הפגנה פרו-פלסטינית מתוכננת להתקיים בלונדון מחר (ש’), יום הזיכרון הבריטי. למרות שההפגנה לא אמורה לפגוע בשתי דקות הדומייה או בטקסים שיתקיימו בכלל ביום שלאחר מכן, ראש הממשלה רישי סונאק ושרת הפנים סואלה ברוורמן לחצו על נציב המשטרה המטרופוליטנית של לונדון לאסור על קיום ההפגנה. לאחר שזה סירב, ברוורמן פרסמה טור לעיתון שנראה כמו איום על עצמאות המשטרה מהפוליטיקאים. הדבר הזה התקבל בביקורת רבה הן באופוזיציה והן במפלגת השלטון, ואז גם התברר שפרסום המאמר נעשה בניגוד להנחיות של סונאק. בינתיים היא לא פוטרה, אבל יכול להיות שהיא מאוד מקווה שיפטרו אותה | צילום: סיימון ווקר, דאונינג 10
בשבוע שעבר דנו באופן בו המלחמה בעזה משפיעה על מפלגת האופוזיציה, בשל המחלוקת על הנכונות של הפסקת אש כוללת (בניגוד להפוגות הומניטריות). אבל גם במפלגת השלטון המלחמה תורמת לצרות, אבל מסוג אחר. הסיבה לכך היא הפגנות פרו-פלסטיניות המתוכננות ללא פחות מאשר יום הזיכרון, והקושי להתמודד עמן.
איך זה התחיל?
מלחמת “חרבות ברזל”, כנראה שמתם לב, מעוררת הרבה אמוציות בעולם, ובריטניה לא יוצאת דופן. הרבה הפגנות פרו-פלסטיניות והפגנות שקוראות להפסקת אש מידית התקיימו בממלכה מאז, ובחלקן עלו סימנים שמעלים חשש רציני לאנטישמיות. לכן, לא מפתיע ששרת הפנים סואלה ברוורמן הורתה למשטרה להילחם בתופעות שנראות כמו תמיכה בחמאס ובישיבת חירום של הממשלה כינתה את ההפגנות האלו “צעדות שנאה” בהן “עשרות אלפים […] מזמרים למען מחיקת ישראל מהמפה”. המשטרה גם מבצעת מעצרים בהפגנות האלו בשל חשדות שונים, ביניהם הפרת הסדר הציבורי, פשעים ממניעים גזעניים ותקיפת שוטרים (יצוין שיש טענות שהמשטרה לא אוכפת כראוי את החוקים שאמורים למנוע תמיכה בטרור וכיוצא באלה).
אבל מחר (ש’) יהיה יום מיוחד להפגנות האלו: יום הזיכרון הבריטי (ושל עוד כמה מדינות), לקראתו מדיי שנה הבריטים מתהדרים בסיכות הפרג. התאריך נקבע בהתאם ליום שביתת הנשק של מלחמת העולם הראשונה (11 בנובמבר 1918), ודווקא ליום הזה מפגינים פרו-פלסטינים קבעו הפגנה. אמנם טקסי הזיכרון הממלכתיים יתקיימו יום למחרת (א’), שכן אלו תמיד מתקיימים ביום ראשון השני של חודש נובמבר, כך שההפגנה לא תפגע בטקסים. עם זאת, מחר כן יתקיימו שתי דקות דומייה בשעה 11:00 (שעון מקומי) ואירועי זיכרון אחרים. אמת, יום הזיכרון הבריטי שונה באופיו מיום הזיכרון הישראלי, בכך שהוא לא מתנהל באווירה כבדה וגם לא תמיד זוכרים לעמוד לכבוד הנופלים משום שאין אזעקה. ובכל מקרה, ההפגנה מתוכננת להתחיל קרוב לשעתיים אחרי דקות הדומייה ולהסתיים במרחק של יותר משלושה קילומטרים מהסנוטאף של לונדון, האנדרטה בה מתקיימים הטקסים. ועדיין, לרבים בחירת התאריך הזו לא נראית תמימה ונועדה לעורר פרובוקציה.
