פארסה כזו לא נראתה הרבה זמן: אחרי שהממשלה התמודדה עם מרידת ענק בתוך מפלגת הלייבור נגד רפורמת הרווחה שתקצץ בקצבאות הנכות, היא החליטה לנסות לרדת מהעץ ולהציע פשרה. בהתחלה היה נראה שזה עובד, אבל במהרה המורדים חזרו להראות חוסר שביעות רצון ולא היה ביטחון שהצעת החוק תעבור. ברגע האחרון, ותוך כדי הדיון, הממשלה הסירה את ליבת ההצעה, שביקשה להעלות את הרף לזכאות לקצבה, ולרבים זה הרגיש שחברי הפרלמנט הצביעו בפועל על כלום. וגם נגד הכלום הזה הצביעו עשרות חברי לייבור. כעת הממשלה נראית כמו בדיחה, סטארמר הפגין חולשה של ממש, ובמשרד האוצר צריכים לחשוב מאיפה לגרד 5 מיליארד ליש”ט | בתמונה: שרת הרווחה ליז קנדל (צילום: בית הנבחרים הבריטי)
אין ספק שקיר סטארמר למד שיעור במגבלות הכוח. גודל הרוב לא משנה, אם מעצבנים יותר מדי חברי פרלמנט מתוך מפלגת השלטון. והדרך הבטוחה לעצבן יותר מדי חברי פרלמנט ממפלגת השלטון היא ללכת בכל הכוח נגד משהו שנמצא ממש בליבת המפלגה. בוריס ג’ונסון חווה גם הוא עניין דומה מול השמרנים כשלקח את המפלגה שמאלה, ועכשיו הגיעה שעתו של סטארמר. אני מדבר, כמובן, על רפורמת הרווחה שהממשלה ביקשה להעביר, שהייתה אמורה לכלול החמרה וקיצוצים בקצבאות הנכות. ביקשה להעביר, כי מה שנשאר בסוף הוא כמעט בלתי נראה.
תקציר הפרקים הקודמים
הממשלה צריכה לאזן את התקציב. היא לא רוצה להעלות מסים או להגדיל את החוב הלאומי, אז מה שנשאר זה לקצץ בהוצאות. מה שבממשלה חשבו לעשות, בין השאר, במטרה לחסוך 5 מיליארד ליש”ט מדיי שנה – וגם כדי להכניס עוד אנשים לשוק העבודה – היה רפורמה בקצבאות הנכות. בלב הרפורמה ניתן למנות קיצוץ בגובה הקצבה וגם העלאת הרף הנדרש כדי להיות זכאים לה, דבר שהיה עלול לשלוח נכים רבים עמוק מתחת לקו העוני. חברי פרלמנט רבים מהלייבור ממש לא אהבו את זה – בכל זאת, מפלגה שמגדירה את עצמה סוציאליסטית – והתחילו להפעיל לחץ. הממשלה ביקשה להראות שהיא קשובה לחברי הפרלמנט שלה, והציעה הקלה: הארכת תקופת ההסתגלות עבור מי שיאבדו את הזכאות מארבעה שבועות ל-13. איכשהו, תתפלאו לשמוע, זה לא ממש שכנע.
הדברים החריפו כשחברי פרלמנט מהמפלגה התחילו לחתום על תיקון לחקיקה שמכילה את הרפורמה, שהעברתו פירושה הפלת הצעת החוק. בימים כתיקונם סטארמר לא היה אמור להתרגש מזה, שכן במצב בו יש נוכחות מלאה של הפרלמנט נדרשים 83 חברי לייבור לפחות שיצטרפו לאופוזיציה כדי לנצח את הממשלה, אבל אחרי שיותר מ-120 כאלו חתמו על התיקון (בנוסף למספר חברים מהאופוזיציה) העניינים נהיו הרבה יותר מלחיצים.
בהתחלה סטארמר ניסה לשחק אותה קשוח וסירב לדחות את ההצבעה בנושא (שנקבעה לאתמול, ג’) או לתת איזשהם סימנים של ירידה מהעץ, ובמקום זאת ניסה להפעיל לחץ בדרכים שחלקן היו פתטיות למדי (כמו איום שהפסד של הממשלה יוביל לבחירות). אבל לאחר שבממשלה נוכחו שאותם מורדים לא נרתעים, ולאחר שראשת האופוזיציה קמי בדנוק אמרה שתצביע עם הממשלה אבל רק בהינתן מספר תנאים שחלקם בלתי אפשריים לממשלה, בממשלה החלו לעשות קולות של פניית פרסה עם דיווחים שהיא שוקלת להכניס תיקונים להצעת החוק. זו הנקודה בה עצרנו בפעם הקודמת.
