מי נגד מי?

הבחירות הכלליות שנת 2024 יצאו לדרך, אז הגיע הזמן להניח את היסודות החשובים: מה כללי המשחק? מה נושאי הליבה? ומי מתמודדים על הכתר ומה הסיכויים של כל מפלגה להגיע רחוק? מבלי להתחייב לתוצאות הסופיות, בואו להבין את נקודת הפתיחה של הבחירות | צילומים (מימין): דרק בנט; הפרלמנט הבריטי; סיימון ווקר, דאונינג 10; מטה קיר סטארמר; הפרלמנט הבריטי; דייוויד מרטין האנט

אז רישי סונאק הכריז על הקדמת הבחירות, טיפלנו במה שהיה חשוב לטפל בו מהימים שקדמו להכרזה, אז עכשיו רק נותר להתרווח על הכיסא וליהנות מהדרך. אז לכבוד קמפיין הבחירות שכבר נכנס ליום הרביעי שלו, הנה היסודות שצריך להכיר.

כללי המשחק

הבחירות הכלליות ייערכו ב-4 ביולי 2024. הפעם הקודמת בה נערכו בבריטניה בחירות ביולי הייתה ב-1945, ב-5 ביולי. אז הלייבור ניצחה בענק וקלמנט אטלי הפך לראש הממשלה עם משנה רדיקלית. כעת הסקרים חוזים שדבר דומה יקרה שוב, אחרי 79 שנים פחות יום, רק בלי המשנה הרדיקלית.

בכל מקרה, כפי שכבר הוסבר כאן בעבר, בריטניה משתמשת בשיטה האזורית-רובית, הידועה בשם האנגלי first past the post. פירוש הדבר הוא שבריטניה מחולקת ל-650 מחוזות בחירה, כשכל אחד מהם שולח לפרלמנט נציג/ה יחיד/ה. איך מנצחים? פשוט צריך להשיג את מספר הקולות הגבוה ביותר. זה לא משנה אם המקום השני נמצא רק קולות בודדים מאחור, וזה לא משנה אם המקום הראשון השיג רק אחוזים בודדים מהקולות – כל עוד אין מתמודדים עם מספר קולות יותר גדול, המקום הראשון הוא המנצח. יש לציין שהמפלגות לא מעמידות מועמדים בכל 650 מחוזות הבחירה: ה-SNP רצה רק בסקוטלנד, פלייד קמרי רצה רק בוויילס, ובצפון אירלנד יש מערכת מפלגתית נפרדת והמפלגות הגדולות לא טורחות להעמיד שם מועמדים. שיטת הבחירות מביאה לכך שמספר המושבים לא מייצג את פלח ההצבעה שהמפלגה קיבלה בקול הפופולרי, וכך לרוב יש מפלגת רוב אחת, בלי צורך בקואליציה.

כאמור, יש 650 מושבים. נציין שב-2023 מחוזות הבחירה עברו סידור מחדש, כדי לעדכן את גבולות המחוזות לשינויים האוכלוסייה. הדבר הביא להוספה של עשרה מחוזות בחירה לאנגליה על חשבון ויילס (שאיבדה שמונה מחוזות) וסקוטלנד (שאיבדה שניים). בניגוד לארצות הברית, יש כאן פחות חשש לג’רימנדרינג כיוון שקביעת הגבולות מחדש נעשית באופן פחות מפלגתי. בכל מקרה, מתמטית, כדי להשיג רוב מספר הקסם הוא 326 מושבים. בפועל, אפשר להסתפק בפחות, כיוון ששין פיין בצפון אירלנד לא תופסת את המושבים שלה, וכמו כן יש מספר בעלי תפקידים (בדגש על יו”ר בית הנבחרים) שלא מצביעים. עם זאת, אנחנו לא יכולים לדעת מראש כמה מושבים שין פיין תשיג, ולכן נישאר עם המספר 326 כמספר שנדרש כדי להפוך מפלגה למפלגת רוב.

מה הנושאים העיקריים?

