היא שלמרות שפרשנותו של סטארמר מרחיקת לכת, לא ממש ברור למה בדיוק הוא התכוון. אני מניח שהכוונה היא להתנות הסדרי סחר חדשים בין המדינות, אבל בהתחשב בתלונות שלו על חוקי הביטוי העמומים, היה ניתן לצפות ממנו לנהוג בהתאם.
הצעד הבא
נעבור לכנס המפלגה שנערך בסופ”ש (ו’-ש’) והביא עמו לא מעט כותרות, ונשא את הסלוגן “הצעד הבא” (The Next Step). היו שם לא מעט נקודות ששווה להתעכב עליהן, אז הנה בקצרה.
יש התמקצעות
הבעיה העיקרית של מפלגת הרפורמה היא שמדובר במפלגה חדשה, טרייה, שיותר משנוסדה על רעיונות מסודרים ומוסדות, היא קמה על מחאה נגד הממסד שלתפישת רבים כושל במשימתו ועל הכריזמה של אדם בודד. מצד אחד, הסברה בקרב הפרשנים היא שהוא הצליח בכך. אנשים רבים הגיעו באופן עצמאי ושילמו מכיסם כדי לנכוח, למרות שלא היו גרופיז של פרג’ בעבר. הוא גם ידע לחלוק את הבמה עם אחרים, ובכך להוריד מעט מהטענה שכל המפלגה הזו נשענת על הכריזמה שלו. הלוביסטים מבינים שהם יצטרכו לקחת את המפלגה יותר ברצינות. ושמרנים שונים הגיעו כדי לבחון את השטח (ג’ייקוב ריס-מוג, שהיה מקורב לבוריס ג’ונסון, הכחיש שהוא מתכוון להצטרף לרפורמה).
מצד שני, עדיין נעשו טעויות. הבולטת שבהן הייתה הזמנתו של מתנגד החיסונים אסים מלהוטה, שייעץ גם למזכיר הבריאות האמריקאי מתנגד החיסונים רוברט פ’ קנדי. בכנס הוא אמר שייתכן שחיסוני הקורונה הם הסיבה למקרי הסרטן שפשו במשפחת המלוכה. על כך מנכ”ל המפלגה דייוויד בול, שגם עוסק בנושא הבריאות במפלגה, אמר שהם פשוט מאפשרים חופש של דעות ושהוא לא מייצג את מדיניות המפלגה. אבל זה עדיין נראה לא רציני להזמין מישהו כזה לדבר, ומקשה על המפלגה לצאת ממשבצת מפלגת הפרינג’ חובבת הקונספירציות. דן הודג’ס, הפרשן הפוליטי של הדיילי מייל, סבור שגם ההזמנה של לוסי קונולי לשאת דברים לא הייתה מבריקה במיוחד, ואפשר להבין: ייתכן שקונולי קיבלה עונש לא סביר. אבל הפיכתה של מי שקראה לשרוף בתי מלון עם מבקשי מקלט למרטיר היא גם לא משהו שחותר לקונצנזוס.
מרבה נכסים ומרבה מסים
כאמור, הכנס נערך על רקע ההתפטרות של אנג’לה ריינר בעקבות פרשת המס שלה. אם לקצר, ריינר עשתה כמה מהלכים בעייתיים – גם אם לא פליליים – שהעניקו לה הנחה על מס רכישה (“מס בולים”) על הדירה השנייה שלה. למה זה משנה? ובכן, בשנה שעברה פרג’ סיפר שהוא רכש נכס בקלקטון, מחוז הבחירה שלו. אלא שעל הנייר, מי שרכשה את הבית היא בת זוגו של פרג’, לור פרארי. למה זה משנה? כי לפרג’ יש נכסים רבים, ולו הוא היה רוכש את הנכס על שמו הוא היה משלם מס רכישה מוגדל. במקרה של פרארי מדובר רק בנכס ראשון, כך שהיא שילמה את הסטנדרט. אם אכן הייתה פה הלבנה, הרי שהדבר חסך לפרג’ 44 אלף ליש”ט במס. לדבריו, חשוב לציין, הוא לא נתן לה כסף לרכוש את הבית והתעצבן שבכלל מעלים את האפשרות הזו. בריאיון אמר שהוא טעה כשאמר שהוא לקח חלק ברכישה והיה צריך להגיד שבת זוגו עשתה זאת.
