האם ממשלת בריטניה מעודדת צנזורה של תכנים שלא נוחים עבורה? כוונה כזו אין, אבל יש מי שטוענים שזו המציאות בשטח. חוק הבטיחות ברשת, שעבר תחת הממשלה השמרנית האחרונה, נכנס לשלב השני שלו, שדורש להגן על קטינים מתכנים פורנוגרפיים, אלימים וכאלו שמעודדים פגיעה עצמית. השיטה היא לדרוש מהאתרים אימות גיל של המשתמשים, כך שאתרי פורנו יהיו חסומים למי שטרם מלאו להם 18, ורשתות חברתיות יראו פחות תכנים בעייתיים למי שאינם בגירים. אלא שבשטח, אתרים גדולים פשוט מציבים מגבלת גיל איפה שאין סיבה לכך, רק כדי לא להתחיל להתנהל מול הרגולטור, ואתרים קטנים שלא יכולים לעמוד בעלויות של הרגולציות החדשות נסגרים. וכל זה מאבד מהאפקטיביות שלו כשההורדות של תוכנות VPN מזנקות במאות ואלפי אחוזים. כעת נשאלת השאלה איך מגיעים לאיזון הנדרש בין סגירת הפרצות הרבות ברשת, לבין שמירה על חופש הביטוי | צילום: מריאנו פאולין
הדרך לגיהינום, כידוע, רצופה בכוונות טובות. לדוגמה, להפוך את הרשת למקום שיותר בטוח לגלוש בו מהווה דוגמה לכוונה טובה. אבל, אם לא עושים את זה נכון, עלולים לקבל תוצאות בלתי רצויות. נגיד, חלק יטענו, פגיעה בחופש הביטוי. זה מה שטוענים שעושה חוק הבטיחות ברשת, שמטרתו היא להגן על המשתמשים באינטרנט, בעיקר קטינים, אבל בפועל הביא לכמה תופעות לוואי לא רצויות.
מה זה חוק הבטיחות ברשת?
חוק הבטיחות ברשת 2023 הוא חוק שחוקקה הממשלה הקודמת (העבודה התחילה בימי בוריס ג’ונסון והושלמה בימי רישי סונאק), שמטרתו היא, ובכן, להפוך את האינטרנט ליותר בטוח. אחד הדברים שהחוק מבקש לעשות הוא להגן על בריאותם הנפשית של המשתמשים, הן ילדים (נגיד מבריונות ברשת) והן מבוגרים (לדוגמה, דברי שטנה). זאת מעבר לרצון למנוע דברים כמו “פורנו נקמה”.
איך זה אמור להיעשות? רגולטור התקשורת Ofcom קיבל החל מסוף יולי (אז הפאזה השנייה והרלוונטית לענייננו של החוק נכנסה לתוקף) שורת סמכויות חדשות. המטרות העיקריות הן הרשתות החברתיות, גם כאלו נוסח פייסבוק וטוויטר, וגם כאלו למבוגרים כמו אונליפאנס. זאת, בנוסף לאתרי פורנוגרפיה. העניין העיקרי שם הוא פיקוח על גיל המשתמשים, שידרוש הוכחת גיל. נגמרו הימים בהם נער בן 14 היה מצהיר בכניסה לאתר פורנו שהוא בן 18 והאתר היה מכוסה.
בנוסף על כך, רשתות חברתיות יצטרכו להבטיח שתוכן פורנוגרפי או כזה שמעודד התאבדויות, הפרעות אכילה וכיוצא באלה יוסרו לחלוטין מהפיד של גולשים קטינים, לצד דרישה להקטין את החשיפה של תכנים שמעודדים בריונות ברשת או פעלולים מסוכנים. האתרים יוכלו להחליט אם הם רוצים להתעסק בפרקטיקות השונות לאישור גיל או לחלופין פשוט למנוע מתכנים שהוגדרו כבעייתיים להיחשף לכל המשתתפים. אתרים שלא יעמדו בדרישות החדשות עלולים לעמוד בפני קנסות כבדים שיכולים להגיע עד ל-10% מהמחזור. עוד יש לציין שבניגוד להגבלות מקבילות באיחוד האירופי, במקרה הבריטי אין מכניזם עצמאי בו יהיה ניתן לערער על החלטה לצנזר או להגביל תפוצה של תוכן.
למה יש פה בעיה?