הנושא הבוער יותר מכולם הוא כנראה הכלכלה, אחרי שהעולם כולו ידע כאוס כלכלי בשלוש השנים האחרונות, ובריטניה בפרט הודות לליז טראס, רמת החיים של הציבור הבריטי ירדה ביחס לתחילת הפרלמנט. לא הכל באשמת הממשלה, אבל הציבור לא מרוצה. אחרי שהאינפלציה התייצבה, רבים רוצים לראות את המסים יורדים, לאחר שנטל המס שבר שיא של עשורים, ולראות כלכלה שמתפתחת וצומחת. שתי המפלגות הגדולות, השמרנים והלייבור, מנסות להראות שלהן יש את התכנית המתאימה להביא את כל זה, תוך שמירה על אחריות פיסקלית.

אבל יש נושאים נוספים. הראשון שבהם הוא ההגירה, חוקית ולא חוקית. שתי המפלגות מבטיחות להוריד את ההגירה החוקית, שהגיעה ב-2022 לגבהים חדשים, ולמרות הירידה ב-2023 עליה דווח בשבוע שעבר עדיין מדובר במספרים משמעותית גבוהים יותר ממה שהיה בבחירות 2019, שגם בהן השמרנים הבטיחו להוריד את ההגירה. עניין אחר הוא מצב ה-NHS, שרשימות ההמתנה בו ארוכות, ותור לרופא שיניים ציבורי יכול להגיע לשלוש שנים. עניין נוסף – על רקע המלחמה באוקראינה, המלחמה בעזה והמתיחות במזרח אסיה – הוא הביטחון. אין ספק שראש הממשלה רישי סונאק רוצה שעל זה יהיו הבחירות, אבל ספק עד כמה העניין יחדור ללב הציבור הבריטי. גם נושא החוק וסדר תופס מקום של כבוד, בעיקר על רקע משבר המקום בבתי הכלא וההפגנות הפרו-פלסטיניות מאז שהחלה המלחמה בעזה. יש כמובן נושאים נוספים, אבל אי-אפשר להתעכב על הכל.

המפלגות

נעבור מכאן למשתתפים, ועם מה שצריך לדעת עליהם. אלו מסודרים לפי גודל המפלגה כעת.

המפלגה השמרנית

ראש המפלגה

רישי סונאק

מספר מושבים נוכחי

346 (לעומת 365 שהושגו בבחירות 2019, עקב השעיות, עריקות, התפטרויות ועוד)

מצב בסקרים

ממוצע הסקרים נכון לכתיבת שורות אלו מדבר על 23% בקול הפופולרי. אם כך יקרה גם במציאות, תהיה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה המפלגה השמרנית מקבלת פחות מ-30% מהקולות. איך זה יתבטא במושבים? ניתוח של האקונומיסט מראה שהתחזית החציונית (כלומר, זאת שמחצית מהתחזיות מתחתיה ומחצית מעליה) עומדת על 186 מושבים, שזה פחות נורא מההתרסקות של בחירות 1997 (עם 165 מושבים), אבל זו תהיה התוצאה השלישית הכי נמוכה שלה מאז שהמפלגה השמרנית התמזגה עם המפלגה הליברלית יוניוניסטית ב-1912 (ויצרה את המפלגה במבנה המוכר לנו כיום), כשרק 1997 ו-2001 היו גרועות יותר. תחזיות יותר גבוהות, לפי הניתוח, מדברות על 267 מושבים, שזה לא רע למפלגת אופוזיציה, והתחזיות הנמוכות ביותר מדברות על 82 מושבים. זו תהיה התרסקות שמפלגת שלטון לא ידעה מאז המפלגה הליברלית ב-1918.

עמדות מפתח

אדגיש שבשלב הזה שום מפלגה עוד לא הוציאה מצע מסודר, ואלו ינותחו בנפרד כשייצאו. אבל הנה מה שניתן להגיד בינתיים, בעיקר באדיבות הטיימס: בגדול, הסיסמה של השמרנים היא “התכנית עובדת”. לכן, הם מציעים פשוט להמשיך עם מה שקורה כרגע, בהנחה שזה ישפר דברים.

