הכאוס שיצרה ההחלטה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לגבי אוקראינה ממשיך להכות גלים, ובריטניה בולטת למדי. ראש הממשלה קיר סטארמר, בשורת סוגיות, נמנע מלהגיד במפורש שהידידה שמעבר לאוקיינוס האטלנטי נטשה את המערב, אבל בפעולותיו הבהיר שהוא חושב שכן. בפנים, ההחלטה של סטארמר לממן את הגדלת תקציב ההגנה באמצעות קיצוץ בתקציב הסיוע הבינלאומי מעוררת כעס בתוך מפלגת הלייבור, ולא רק מטעמים הומניים. במקביל, רבים מתחילים להעלות את השאלה אם לא כדאי לבחון מחדש את הכללים הפיסקליים, לפני שבסוף החודש שרת האוצר רייצ’ל ריבס תכריז על קיצוצים בשירותי הרווחה. וכשמשלבים את זה ביחד מקבלים את השאלה: האם בשם המשימה בנושאי החוץ שמגדירה את כהונתו של סטארמר, הוא שוכח מענייני הפנים? | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
לפני כמה שנים, מי היה מאמין שכוונה גרמנית לחזק את הצבא שלה ולהתחמש על השיניים יהיה בגדר חדשות חיוביות למערב? אבל אנחנו בזמנים מיוחדים: בגלל מה שנראה כמו המוכנות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לזרוק את אוקראינה בפרט ואת אירופה בכלל אל מתחת לגלגלי האוטובוס, מדינות היבשת צריכות לתכנן איך הן יגנו על עצמן. כן, אפילו באור האיומים של טראמפ שיטיל סנקציות על רוסיה, קשה לתקן את הרושם על האירופאים שארצות הברית הפכה למשענת קנה רצוץ. ובתוך כל זה, בריטניה בהנהגת קיר סטארמר מנסה למצוא לעצמה מקום של הובלה. הנה מה שקרה עם זה בשבוע שחלף.
תקציר הפרקים הקודמים
תוכלו לקרוא בהרחבה על מה שקרה עד תחילת השבוע (א’) כאן, כאן וכאן. אבל הנה בקצרה: אירופה מצאה את עצמה בבעיה. הדבר נובע משני דברים: ראשית, הרצון שלו שהשותפות האחרות בנאט”ו יתחילו לשלם על הביטחון שלהן – דרישה שהנהגת אירופה מקבלת כצודקת והגיונית. שנית, ושם הבעיה, שהוא כל-כך רוצה להביא לסיום המלחמה באוקראינה שהוא מוכן לשאת ולתת עם רוסיה על הסכם שביתת נשק בלי לכלול במו”מ את אוקראינה עצמה, שלא לדבר על שאר אירופה. המסר שעבר מכך למדינות אירופה הוא שאם אחת מהן תמצא את עצמן בסכנה, ישועה לא תגיע ממנהיגת העולם החופשי.
אירופה, יצוין, הכירה במציאות מהר מאוד. אם כשהמלחמה רק החלה ראש ממשלת בריטניה דאז בוריס ג’ונסון אמר ש”דיפלומטית, פוליטית, כלכלית ולבסוף צבאית – ההרפתקה המתועבת והברברית של ולדימיר פוטין חייבת להסתיים בכישלון”, הרי שעכשיו הגישה יותר פרגמטית. ברור לכולם שבלי ארצות הברית, אין מה לדחוף לתבוסה צבאית של רוסיה. לכן, פתאום הגישה של אירופה הפכה מתמיכה עד הניצחון ל”כולנו רוצים לחזות בסוף המלחמה הזו”. עם זאת, ברור שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין הוא לא טיפוס שמכבד הסכמים, ולכן יהיה צורך בערובות ביטחוניות.