ההכנות להצבעה
נעבור למה שקרה מאז. כפי שניתן להבין, מועד ההצבעה התקרב והממשלה עדיין לא ידעה אם תצליח לשרוד את ההצבעה, ולכן חיפשה פשרה. ממש באותו היום בו עצרתי את הסיפור בפעם הקודמת, הכתב הפוליטי של הטלגרף בן ריילי-סמית’ פרסם שככל הנראה נמצאה אחת: מי שכבר מקבלים את הקצבאות לא יושפעו מהרפורמה, אלא רק מי שיבקשו לקבל אותה בעתיד. לפי ריילי-סמית’, סטארמר היה מעורב בכך באופן אישי, והיו סימנים לכך שזה ירצה מספיק חברי מפלגה כדי להימנע מתבוסה. למחרת כבר התפרסם מכתב של שרת הרווחה ליז קנדל לחברי מפלגתה, שהבטיח את זה וגם שלא יהיה קיצוץ בקצבאות של מי שבשל מצב בריאותי קיבלו פטור מחיפוש עבודה ושכל הטוב הזה לא ייכנס לתוקף לפני נובמבר 2026. עד אז, אמורה להיערך בחינה של שיטת קצבאות הנכות. עלות המהלך הזה, כך הממשלה, היא 1.5 מיליארד ליש”ט, אך יש מי שטוענים שזה יהיה כפול מכך.
העניין נחשב למביך במיוחד עבור סטארמר בגלל ההקשר הרחב – קרי פניות פרסה נוספות לגבי קצבאות החורף וה-grooming gangs, כמו גם חזרה בו מנאום “אי של זרים” ואולי פניית פרסה בנושא ההגבלות על קצבאות הילדים – וכבר גורם לסטארמר להיראות כמי שאיבד שליטה לחלוטין. ואם זה לא מספיק, למרות ההנחה שכעת ההצעה תוכל לעבור, היו רבים שלא היו מרוצים. כך למשל, חלק הזהירו שהדבר ייצור “רווחה בררנית” (two-tier welfare). הכוונה היא ששני נכים באותו מצב בדיוק יקבלו יחס שונה, אך ורק כי אחד מהם ביקש קצבה מאוחר יותר מהשני. הארגון Disability Labour, שמזוהה עם מפלגת הלייבור, דרש להמשיך בהתנגדות שכן עדיין הרף לזכאות לחלק מהקצבאות יעלה באופן לא סביר. חלק לא הבינו מה הרעיון בחקיקה שרק אחריה תיערך בחינה של מודל הקצבאות. העובדה שלפי הערכות הממשלה עצמה עדיין יהיו 150 אלף איש שיידחקו אל מתחת לקו העוני בטוח לא עזרה. לכן, שלא במפתיע, עדיין היו חברי פרלמנט מהלייבור שלא התכוונו להצביע בעד.
יום ההצבעה
ואז אנחנו מגיעים לאתמול (ג’), יום ההצבעה. האם הצעת החוק תעבור, או שהממשלה תובך באופן קשה? בממשלה לא היו לגמרי בטוחים. הדיון בפרלמנט ממש לא היה אוהד: ראשת האופוזיציה בדנוק תקפה את ההצעה ואמרה שאפילו במה שהיה במקור, לפני השינויים, לא היה מספיק כדי לפתור את בעיות העומק במערכת הרווחה. במקביל, המתנגדים מהלייבור כינו את הרפורמה “דיקנסיאנית”.
ואז קרה דבר מהמם: במהלך הדיון, הממשלה הודיעה שהיא מוותרת על מה שהוא אולי החלק המרכזי ביותר ברפורמה: העלאת הרף לקבלת קצבת הנכות. ההצבעה עדיין התקיימה, מה שגרם לזה להיראות מגוחך לחלוטין. “הצעה שרוקנה מתוכן”, נכתב ב-i. “הם מצביעים על מדיניות שפחות או יותר התאיידה”, אמר הפרשן הפוליטי של ערוץ 4, גארי גיבון. הכתב הפוליטי של ITV פול ברנד טען שהרפורמה הובסה עוד לפני שהגיעה להצבעה. כדי להפוך את זה למגוחך אפילו יותר, למרות שההצבעה עברה, 49 חברי פרלמנט מהלייבור הצביעו נגדה, למרות שלא ברור כל-כך נגד מה נשאר להצביע.
עכשיו, בואו נשים את הדברים בהקשר היסטורי רחב יותר: מדובר בקריאה שנייה, המקבילה לראשונה בישראל. הממשלה לא אמורה להפסיד בשלב הזה, אלא בשלבים יותר מאוחרים. הפעם האחרונה שממשלה הצביעה בקריאה השנייה של חקיקה הייתה ב-1986, כשמרגרט ת’אצ’ר הפסידה בניסיון שלה להקל את חוקי המסחר בימי ראשון. לת’אצ’ר אז היה רוב מרשים, אבל קטן בהרבה מזה שהשיג סטארמר. ממשלה עם רוב כזה לא אמורה להתעסק במורדים, בהנחה שגם מספר גדול שלהם לא ישפיע על התוצאה. עצם העובדה שהממשלה הייתה צריכה לשקול אפשרות בה היא מפסידה אומרת דרשני, ופה אנחנו מדברים על ריקון הצעת החוק מתוכן רק כדי שתעבור.