העניין הזה, צריך להגיד, ידוע כבר כמה חודשים, אבל הוא עולה שוב עכשיו בגלל ריינר ועלה שוב ושוב במהלך הכנס. היא ויתרה על מקומה. כעת יש מי ששואלים למה מי שרואה בעצמו את ראש הממשלה הבא לא צריך לעמוד באותם סטנדרטים. כמובן, לא ניתן להוכיח שנעשה משהו לא כשר וטכנית באותה מידה ייתכן שפרג’ התרברב בבית שלא הוא קנה כדי לשקר לגבי העבודה הפרלמנטרית שלו בקלקטון (דבר שעובר אפילו בסטנדרטים המחמירים של הפוליטיקה הבריטית).
בינתיים הגארדיאן גם פרסם שפרג’ עשה מאמצים כדי לשלם פחות מס על העבודות הנוספות שיש לו (בבריטניה מותר לחברי פרלמנט להחזיק בעבודות נוספות), והעובדה שבניגוד לראשי מפלגות אחרים הוא מסרב לפרסם את החזרי המס שלו גוררת תשומת לב לא חיובית והעלה שאלות מצד התקשורת במהלך הכנס. אבל פרג’ הוא לא מנהיג מפלגת מיינסטרים אלא רק מפלגת פרינג’ פופוליסטית שנכנסת למיינסטרים, ובהתאם ספק שזה יפגע בו בקלפי.
הנאום הראשון
בשיא היום הראשון, פרג’ עלה לבמה לנאום, כמובן לא בלי פירוטכניקה מקדימה ומרשימה. הנאום, יש לומר, נישא שעות בודדות לאחר התפטרותה של אנג’לה ריינר מהממשלה, ועבר התאמות והוקדם. כבר במשפט הפתיחה שלו הוא אמר שהמפלגה מתקרבת לעבר ניצחון בבחירות הכלליות הבאות. לא רק שהממשלה שוברת שיאים של חוסר פופולריות, גם מתברר שהשרים פשוט לא מתאימים לתפקידים שלהם. הוא עקץ את ריינר על פרשת המס שלה, למרות שכאמור גם לו יש כמה שאלות לענות עליהן בנושא.
לדבריו, המפלגה שהבטיחה פוליטיקה חדשה, הביאה את אותו פוליטיקה אם לא אחת יותר גרועה מקודמתה. ובינתיים, המפלגה השמרנית “מתה”, לדבריו בצדק. ובאמצע, בין שתי המפלגות ששלטו בפוליטיקה הבריטית במאה השנה האחרונות וכעת קורסות לתוך עצמן, צומחת מפלגת הרפורמה, היא “המפלגה הפטריוטית” האמיתית.
לאחר מכן הוא שם את היעדים הבאים: בחירות הביניים לסנד’ (הפרלמנט הוולשי) בסוף אוקטובר, הבחירות לפרלמנט הסקוטי ולסנד’ והבחירות המקומיות (בדגש על רובעי לונדון) במאי 2026, הבחירות לראשות עיריית לונדון ב-2028 וכמובן הבחירות הכלליות ב-2029. אלא שהוא סבור שבגלל הבחירות להחליף את ריינר כסגנית ראש מפלגת הלייבור (לפי דיווחים, ריינר הייתה הפוליטיקאית שהפחידה את פרג’), והאיום שנשקף מצד מפלגתם של ג’רמי קורבין וזארה סולטאנה, הלייבור תחווה פיצול והבחירות יתקיימו ב-2027. לכן צריך להתכונן, והמפלגה לדבריו אכן מתבגרת.
עוד פרג’ הבטיח שהוא יביא לתפקידי שרים מינויים מקצועיים שאינם נבחרי ציבור “ולעזאזל המוסכמה”. למרות שהרעיון של שר אוצר כלכלן, שר חינוך שהוא איש חינוך וכו’ מאוד קורץ הוא מאוד בעייתי. קודם כל, כי בשיטת הממשל הבריטית, מי שאינם חברי פרלמנט לא יכולים להיכנס למליאה ולכן יהיה קשה לחברי הבית התחתון, נבחרי הציבור, לתשאל אותם. אמנם ישנם פתרונות, שאולי נחמדים אם יש שר אחד כזה, אבל כשמדובר בכולם זה כבר אתגר. שנית, הצפצוף על המוסכמה. בבריטניה המוסכמות הן מה שמחזיק את שיטת המשטר בהיעדר חוקה כתובה, ואם דורסים מוסכמה כל-כך יסודית, אין שום ערובה שפרג’ לא יתנהל באופן דורסני כי הוא לא יכבד הסכמים ג’נטלמניים.