וכאן היה מקום של קיר סטארמר להביא את בריטניה לתפקיד מפתח. הוא לא מעמיד פנים שבריטניה לבדה, או אפילו אירופה כולה, תוכל לעצור את פוטין (לפחות לא בלי קרב ארוך וקשה). אבל הוא גם מבין שתחת טראמפ, ארצות הברית לא תמהר להושיט יד. לכן, מה שהוא ניסה לעשות זה ליצור את התנאים שיגרמו לטראמפ להצטרף בכל זאת. הדבר נעשה באמצעות שני מהלכים: ראשית, דיפלומטיה ישירה, בין השאר בביקור בבית הלבן, אבל גם בשיחת טלפון לאחר הפיצוץ בשיחה בין טראמפ לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. שנית, וחשוב יותר, הפגנת רצינות. מעבר להכרזה על הגדלת תקציב ההגנה הבריטי ל-2.5% מהתמ”ג, הוא גם החל, לצד נשיא צרפת עמנואל מקרון, במהלכים שיביאו את אירופה לתת ערובות משלה, בעיקר בדמות חיילים אירופאים על אדמת אוקראינה. למדינות שירצו לקחת חלק סטארמר קרא “קואליציית המעוניינות”.
הצהרה לפרלמנט
בתחילת השבוע (ב’) סטארמר הגיע לפרלמנט כדי לעדכן אותו. בדומה למה שהוחלט בכינוס של מנהיגי אירופה, סטארמר בישר על ארבעה צעדים כדי לתמוך באוקראינה. ראשית, הגדלת התמיכה – בין אם זו התמיכה הכלכלית (כולל הלוואת ענק שתמומן באמצעות ניצול הנכסים הרוסיים המוקפאים), החרפת הסנקציות על רוסיה והעיבוי הסיוע הביטחוני. שנית, שכל הסכם שלא יהיה חייב להבטיח את ריבונותה ושלמותה של אוקראינה ושהיא תהיה חלק מהמשא ומתן. בקיצור, סטארמר הבטיח שאסור לחזור על הסכם מינכן. שלישית, גם אם יושג הסכם, אירופה תמשיך לתמוך באוקראינה. רביעית, הקמת אותה “קואליציית המעוניינות” (coalition of the willing), בו יהיו רק המדינות המעוניינות בכך, שיספקו ערובה ביטחונית לשמירת ההסכם. ושוב, הוא חזר על כך שלמרות שזה נכון שאירופה תתרום את חלקה, שום דבר מזה לא יעבוד בלי סיוע אמריקאי. הוא סיים בכך שרוסיה נהייתה לאיום רציני שיש להתמודד עמו, ושבריטניה מתכוונת לקחת תפקיד בהובלה.
ואיך הגיבו באופוזיציה? ראשת האופוזיציה קמי בדנוק ביקשה להראות מסר של אחדות, הביעה הסכמה עם כל צעדיו של סטארמר ורק ביקשה פרטים בכמה תחומים. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי טען שטראמפ הפך את ארצות הברית לשותפה “לא מהימנה”, ודרש להחליש את התלות בה ולהדק במקום את שיתופי הפעולה עם אירופה ומדינות חבר העמים. סטארמר לא הסכים איתו, ואמר שארצות הברית היא בעלת ברית הכרחית של בריטניה. דייווי התעקש על עמדתו גם יומיים לאחר מכן (ד’) בשאלות לראש הממשלה, אך סטארמר לא השתכנע. ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’, לעומת זאת, בא מהכיוון השני: האם העובדה שזלנסקי הראה מוכנות לחתום על הסכם כריית המינרלים עם ארצות הברית אינה מהווה ערובה מספקת לקיום הסכם עם רוסיה? על כך סטארמר השיב בשלילה.