למה זה קרה? ראשית, סטארמר הוא פוליטיקאי גרוע. למשל, אחד המפתחות לאפקטיביות של קלמנט אטלי היה הקשר שלו עם הפרלמנטרים במפלגתו. הבקבנצ’רס של סטארמר, לעומת זאת, מתלוננים שהוא לא מדבר איתם. שנית, הערכה לא נכונה של חשיבות המרכיב האידיאולוגי בלייבור. זה הוביל לכך שהצעת החוק הובאה במהירות, ללא שיח מקדים שהיה יכול להביא נוסחה שתעבוד לכולם. שלישית, ליז קנדל יותר ניסתה לחסוך בהוצאות לטובת התקציב מאשר להביא לרפורמה רצינית.
משמעויות
יש לעניין כמה השלכות משמעותיות. לפני הכל, עדיין עברה הצעת חוק כלשהי, לתוכה הממשלה תוכל ליצוק תוכן בהמשך התהליך הפרלמנטרי. האם יהיה תוכן כזה? נראה. אבל עצם העובדה שעברה הצעת חוק היא לא לגמרי חסרת משמעות, גם אם בפועל לא כתוב שם הרבה כרגע (ורצוי לזכור שכן נשארו שם חלק מהקיצוצים). הצורך להביא לתיקונים במערכת הרווחה הבריטית עודנו קיים, השאלה היא אם הממשלה הזו מסוגלת לכך.
אבל זה בקטנה. ישנו גם אפקט תקציבי: כאמור, הרפורמה נועדה לחסוך כסף. זה, כעת, כנראה לא ייחסך. כעת שרת האוצר רייצ’ל ריבס תצטרך לגרד מאיפשהו 5 מיליארד ליש”ט, ושיהיה בהצלחה עם זה. כעת לרבים נראה שהעלאות מסים בתקציב הקרוב (שיוצג בסתיו) הן בלתי נמנעות על מנת לשמור על המסגרת הפיסקלית במקומה.
וכמובן, ישנה הפוליטיקה. ראשית, האם יהיו פיטורים או התפטרויות? יש כאלו שסוברים שכן. שם אחד שעולה הוא של ראש הסגל מורגן מקסוויני, שבאופן כללי נחשב לאחד האחראים לאופן הכושל בו הממשלה הזו מתנהלת. עם זאת, נראה שמסיבות כלשהן סטארמר מגונן עליו. עוד מישהי שכדאי לה לעדכן קורות חיים היא ליז קנדל עצמה, שכן כבר על כישלונות הרבה יותר קטנים ראשים הותזו. השמרנים טוענים שהרבה מהעניין הזה הוא גם באשמת רייצ’ל ריבס, וייתכן שגם היא תהיה ברשימה כשיגיע הזמן לשקול פיטורים.
שנית, האם הממשלה הזו יכולה בכלל לשרוד? רבים הזכירו שמרידות מהסוג הזה הן משהו שמאפיין ממשלות בסוף דרכן, לא בתחילת דרכן שזכו לרוב כזה גדול. סטארמר נראה כמי שלא מסוגל לשלוט במפלגתו ונאלץ להתקפל בפני יושבי הספסלים האחוריים. הפרשן ג’ון רנטול אפילו בספק שסטארמר יוביל את הלייבור בבחירות הבאות (לדעתי מוקדם לקבוע). רק כדי לסבר את האוזן, הפעם האחרונה בה ראש מפלגה שהביא אותה מהאופוזיציה לשלטון לא הנהיג אותה בבחירות שלאחר מכן הייתה עם וינסטון צ’רצ’יל, שפרש על רקע גילו ובריאותו הרופפת. ועוד דבר עליו מצביע רנטול, בצדק לדעתי, זה שפניית הפרסה הזו אולי סיפקה את חברי הפרלמנט, אבל תרגיז את הציבור כשריבס תצטרך להטיל גזרות.
לסיכום
מדובר בפארסה שהייתה יכולה להימנע. אבל הממשלה החליטה ללכת על הרפורמה הזו בהליך מזורז ובלי חשיבת עומק, ובהתאם נתקלה במציאות. היא נתקלה בכך שהרפורמה הזו מראש אולי הייתה חוסכת כסף, אבל לא הייתה מתקנת בעיות עומק במערכת הרווחה הבריטית. היא נתקלה בכך שמעטים האנשים שמצטרפים ללייבור מתוך תאוות שלטון גרידא (לא כי השמאל ישר יותר, אלא כי בשמונים השנה האחרונות הלייבור הייתה בשלטון 31 שנה בלבד, מה שסטטיסטית אמור להרחיק אופורטוניסטים שרואים יותר ממערכת בחירות אחת קדימה). מי שבוחרים לעשות את זה, גם אם הם יותר נוטים למרכז של טוני בלייר ופחות לשמאל הקשה של ג’רמי קורבין, עושים זאת כדי לקדם ערכים סוציאל-דמוקרטיים אם לא שמאלה משם. הרעיון שיהיה אפשר להעביר רפורמה כזו ושכולם במפלגה יתיישרו נועד מראש לכישלון.
וכעת, סטארמר נראה חלש מתמיד, רגע לפני שהוא מציין שנה בתפקידו. לא זה היה האירוע שהוא רצה שייחרט בזיכרון לפני שהכתבים כותבים את הסיכומים.