הפתעה ושמה דוריס
פרג’ המשיך: למפלגת הרפורמה יש בעיה – אין לה אנשים עם ניסיון בממשל. היא זקוקה לאנשים שהיו בתוך המערכת וידעו להתמודד עם הבירוקרטיה ואולי, לדבריו, קשיים שאנשי שירות המדינה יערימו באופן אקטיבי כדי לנסות לעכב רפורמות של ממשלה בראשות פרג’. ולכן, הוא שמח להזמין את הנכס החדש של המפלגה – שרת התרבות של בוריס ג’ונסון, נאדין דוריס, שערקה מהשמרנים לרפורמה. לאחר הדיווח על העריקה רבים הזכירו שב-2022 פרג’ צייץ ש”איתרע מזלי לצפות ולהאזין לנאדין דוריס הבוקר”. אבל כשנשאל על כך בכנס, הוא ענה בפשטות: “זאת פוליטיקה”. מה שנכון. צריך, אגב, לציין שאכן יש לדוריס ניסיון, אבל הוא בעיקר ניסיון רע (למשל, העובדה שהיא לא ידעה שערוץ 4 ממומן מפעילות מסחרית, וטענה שהפרטתו נדרשת בגלל עלותו למשלמי המסים).
בכל מקרה, לכנס. פרג’ קטע את הנאום שלו כדי לאפשר לדוריס לדבר. והו, היה לה מה להגיד: שתי המפלגות הגדולות פשוט לא מתפקדות, קורסות לתוך עצמן ורק לפרג’ יש את התשובות. השמרנים, לדבריה, מורכבים בעיקר מאנשי האגף השמאלי של המפלגה, שלצורך העניין היו הסיבה שתכנית שליחת מבקשי המקלט לרואנדה מעולם לא עבדה. לכן, היא אמרה, המפלגה הזו לא ראויה לנאמנות של מתפקדיה שמתלבטים אם לערוק לרפורמה. אבל האזהרה שלה לשומעיה הייתה שיש צורך בנאמנות פנים-מפלגתית כדי שהרפורמה תוכל לנצח. רק על העניין הזה, לא לגמרי ברור למה פרג’ היה צריך לעשות ממנה את הכוכבת שלו. יש לה היסטוריה של תקיעת סכינים בגב, מבריקה במיוחד היא לא ויש סיכוי לא רע שבהמשך היא תהפוך עבורו לנטל. למה להיכנס לזה מלכתחילה?
חזרה לפרג’
בכל מקרה, לפרג’ היה עוד מה להגיד אחרי שנאדין דוריס ירדה מהבמה. לדבריו, המצב בבריטניה רע מאוד, “המסוכן ביותר בימי חיי”. הוא נתן כדוגמה את מחאת הדגלים ששוטפת את אנגליה, שלשיטתו מפגינה את התסכול של רבים מממסד שיותר אכפת לו מאינטרסים של ישויות זרות מאשר של הציבור הבריטי (יש אמת בדבריו, אבל יש גם אנשי ימין קיצוני שרוכבים על המחאה הזו).
ומה פרג’ מבטיח? החמרת האכיפה כדי לעצור פשעים כמו סחיבה מחנויות, הרחבת החיפוש הגופני כדי לבלום את פשעי הסכינאות וגירוש עבריינים זרים (את האחרון גם ככה הממשלה הודיעה שתיישם בחודש שעבר). הוא גם הבטיח לעצור את הסירות הקטנות שחוצות את תעלת למאנש עם מבקשי מקלט בתוך שבועיים מהניצחון בבחירות, ובריאיון לאחר מכן נאלץ להסביר שהתכוון לשבועיים מרגע שהחקיקה שהוא מתכנן תעבור. קידוחי גז ונפט בים הצפוני יאושרו בלי חשבון, תוך גריסת מדיניות אפס פליטות. בריטניה תתועש מחדש. וכמובן, הוא יעצור את הסחף של מיליונרים שנוטשים את בריטניה.