עוצמה רכה
אחד הדברים שהכי העסיקו את הפוליטיקה הפנימית בבריטניה היה החלטתו של סטארמר להגדיל את תקציב ההגנה באמצעות קיצוץ בתקציב הסיוע הבינלאומי, שנועד לסייע לאזורים הנחשלים ביותר. הקיצוץ, אזכיר, שווה 40% מתקציב הסיוע. הדבר הביא את השרה הממונה על כך, אנליזה דודס, להתפטר. אבל היא לא הייתה היחידה בלייבור שכועסת על הצעד הזה. בתחילת השבוע (ב’) שורה של חברי לייבור חתמו על מכתב לסטארמר, בו הביעו מורת רוח מהצעד הזה. לדבריהם, הדבר יפגע בקהילות עניות ברחבי העולם, במיוחד לאור העובדה שארצות הברית נסוגה מהמימון שלה לסיוע בינלאומי. בתקופה כזו, הם אמרו, בריטניה צריכה להוביל, לא לזוז הצדה. הם גם הציעו חלופה: הטלת מס עושר בגובה של 2% על מי שמחזיקים בהון של 10 מיליון ליש”ט ויותר. לשיטתם, הדבר ישפיע על 0.04% מהאוכלוסייה ויגייס 24 מיליארד בשנה.
אבל זה לא רק זה. סיוע בינלאומי הוא לא רק דרך של מדינות חזקות להרגיש טוב עם עצמן. מדובר גם בכלי ליצירת מרחבי השפעה, או “עוצמה רכה”, אם תרצו. רבים מזהירים כעת שמי שמחככת את ידיה בהנאה נוכח ההחלטות של טראמפ וסטארמר בעניין היא סין. זו תוכל להיכנס לוואקום במדינות המתפתחות וליצור או לחזק את השפעתה בדרום הגלובלי. לכן, נשאלת השאלה האם הפגיעה בתקציב הסיוע, מעבר לשאלה המוסרית שהיא מעלה, לא תחזור לנשוך את בריטניה וארצות הברית בישבן בהמשך. בהתחשב בכך שארצות הברית הופכת לשותפה פחות אמינה, הצורך של בריטניה במרחבי השפעה נוספים גדולה אפילו יותר, מה שמטיל צל כבד יותר על ההחלטה הזו.
כלכלת פנים
במקביל (ב’) עלתה גם השאלה איך בריטניה תתנהל באופן יותר רחב מבחינה פיסקלית. סטארמר הבטיח שהגדלת תקציב ההגנה תיטיב עם הכלכלה הבריטית, כי היא תספק פרנסה לעסקים קטנים ולעובדים. אבל לא כולם מסכימים שככה זה עובד: ראשית, כי חלק גדול מהחוזים של משרד ההגנה הולך למספר קטן של חברות לא מאוד תחרותיות, כי ככה השוק הזה עובד. וכשהחברות האלו מקבלות עוד חוזים, הן לא בהכרח מעסיקות עוד עובדים.
בנוסף, בהתחשב בזה שעוד לפני ההתחייבות להגדיל את תקציב ההגנה הממשלה הזו הייתה בברוך פיסקלי, המצב כעת חמור עוד יותר. נראה שכל מרחב התמרון ששרת האוצר רייצ’ל ריבס השאירה לעצמה נמחק כמעט לחלוטין, ויהיה צורך בקיצוצים בשירותים ציבוריים. כלומר, או זה, או שיהיה צורך להגדיל את החוב הלאומי, מה שנוגד את הכללים הפיסקליים שריבס הציבה לעצמה ואמרה שהם “לא נתונים למשא ומתן”. אבל רבים בלייבור תוהים אם לא הגיע הזמן להשתחרר מהכללים הפיסקליים האלו לאור ההתנהגות של טראמפ שדורשת לשנות את ההוצאות. כלומר, אם הקנצלר המסתמן פרידריך מרץ, שמגיע מה-CDU השמרנית, מעוניין להסיר את המגבלות החוקתיות על תקרת החוב, האם ממשלת הלייבור – כזו שאמורה לנקוט במדיניות שמאל – לא יכולה להתגמש בעניין?