לכאורה, לא אמורה להיות פה בעיה גדולה מדי. אלא שיש מי שטוענים שהוא מהווה פגיעה בחופש הביטוי. וב”יש מי שטוענים” אני מתכוון קודם כל למפלגת הרפורמה. זיה יוסוף, בכיר במפלגה, טען שהחוק למעשה יאפשר לשרים לכפות על Ofcom לכתוב מחדש את החוקים לגבי חומרים אותם יש “לצנזר”, כלשונו. לדבריו, בריטניה גולשת לעבר “דיסטופיה”, והחוק הזה יגרום אפילו לנשיא סין שי ג’ינפינג “להסמיק”. בהתאם, ראש המפלגה נייג’ל פרג’ הבטיח לבטל את החוק אם וכאשר מפלגתו תגיע לשלטון. פרג’ לא לבד, וגם פוליטיקאים מהימין האמריקאי ניצבים לצדו.
אבל לא רק פוליטיקאים: גם לבעלי האתרים הגדולים יש מה להגיד. הסיבות מובנות: מי רוצה את כאב הראש הזה? הבולט מכולם הוא אילון מאסק, הבעלים של טוויטר (או איקס, אם תרצו), שידוע בניסיונות שלו להתערב בפוליטיקה הבריטית. מטעם טוויטר יצאה הודעה שמזהירה שלמרות “הכוונות הראויות לשבח” שמאחורי חוק הבטיחות ברשת, הוא חייב להיות יותר מאוזן כדי שלא יפגע בחופש הביטוי. כהרגלו בקודש, מאסק גם הפנה את עוקביו לעצומה שדורשת לבטל את החוק, שזכתה למאות אלפי חתימות (לא בהכרח מבריטניה). גם מארק אנדריסן, מיליארדר מקורב לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וחבר דירקטוריון במטא, לוחץ לאזן את החוק. יצוין שגם עיתונאים מהשורה חושבים שיש בעיה בחוק, שהעיקרית בה הוא שההגדרה לתוכן בעייתי מאוד מעורפלת.
הוויכוח בעניין החריף לאחר ששר המדע והטכנולוגיה פיטר קייל אמר על נייג’ל פרג’ שבעצם התנגדותו הוא “בצד של הפורנוגרפרים הקיצוניים, מפיצי השנאה ומפיצי האלימות”. כדי להחריף את הטיעון, הוא טען שלו הטורף המיני ג’ימי סאוויל היה בחיים כיום, הוא היה פוגע בילדים דרך הרשתות, “ונייג’ל פרג’ אומר שהוא בצד שלו”. פרג’ דרש התנצלות על ההתבטאות הזו, אך קייל לא נסוג: “אם אתה רוצה לבטל את חוק הבטיחות ברשת אתה בצד של הטורפים. ככה פשוט”, הוא צייץ. מופת של דיון. דובר מטעם הממשלה נקט בגישה יותר קונסטרוקטיבית ופשוט אמר שמי שמפיץ תכנים חוקיים לא צריך לדאוג, ושאותו החוק כולל בתוכו גם התחייבויות לחופש הביטוי.
ביקורת מהצד השני
אבל רגע, זו לא הביקורת היחידה בנושא החוק הזה. קודם כל, חשוב להגיד שחשש לחופש הביטוי נשמע לא רק מימין, אלא גם משמאל: השילוב של החוק הזה יחד עם ההחלטה להכריז על הארגון Palestine Action כעל ארגון טרור העלה חשש בקרב הארגון Open Rights Group שכעת תכנים המביעים הזדהות עם הפלסטינים, גם אם אין בהם תמיכה בטרור או ב-Palestine Action, פשוט מהסיבה שזה יקל לפלטפורמות השונות את החיים.
אבל זה לא רק חופש ביטוי. חלק מארגוני החברה האזרחית סבורים שהחוק הזה לא הולך רחוק מספיק. למשל, חלק מהם דורשים שהחוק יחייב את הפלטפורמות לחפש באופן אקטיבי תכנים שעלולים לגרום לדיכאון על רקע דימוי גוף. הליברל-דמוקרטים ביקשו בחינה מחדש של החוק בפרלמנט, מחשש שרשתות פרטיות יפעלו מתחת לרדאר של Ofcom ובכך יעקרו את החוק מתוכן, תוך כדי שנערים ייחשפו לתכנים מסוכנים בהרבה.
זה הזמן לסייג ולהגיד שלמרות שפה השמעתי בעיקר את הביקורות, הרוב של הציבור הבריטי תומך בחוק הבטיחות ברשת. לפי סקר של YouGov, מבין המשיבים 69% אמרו שהם תומכים לפחות במידה מסוימת בחוק. אפילו בקרב מצביעי הרפורמה, מי שפרג’ הבטיח להם לבטל את החוק, 59% תומכים לפחות במידה מסוימת. עם זאת, סקר של More in Common מראה שלחלקים גדולים בציבור יש חששות מדברים שילכו באופן לא מוצלח, כמו הגבלת התפוצה של ביקורת על הגירה או שבאופן כללי הרשתות יזהו באופן לא נכון תכנים שיש להגביל.
מה קורה בשטח?