אבל נרד לפרטים: בכלכלה השמרנים מתכוונים להציע בעיקר אחריות פיסקלית וניצול חזרת האינפלציה לאזורים הגיוניים כדי להתחיל לעבוד על צמיחה ובתקווה גם הורדות מסים. בנושא הגירה, הם מחויבים להוריד את ההגירה החוקית – בין השאר באמצעות הקשיית חייהם של עובדים סיעודיים זרים – והלא חוקית – בעיקר באמצעות תכנית רואנדה. למרות שקנצלר אוסטריה החמיא לסונאק על תכנית רואנדה, כרגע לא יוצאות טיסות ולא ברור כמה התכנית הזו תעבוד, כך שהיא לא צפויה להיות איזה שוס אלקטורלי.

את ה-NHS הם ינסו לייעל רק לא לגמרי ברור איך, ובנושא הביטחון העניין העיקרי הוא העלאת תקציב ההגנה ל-2.5% מהתמ”ג עד 2030. כמו כן, אתמול סונאק הבטיח להחזיר שירות חובה, בו בני 18 יצטרכו לבחור בין שירות צבאי של שנה לשירות אזרחי של סופ”ש כל חודש. בנושא חוק וסדר, העמדה השמרנית הקלאסית היא יד קשה, אבל המצב כרגע לא מראה שהם מצליחים ליישם.

סיכויים ואתגרים

הפרשות של בוריס ג’ונסון והכהונה הקצרה אך קטסטרופלית של ליז טראס שמו את השמרנים במקום רע מבחינת המצביעים, וסונאק נכון לעכשיו לא הצליח להתגבר על המגמה. הניתוח של האקונומיסט נותן סיכוי של כ-1% שהשמרנים יהיו המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט בלי מפלגת רוב, ופחות מכך שהיא תהיה מפלגת הרוב. מצד שני, ג’רמי קורבין הצליח לסגור פער גדול בקמפיין קצר יותר ב-2017. הוא אמנם לא ניצח, אבל הצליח להיות ראש בראש עם ת’רזה מיי. רוצה לומר, בפוליטיקה לא תמיד מה שמצפים לו קורה, ומה שמוריד סיכויים לאפס מוחלט זה ויתור.

עם זאת, קשה להגיד שבמפלגה מצליחים לשמור על אופטימיות כזו. מספר חברי הפרלמנט השמרנים שהודיעו שלא ינסו להיבחר שוב כבר עבר את ה-75, כלומר יותר ממה שהיה לפני בחירות 1997. בין הפורשים ניתן למצוא דמויות בולטות כמו מייקל גוב ואנדריאה לדסם. בקיצור, זה נראה כאילו העכברים נוטשים את הספינה (ולא היה חכם מצד סונאק לבקר באתר בו בנו את הטיטניק). לפי האינדיפנדנט, סונאק מתקשה למצוא מועמדים לפרלמנט מטעם המפלגה בקרוב למאתיים מחוזות בחירה, מה שגם מראה חוסר אמון רציני. בנוסף, המפלגה סובלת מאיום מטעם מפלגת הרפורמה, שתקבל במה בהמשך, שכן היא מושכת מצביעי שמרנים קלאסיים, במה שבשיטת הבחירות הבריטית עלול להפוך לקטסטרופה.

מפלגת הלייבור

ראש המפלגה

סר קיר סטארמר

מספר מושבים נוכחי

205 (לעומת 202 שהושגו בבחירות 2019)