ב-26 במרץ ריבס תיתן הצהרה פיסקלית לפרלמנט על סמך תחזית של המשרד לאחריות תקציבית. אז היא תכריז על הקיצוצים שכולם מצפים להם, כשהיא שמה על הכוונת את מערכת הרווחה. לדבריה, כרגע המערכת לא עובדת ועולה יותר מדי למשלמי המסים. לכן, היא מעוניינת להביא לרפורמות מרחיקות לכת בכל המערכת, כך שהיא לא תעודד אנשים שלא לעבוד. העניין הוא שחלק מהקיצוצים האלו צפויים להיות בגדר הפרת הבטחות מהמצע, דבר שלא מתקבל היטב בתרבות הפוליטית הבריטית. כשממשלות קודמות הפרו הבטחות בגלל המצב הלא צפוי שיצרו הקורונה והמלחמה באוקראינה, סטארמר לא נתן לזה לעצור אותו, וסביר להניח שגם בדנוק לא תיתן לסטארמר ליהנות מכך שהנסיבות בעולם השתנו.
העימות עם סגן הנשיא
בשלישי מתיחות קלה נרשמה בין בריטניה לארצות הברית, לאחר שסגן הנשיא ג’יי די ואנס פקפק ביוזמה האירופית. הוא אמר בריאיון לפוקס ניוז שהערובה הביטחונית הטובה ביותר עבור אוקראינה תהיה לתת תמורה כלכלית לארצות הברית, קרי ההסכם לכריית מינרלים. “זו נראית לי כמו ערובה ביטחונית טובה יותר מ-20 אלף חיילים מכמה מדינות אקראיות שלא השתתפו במלחמה כבר שלושים או ארבעים שנה”. אנטונלו גררה, הכתב בבריטניה מטעם לה רפובליקה, הציג זאת כ”זלזול בכוחות הבריטים והצרפתים”.
Bad news for Starmer and Macron. Vance confirms the only US security guarantee in Ukraine will be the mineral deal. He also plays down British & French peacekeeping troops as “20k troops from some random country that hasn’t fought a war in 30 or 40 years”.pic.twitter.com/6bujpsjygX
— Antonello Guerrera (@antoguerrera) March 4, 2025
בבריטניה רבים לא אהבו את זה, כי לאחר פיגועי 11 בספטמבר בריטניה וצרפת לחמו לצד האמריקאים באפגניסטן, ובריטניה גם הצטרפה למלחמת עיראק. הדבר הביא לביקורת גם מצד שמרנים, כמו שר ההגנה בממשלת הצללים ג’יימס קרטלידג’ וחבר הפרלמנט בן אוביז-ג’קטי (ששירת בצבא). ואנס מצדו זעם על הצגת גררה את הדברים, ואמר שהוא לא הזכיר בשמן את בריטניה וצרפת. זה טכנית נכון, אבל כפי שהזכירו עיתונאים בריטים, עד לאמירתו את הדברים רק הן הצהירו במפורש שישלחו כוחות אם יהיה צורך. אם הוא לא התכוון אליהן, למי כן? בנוסף, פירוש הדבר הוא מתקפה על מי שבאופן פרטי רוצות להיכנס ל”קואליציית המעוניינות” עליה עובד סטארמר.
טענת ואנס נדחתה ואפילו נייג’ל פרג’ העביר ביקורת על דבריו, בטענה שהוא “טועה, טועה, טועה”. בשאלות לראש הממשלה, סטארמר פתח את דבריו באזכור כמה חיילים בריטים שמסרו את חייהם במלחמה לצד האמריקאים. הוא לא הזכיר את ואנס, אבל היה ברור למה הוא אומר את הדברים. מי שהראתה שיקול דעת פוליטי פחות מוצלח הייתה ראשת האופוזיציה קמי בדנוק. היא אמרה שאנשים “נסחפו”, ושוואנס לא התכוון למיוחס לו. מעבר לזה שהיה ברור שהיא התחנפה לאמריקאים, היא גם זרקה את שר ההגנה המיועד שלה אל מתחת לאוטובוס. היה מי שהשווה זאת לתגובה של ג’רמי קורבין לפרשת סולסברי: לאחר שב-2018 סוכנים רוסים הרעילו מרגל לשעבר על אדמת בריטניה, קורבין אמר שאסור למהר להאשים את רוסיה. האמירה הזו פגעה בו בקרב הבריטים, וכעת ייתכן שאותו דבר יקרה לבדנוק.