אבל כמובן שהחלק החשוב ביותר הוא של הזהות, שלדבריו תתבסס על המסורת היהודו-נוצרית. כך למשל, הוא לא מוכן שבאוניברסיטאות ילמדו גרסה מעוותת של ההיסטוריה הכבירה של בריטניה, רק שלא ממש ברור מה הוא יכול לעשות בנוגע לזה בלי לפגוע בחופש האקדמי. הוא יפסיק את אכיפת החוק על ציוצים בטוויטר. והוא יפסיק את החקירות של חיילים בריטיים שנחשדו במעשי הרג בתקופת “הצרות” בצפון אירלנד. את הנאום הוא סיים באמירה “לאף אחד לא אכפת מהמדינה הזו כמוני”, אמירה שלדעתי מהלכת בגבולות הגזרה של הפופוליזם כפי שהסביר אותם כאן עמרי לוין.
הנאום השני
ביום השני של הכנס פרג’ עשה משהו שלא עושים הרבה: נשא נאום שני, שסגר את הכנס. לרוב אכן ראש המפלגה נואם ביום האחרון את הנאום המרכזי, אבל במפלגת הרפורמה אוהבים לעשות דברים שונה. לכן הנאום המרכזי של פרג’ היה דווקא ביום הראשון, והוא לקח לעצמו עוד נאום, קצר יותר, שסגר את הכל.
הנקודות העיקריות שלו היו אלו: ראשית, את חילוקי הדעות שומרים בבית. כלפי חוץ יש צורך במשמעת ובלי קרבות בוץ. או, במילים אחרות, פרג’ מבקש מנציגי מפלגתו לנהוג כמו ממשלה בריטית מן המניין, עליה חל עיקרון האחריות המשותפת. לפי העיקרון, שרים יכולים לחלוק זה על זה מאחורי דלתיים סגורות, אבל מרגע שיש מדיניות כלשהי כל חברי הממשלה מחויבים לה ומגנים עליה בפומבי.
שנית, הוא הזמין את לי אנדרסון – חבר פרלמנט שערק למפלגה מהשמרנים לפני בחירות 2024 והצליח לשמור על המושב שלו בבחירות – לבמה. זאת כדי לדבר על הבעיות במערכת הרווחה, שמעודדת אנשים שיכולים וצריכים לעבוד לחיות על קצבאות. פרג’ הבטיח לשנות זאת, והצהיר על הבמה שאנדרסון יהיה דובר המפלגה לענייני רווחה (במפלגות שאינן מפלגת האופוזיציה הראשית, הדובר הוא מקביל לשר צללים). לאחר מכן הנאום הקצר נגמר בשירת ההמנון “האל נצור המלך”.
לסיכום
השבוע שעבר היה מוצלח מאוד עבור נייג’ל פרג’, בכך אין ספק. אבל הוא מתקשה להוכיח שהוא פוליטיקאי רציני ולא רק ראש מפלגת מחאה. להגיע לארצות הברית כדי להגיד דברים שחלקם לגיטימיים אבל חלקם הם, במחילה, בולשיט (הנה עוד אחד: הוא דיבר על הקונספירציות שרצו אחרי הרצח בסאות’פורט, בלי לספר שהוא סייע להפיץ אותן במעטה “אני רק שואל שאלות”) – זה לא להיות פוליטיקאי רציני. להזמין אנשים שיהיו אהודים בבייס אבל הם מאוד בעייתיים בלשון המעטה – זה לא להיות פוליטיקאי רציני.
אבל, אם להסתכל על התמונות מהכנס, נראה שכרגע זה עובד לו מספיק טוב. מספיק אנשים קצו בפוליטיקאים הרציניים, ומסתפקים בפוליטיקאי המחאה שכל מה שיש לו להבטיח זה שבניגוד לאחרים – הוא גם מתכוון לזה. ייאמר לזכותו זה שבניגוד להרבה פופוליסטים אחרים, הוא לא מבטיח הרבה יותר ממה שהוא יכול לקיים. גם הוא עלול להיתקל בקיר שנקרא “המציאות”, אבל אז יהיו לו מספיק התבטאויות עבר שיגנו עליו ויראו שהוא היה מוכן לתרחיש. האם זה יספיק לו כדי להיכנס לדאונינג 10 ולאחר מכן לנהל ממשלה מתפקדת? נחכה ונראה. המבחן הרציני הראשון יגיע במאי הקרוב, אז הוא יעמיד את מפלגתו לבחירה בוויילס, סקוטלנד ורובעי לונדון.