מצב בסקרים

נהדר, תודה ששאלתם. ממוצע הסקרים כרגע נותן למפלגה 45% מהקול הפופולרי. יש סקרים שנותנים יותר, אבל צריך לזכור שאף מפלגה לא קיבלה יותר מ-45% מאז 1970, ככה שאני מתקשה לראות את זה קורה. בבחינת המושבים, התחזית החציונית של האקונומיסט מדברת על 387 מושבים, שזה רוב מכובד בקנה מידה ת’אצ’ריסטי, שייתן לקיר סטארמר מרחב תמרון נוח מול האגף השמאלי במפלגה. התחזית הנמוכה ביותר עומדת על 303 מושבים, שזה אומר ממשלת מיעוט (או אופוזיציה עצומה). התחזית הגבוהה ביותר עומדת על 496 מושבים, שזה אומר בפועל מחיקת האופוזיציה ופגיעה רצינית בדמוקרטיה הפרלמנטרית. דבר כזה לא נראה מאז הצלחת הקואליציה הלאומית בבחירות 1931, ואז היה מדובר בקואליציה של מפלגות (למרות רוב עצום של השמרנים לבדם, שעמד על 470).

עמדות מפתח

ובכן, זה קצת טריקי. קיר סטארמר מאוד מנסה שלא לתת יותר מדי מידע על מה הוא מתכוון לעשות או מה הוא חושב, כדי לא להרגיז אף אחד. אחד הנושאים היחידים בהם הוא הראה עמוד שדרה היה בתמיכתו בישראל מאז ה-7 באוקטובר. הגישה שלו היא ברוב הנושאים ללכת למקום בו נמצאים השמרנים, ולהבטיח פשוט לנהל את מה שהם מבטיחים כמו שצריך, או גג להציע דרך טיפה שונה כדי להגיע לאותה נקודה. גם הכללים הפיסקליים אליהם המפלגה מחויבת לא שונים בהרבה מאלו של השמרנים. אחד הנושאים היחידים בהם יש הבדל רציני בין המפלגות הוא בסוגיית תקציב ההגנה, בה הלייבור מסרבת להתחייב שיעמוד על 2.5% מהתמ”ג עד 2030, אבל גם פה אמרה שזה אפשרי ברגע שיהיה ניתן לממן את זה.

קיר סטארמר סיפק מעט לפני תחילת הכרזת הבחירות נאום עם שש הבטחות מפתח. הראשונה לספק יציבות כלכלית, שזה בגדול להיות בעד מה שטוב ונגד מה שרע, עם קושי רציני לשפוט את קיום ההבטחה. ההבטחה השנייה היא הורדת זמן ההמתנה לשירותי ה-NHS. הפעם ניתנו יעדים מדידים, אבל לא ממש ברור איך הם יושגו. השלישית היא להקים משמר גבול חדש, כדי לנסות לבלום את הגעתם של מבקשי מקלט שמגיעים דרך תעלת למאנש. זאת במקום תכנית רואנדה, שתבוטל תחת ממשלת לייבור. עם זאת, לא ברור אם זה אמור לעצור את הסירות לחלוטין. הרביעית היא הקמת חברת אנרגיה בבעלות המדינה, שתתחרה בחברות הפרטיות, ובנוסף להפסיק עם חשמל המופק מדלק מאובנים עד 2030. חמישית, טיפול בתופעות אנטי-סוציאליות באמצעות שלל אמצעים, תוך התחמקות ממתן תשובה למשבר הכליאה. שישית, והיחידה שבאמת קונקרטית, היא גיוס 6,500 מורים חדשים באמצעות הטלת מסים על בתי ספר פרטיים.

כפי שאתם יכולים לראות, סטארמר הוא הגרסה החיה של ההגדרה של מרגרט ת’אצ’ר לקונצנזוס: “התהליך של נטישת כל האמונות, העקרונות, הערכים והמדיניות בחיפוש אחר משהו שאיש לא מאמין בו, אבל גם איש לא מתנגד לו”.

סיכויים ואתגרים

לפי האקונומיסט, יש סיכוי של כ-99% שב-5 ביולי קיר סטארמר ייכנס לדאונינג 10: כ-90% שהלייבור תהפוך למפלגת רוב, וכ-9% נוספים שהיא תהיה המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט תלוי. בקיצור, יכול להיות שכדאי לקיר סטארמר למדוד חליפה לפגישה עם המלך צ’רלס השלישי לקראת המינוי.