במערכה
ומה בינתיים עושה בריטניה כדי לסייע לאוקראינה? בריטניה ממשיכה להיכנס מתחת לאלונקה בגלל הנטישה של ארצות הברית. לאור החלטתו של טראמפ להפסיק את שיתוף הפעולה המודיעיני עם אוקראינה, לפני שלושה ימים (ה’) מקורות בריטיים מסרו שבכוונת הממלכה להמשיך לספק מודיעין וניתוחים לאוקראינים. הוא לא צפוי להיות באותה רמה כמו של האמריקאים, והצבא האוקראיני עדיין ייפגע מהחרם של טראמפ, אבל זו הצהרה של בריטניה שהיא לצד אוקראינה עד כמה שהיא תוכל. יש לציין, כמובן, שבריטניה אינה המדינה היחידה שנכנסת, אבל היא בהחלט מובילה את המאמץ הזה יחד עם צרפת.
בין החוץ לפנים
קיר סטארמר ניצב בפני שני אתגרים רציניים בדרך להתמודדות עם האתגר המרכזי שהוא האיום הרוסי. הראשון הוא שמצד אחד ארצות הברית תחת טראמפ רחוקה מלהפגין אמינות בפני השותפות הוותיקות שלה, אבל שאם לא רוצים שהוא ידרוך עד הסוף על בריטניה אז יש לשמור על יחסים תקינים כמה שאפשר. זה מוביל לכך שבזמן שהוא מנסה לסייע לתקן את כל הנזקים שהאמריקאים גורמים להם בהתנהלותם, הוא גם צריך להעמיד פנים שהוא באמת חושב שיהיה אפשר לסמוך עליהם ברגע האמת. אפילו אחרי שסגן הנשיא עשה משהו שנתפש על-ידי רוב הבריטים כעלבון לאומה, סטארמר רק ביקר אותו בעקיפין. השאלה היא איפה עובר הגבול שכשטראמפ יחצה אותו סטארמר יודה בכך.
השני הוא ההתנהלות בגזרה הכלכלית הפנימית. כל ההשקעה הזו בהגנה מצריכה קיצוצים בכל מיני דברים שנחשבו ל”דברים של שמאלנים”. למעשה, כבר שני פרשנים שמזוהים עם הימין אמרו שסטארמר מפעיל מדיניות ימנית. לא אני אומר את זה, לא אנשי שמאל שמאוכזבים מכך שהוא לא הלך מספיק רחוק – אנשי ימין שאמורים להיות המתנגדים הראשונים של סטארמר. כמובן, זה לא אומר שהממשלה לא מבצעת צעדים שמזוהים יותר עם השמאל, אבל שני הפרשנים מראים שורה של צעדים – ובראשם שימת הדגש על הביטחון – שמראים שסטארמר פועל הרבה יותר ימינה ממה שהשמרנים פעלו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אבל כפי שתהה ג’ורג’ איטון בניו סטייטסמן: אם “הכל השתנה”, כפי שסטארמר טוען, האם זה לא כולל גם את הכללים הפיסקליים? או במילים אחרות, האם בהכרח הגנה חייבת לבוא על חשבון הרווחה? ואיטון הוא לא היחידי שמעלה תהייה ברוח זו. גם הוא וגם מאמר באקונומיסט מצביעים על כך שהתמודדות עם המצב הגאופוליטי החדש הפכה למשימה שתגדיר את הכהונה של סטארמר. אבל, הם גם מזכירים שהציבור לא בהכרח יזקוף את זה לזכותו, כפי שידע לבעוט את וינסטון צ’רצ’יל אחרי מלחמת העולם השנייה. ולמרות שיש ראיות שהתמיכה בסטארמר משתקמת בצל המצב החדש, לא בטוח שהוא יעשה את מה שמלחמת פוקלנד עשתה לת’אצ’ר. לכן, הוא יצטרך להתאפס גם בתחום הפנים.