אז זה הוויכוח העיקרי. אבל מה קורה בחיים האמיתיים? מצד אחד, החוק הביא למעשים בשטח. אתרים גדולים כמו טוויטר ורדיט, למרות הביקורת על החוק, יישרו קו, ובהתאם נרשמה עלייה של 5 מיליון אימותי גיל ליום. ובמקרים שלא מיישרים קו, Ofcom עושה את שלו והחל באכיפה. הדבר אף הביא לחקירה נגד ארבע חברות שמריצות 34 אתרי פורנוגרפיה ושנחשדות שאינן עושות מספיק כדי לאמת את גיל המשתמשים. ואלו ממש לא החברות היחידות שנחקרות.
מצד שני, לפי כתבת הטכנולוגיה טיילור לורנז, בין התכנים שהגישה אליהם נחסמה לקטינים תמצאו לא רק פורנוגרפיה ואלימות, אלא גם אתרים עם קבצי GIF של “בובספוג” והמשחק “מיינקראפט”. רוצים לשחק? תוכיחו שאתם בגירים. כל זה בנוסף לדיווח על הגבלת גיל לנאום של חבר פרלמנט על ה-grooming gangs. מי שכמובן חסמו את הגישה לא היו הממשלה או מי מטעמה, אלא האתרים עצמם, שהחליטו שעדיף להם פשוט לא לאפשר לילדים להיחשף לתכנים שהם כנראה לגיטימיים, כדי שאף אחד לא יוכל לבוא אחר-כך ולטעון שהם חשפו את הנוער לתכנים אסורים. וזה עוד הכסף הקטן. מי שיכולים להרשות לעצמם את כל האמצעים המתוחכמים להוכחת גיל הם אתרים גדולים ועתירי משאבים, אבל מה יעשה אתר קטן? כך למשל, לפי פורנז, רשת חברתית עצמאית לאלכוהוליסטים אנונימיים ירדה מהאוויר.
זה הוביל, כמובן, להורדות רחבות היקף של תוכנות VPN שונות בממלכה. ב-28 ביולי כבר חצי מהתוכנות החינמיות המורדות ביותר באפל סטור היו מהז’אנר הזה, ואחת מהן דיווחה על עלייה של 1,800% בהורדות. זה יוצר בעיה אחרת עבור המשתמשים, שכן מומחים מזהירים שתוכנות VPN חינמיות לא בהכרח מצוידות בכל מה שצריך כדי להגן מתוכנות זדוניות וכל הג’אז הזה.
לסיכום
תמיד אומרים שהפוליטיקה נמצאת הרבה מאחורי הטכנולוגיה, קרי שעד שהמחוקקים מתעוררים ומבינים שיש צורך ברגולציה על דברים שמתנהלים ברשת, הטכנולוגיה ממשיכה לרוץ. אבל בסוף, בנוגע להרבה דברים, צריך לעשות משהו. לצורך העניין, כמה מכם באמת מסופקים מכך שכל מה שמפריד נער שנכנס לאתר פורנו לצפות בתכנים זה שהוא יהיה כן ויגיד שהוא מתחת לגיל 18? האם היכולת להפיץ מידע שקרי במסווה של עיתונות, מבלי לתת דין וחשבון, לא צריכה לכל הפחות לעמוד לדיון? וגם, כפי שהזכיר ג’ורג’ בילינג’, לשעבר בכיר ב-Ofcom, רשתות חברתיות מפקחות על התכנים בהן במשך שנים, עם ההבדל הקטן שעד כה זה נעשה משיקולים עסקיים, וכעת בתחומי בריטניה הן יצטרכו לקחת בחשבון גם את דרישות המדינה.
כמובן, זה לא אומר שחוק הבטיחות ברשת הוא טוב וייתכן שהוא מביא יותר נזק מתועלת. ראינו כמה דוגמאות לכך שיש הרבה מה לשפר בחוק הזה. כמובן שלטעון שהמתנגדים לחוק הזה נמצאים בצד של הטורפים המיניים זה טיעון מגעיל ואידיוטי. לא סתם מרבית הציבור חושב שהאמירה הזו של פיטר קייל הייתה לא נאותה. אבל רבים סבורים שהתחום של עולם האונליין פרוץ מדי, והשאלה היא מה הדרך הנכונה לטפל בכך. אלטרנטיבה שהוצעה, למשל, היא שהפלטפורמות יצטרכו לטפל רק בתכנים שזוכים לתפוצה מסוימת ולהפעיל שיקול דעת, במקום להיטפל לפוסטים של אלמונים. אני לא הולך להעמיד פנים שאני יודע מה הדרך הכי טובה לנהל את העסק הזה, אבל בריטניה בחרה בדרך שלה לעשות את זה, וכעת היא נדרשת להסתכל בתוצאות בשטח ולהחליט איך לתקן את הליקויים.