אבל לא הכל ורוד, ויש כמה אתגרים. ראשית, השמרנים מאשימים כל הזמן, ולא לגמרי בלי צדק, שללייבור אין תכנית. בנוסף, שר האוצר ג’רמי האנט חשף שבמשרד האוצר הגיעו למסקנה שעם ההבטחות שכן ניתנו עד כה מצד הלייבור להוצאות ציבוריות, יש חור פיננסי של 38.5 מיליארד ליש”ט, שצריך לממן מאיפשהו. המספרים שהאנט סיפק לא היו לגמרי מדויקים, אבל זה עדיין נרטיב שעלול לתפוס.

אבל האתגר הרציני הוא יותר פחות השמרנים, שהציבור מאס בהם אחרי 14 שנה שכללו לא מעט כאוס. האתגר האמיתי הוא משמאל. המלחמה בעזה, והעמדה הפרו-ישראלית של סטארמר, הביאו לזעם בקרב חלק ממצביעי המפלגה. הדבר תרם לניצחונו של ג’ורג’ גאלוויי האנטי-ישראלי בבחירות הביניים ברוצ’דייל ולהצלחות קטנות בהרבה מהמצופה ללייבור בבחירות המקומיות, עקב הצבעה מסיבית לירוקים שקוראים להפסקת אש מידית. גאלוויי כבר הודיע שמפלגתו, מפלגת הפועלים, תעמיד מועמדים ברחבי בריטניה כדי לאתגר את הלייבור. בנוסף, ראש הלייבור הקודם ג’רמי קורבין הודיע שירוץ כעצמאי במחוז הבחירה שלו, לאחר שנזרק מהמפלגה. במילים אחרות, הרבה מצביעי שמאל עלולים לנטוש את המפלגה לטובת מועמדי נישה. זה עלול להיות ההבדל בין מפלגת רוב לפרלמנט תלוי.

המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP)

ראש המפלגה

ג’ון סוויני

ראש המפלגה בווסטמינסטר

סטיבן פלין

מספר מושבים נוכחי

43 (לעומת 48 בבחירות 2019)

מצב בסקרים

הממוצע עומד על 3%, אבל יש לזכור שהמפלגה רצה רק בסקוטלנד ולכן מראש מתחרה על נתח יותר קטן. בסקוטלנד היא צפויה לקבל 31% מהקול הפופולרי, לעומת 42% ללייבור. הניתוח של האקונומיסט מראה שתחזית המושבים החציונית עומדת על 27 מושבים, עם אפשרות נמוכה למושב בודד ואפשרות גבוהה ל-54 מושבים. כלומר, המפלגה ככל הנראה תיפגע, אבל ישנו גם סיכוי לשפר ביצועים.

עמדות מפתח

כאן לא נתעכב על כל העמדות ולא כי אין למפלגה סיכוי להפוך למפלגת שלטון. בגדול, המפלגה קודם כל תומכת בעצמאות סקוטלנד, ומעוניינת להשתמש בבחירות כדי לקדם משאל עם נוסף על הנושא. האסטרטגיה היא להשיג רוב של מושבים סקוטיים בבית הנבחרים כדי לדרוש משאל כזה. לא בטוח שזה יספיק להם כדי לגרום למפלגת השלטון, לייבור או שמרנים, אבל זה הפך את הבחירות האלו למבחן רציני. בנוסף, המפלגה דוגלת במשנה פרוגרסיבית למדי: מעבר לכלכלה שמאלית (הרבה פעמים יותר משל הלייבור, ולא רק עכשיו), באופן רשמי בעד הקלה על תהליכי הכרה בטרנס*, וכמו כן בעד התפרקות מנשק גרעיני, הפסקת אש בעזה (תוך שחרור החטופים, חשוב להגיד) ועוד.

סיכויים ואתגרים

הבעיה הרצינית של המפלגה היא שכמו שהשמרנים נמאסו על הבריטים באופן כללי, כך גם ה-SNP על הסקוטים. זה קשור גם לכך שהמפלגה כבר 17 שנים בשלטון בממשלה הסקוטית, אבל לא רק. על כך נוספים ריבים פנים-מפלגתיים על נושא הטרנס*, הפרישה של ניקולה סטרג’ן שלאחריה התגלעה פרשת שחיתות שנקשרה בה, ואז פרישתו של מחליפהּ המזה יוסף אחרי קצת יותר משנה. במילים אחרות, סטארמר ידע על מה הוא מדבר כשאמר שגם ה-SNP, כמו השמרנים, מביאה כאוס. זה למה הלייבור חזרה להוביל גם בסקוטלנד, אחרי שב-2015 ה-SNP הפכה למפלגת הרוב הסקוטית בבית הנבחרים. ואם זה לא מספיק, אז ישנה מפלגת אלפה, שהקים ראש ה-SNP לשעבר אלכס סלמונד, שתומכת גם היא בעצמאות אבל פחות פרוגרסיבית, ושעלולה לקחת לא מעט קולות מה-SNP. סלמונד, יצוין, רוצה שהאסטרטגיה תהיה להשיג 50% מהקולות בסקוטלנד לטובת מפלגות תומכות עצמאות, אבל גם זו עלולה להתברר כמשימה קשה ממה שנראה.

המפלגה הליברל-דמוקרטית

ראש המפלגה

סר אד דייווי

מספר מושבים נוכחי

15 (לעומת 11 שהושגו ב-2019)

מצב בסקרים

הממוצע עומד על 9% מהקול הפופולרי. לפי האקונומיסט, התחזית החציונית שלהם עומדת על 21 מושבים. זה שיפור רציני לעומת בחירות 2019, אבל רחוק מימי הזוהר של העשור הראשון של שנות האלפיים. בתחזית הגבוהה ביותר היא חוזרת לימים האלו, עם 59 מושבים, אבל בתחזית הנמוכה היא תעמוד על שמונה מושבים בלבד, כלומר דשדוש במקום בו המפלגה נמצאת מאז בחירות 2015, בעקבות הקואליציה עם השמרנים.

עמדות מפתח

העקרונות של המפלגה דיי נמצאים בשמה. המפלגה מעוניינת בקידום חירויות הפרט, ומנגד להביא לשוויון הזדמנויות (למשל גישה לחינוך וכו’). כמובן, גם דגש על זכויות אדם ופתיחות בינלאומית נמצאים על סדר היום, כולל רצון בטווח הארוך לחזור לאיחוד האירופי. בנושא הגירה, בדגש על זו של מבקשי מקלט שנכנסים באופן לא מוסדר, המפלגה פשוט רוצה לבדוק את בקשות המקלט בצורה יעילה כדי שיהיה ניתן להחליט מי יקבלו מעמד פליט ומי יחזרו כלעומת שבא. בנוסף, אד דייווי שם את מבטחו בהתמקדות בנושאים מקומיים, שחשובים לקהילות שמצביעות, דבר שהוכיח את עצמו בבחירות הביניים שהתקיימו בפרלמנט שנסגר.

סיכויים ואתגרים

קשה לדבר על אתגר של ממש שעומד בפני הליברל-דמוקרטים. הם יצטרכו בעיקר להתמודד עם הרצון העז שיש לרבים קודם כל להעיף את השמרנים. זה אמנם אומר שבחלק ממחוזות הבחירה הליברל-דמוקרטים ייהנו מיתרון אם הם המאתגרים העיקריים של השמרנים, אבל במקומות אחרים הם יסבלו מהצבעה אסטרטגית למפלגות אחרות.

מפלגת רפורמה לבריטניה

ראש המפלגה

ריצ’רד טייס

מספר מושבים נוכחי

1 (לעומת 0 בבחירות 2019)

מצב בסקרים

הממוצע עומד על 11%. עם זאת, למרות שמדובר ביותר קולות מאשר לליברל-דמוקרטים, התחזית העיקרית היא לאפס מושבים שיושגו, בדומה למה שקרה ל-UKIP בבחירות 2015 (אז הושג רק מושב אחד למרות אחוזי הצבעה גבוהים). התחזית המפרגנת ביותר עומדת על 17 מושבים.

עמדות מפתח

המפלגה היא מפלגת ימין פופוליסטי. פירוש הדבר הוא התנגדות מוחלטת להגירה, ורצון שעל כל מהגר שנכנס יהיה מהגר שיוצא. המשנה הכלכלית מדברת על הורדת מסים וקיצוץ הוצאות ציבוריות באמצעות רפורמה בשירות המדינה. לכך נוספות התנגדות לתכניות סביבתיות כדי להתמודד עם משבר האקלים ורצון להיפטר מכל חוקי האיחוד האירופי שעוד נשארו. כמו כן ישנו שימוש במשרוקיות כלבים.

סיכויים ואתגרים

מפלגת הרפורמה ככל הנראה בעיקר תהרוס לשמרנים את הסיכוי להיות מפלגה בסדר גודל סביר בגלל ששיטת הבחירות לא תאפשר למפלגה לנצח, אבל כן תעזור ליריבים של השמרנים לנצח במקומם. אבל לא ברור כמה באמת יצביעו עבור המפלגה בקלפי. ב-2019, עם המייסד נייג’ל פרג’ בראש, היא קיבלה כ-2% מהקול הפופולרי. כעת, רבים אומרים שיצביעו לה בסקרים, אבל ייתכן שזה יותר כדי לשלוח מסר. כעת, פרג’ הבהיר שלא ינסה לרוץ בבחירות האלו, כך שטייס נמצא בלי הדמות הכי כריזמטית במפלגה. לכן, ממש לא ברור שהסקרים האלו יתממשו גם בפועל.

מפלגת הפועלים

ראש המפלגה

ג’ורג’ גאלוויי

מספר מושבים נוכחי

1 (לא התמודדה בבחירות 2019)

מצב בסקרים

המפלגה לא מופיעה בסקרים.

עמדות מפתח

העמדה העיקרית עליה המפלגה רצה בבחירות האלו היא התנגדות למלחמה בעזה ובאופן כללי לציונות. זאת כתגובת נגד לתמיכה של סטארמר במאמץ המלחמתי של ישראל. זאת כמובן בנוסף להתנגדות לנאט”ו ומכל מה שמריח מאימפריאליזם מערבי. במרץ ג’ורג’ גאלוויי אמר שהוא כבר רשם שישים מועמדים שיתמודדו מטעם המפלגה בבחירות הכלליות. בנוסף, מטבע הדברים, גאלוויי תומך בשמאל כלכלי.

סיכויים ואתגרים

מפלגת הפועלים באה לעשות ללייבור את מה שמפלגת הרפורמה תעשה לשמרנים: כאב ראש, ואולי פגיעה בהישגים. הבעיה היא שבניגוד למפלגת הרפורמה, שהרבה יותר מאורגנת, מפלגת הפועלים נראית כמו בלגן אחד גדול. מונטי פנסר, שחקן קריקט לשעבר שהצטרף למפלגה כמועמד, פרש אחרי שבוע אחד בלבד, בגלל שרשרת ראיונות פוליטיים שהתבררו כאסון. אתמול דווח שמועמד אחר נזרק מהמפלגה לאחר שהתבטא באופן אנטישמי. בקיצור, לא נראה שגאלוויי יצליח יותר מדי, ואם יצליח לשמור על המושב שלו ברוצ’דייל יהיה מדובר בהישג. עם זאת, לאור העובדה שהוא גם מגבה מועמדים עצמאיים או ירוקים שמקדמים את העמדות שלו, הוא עדיין עלול להיות מטרד עבור הלייבור.

אז מה יהיה?

הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים. אבל נראה שרוב הסיכויים הם שהשלטון השמרני בה לקצו לאחר 14 שנה, ובמקומו יבוא שלטון של הלייבור בראשות קיר סטארמר, שלא ממש אומרת שום דבר. עם זאת, המפלגות הקטנות לא הולכות לוותר, ולעשות למפלגות הגדולות את החיים קשים אפילו יותר. יהיה מעניין.