ההתנגדות להפגנה במהלך יום הזיכרון
רבים מהפוליטיקאים גינו את ההפגנה הקרבה (יצוין שיש גם שמרנים שחושבים כי בהתחשב במסלול, אין פה בעיה). ראש הממשלה רישי סונאק טען שההפגנה תהיה “פרובוקטיבית ולא מכבדת”. הסיבה לכך היא שהפגנות ליד הסנוטאף עלולות לגרור להשחתתו, מה שיהווה פגיעה בציבור הבריטי. למתכנני ההפגנה, כאמור, היה קצת יותר שכל מכך וההפגנה לא מתקרבת לסנוטאף, מה שמוריד מהטיעון של סונאק. ובכל זאת, הוא כתב לנציב המשטרה המטרופוליטנית של לונדון, מארק ראולי, ואמר לו שהממשלה מגבה את המשטרה להשתמש בכל כוחה כדי “להגן על פעילויות יום הזיכרון”.
רבים ציפו מראולי שפשוט יבקש אישור לאסור על ההפגנה הזו. סעיף 13(4) לחוק הסדר הציבורי מאפשר לנציב/ת המשטרה המטרופוליטנית של לונדון, בהסכמת שר/ת הפנים, להוציא צו שיאסור על הפגנה אם ישנו חשש ממשי לפגיעה בסדר הציבורי שכלים אחרים שיש בחוק לא מספיקים כדי למנוע אותה. מאחר ששרת הפנים היא סואלה ברוורמן – שמעבר להתנגדותה הנקודתית להפגנות, מדובר במישהי שהחשד לגביה הוא שהרטוריקה האגרסיבית שלה לא נועדה לשמש משרוקית כלבים לאנשי ימין קיצוני, אלא לבטא באופן כן את העובדה שברוורמן עצמה משתייכת לימין הקיצוני – אפשר להניח שאם היא תקבל בקשה לאסור על הפגנה ביום הזיכרון היא תאשר אותה.
אבל שלשום (ג’) ראולי החליט שההפגנה תוכל להתקיים. הוא הסביר שאין כלים חוקיים מול התקהלות סטטית (הטיעון הזה הוא, במחילה, בולשיט, שכן מלכתחילה דובר על צעדה), וקצת יותר חשוב: יש צורך במודיעין כדי להגיע לרף שיצדיק את איסור הצעדה (היום, ו’, המשטרה הודיעה שהיא תאסור על הגעת הצעדה בסמוך לאתרים הקשורים לאירועי יום הזיכרון). בכל זאת, איסור הפגנה הוא צעד קיצוני, ואם לא רוצים להתמודד עם ביקורת שיפוטית כדאי שיהיה קייס טוב. יהיו מי שיטענו שיש שם מספיק קריאות כדי לקשור את ההפגנות לתמיכה בטרור. אבל: ראשית, אין לי את הנתונים המלאים. שנית, אם זה המצב, הרי שצריך לאסור על ההפגנה בכל תאריך ולא רק ביום הזיכרון. סונאק לא התרשם, ואמר שהוא ידרוש מראולי את האחריות על החלטתו.
הפצצה של סואלה
כל מה שקראתם עד עכשיו היה למעשה האקספוזיציה לסיפור הגדול. בעקבות החלטתו של ראולי, סואלה ברוורמן פרסמה מאמר בטיימס. המאמר לא חסך בטענות נגד המפגינים, כולל השוואת הצעדות שלהם לצעדות בצפון אירלנד (כבר ארחיב). אבל יותר חמור מזה, היא טענה שהמשטרה “בוחרת צד”, בכך שהיא אוכפת את חוקי ההפגנה על הימין ועל אוהדי כדורגל, אבל לא הפגנות של Black Lives Matter ושאר יקירים של השמאל. צריך להבין: גם אם היא צודקת בטענותיה, הדבר יכול להיתפש כניסיון פוליטי להתערב בשיקול הדעת העצמאי של המשטרה וכניסיון להגביר את הקיטוב בציבור. בהתאם, הייתה ביקורת.
נתחיל בפוליטיקאים בצפון אירלנד: מהטקסט לא ברור לאילו צעדות היא התכוונה. היו מי שחשבו שמדובר בצעדות של מסדר אורנג’ הפרוטסטנטי, שמעוניין להשאיר את צפון אירלנד תחת הממלכה המאוחדת והצעדות שלו לא תמיד סימפטיות לקתולים. אבל אז מקורב לברוורמן הבהיר שהכוונה היא לצעדות של רפובליקנים (שמעוניינים לאחד את צפון אירלנד עם הרפובליקה האירית) שלעתים מזוהות עם ארגון ה-IRA הטרוריסטי. זה הביא את המפלגות הלאומניות-רפובליקניות לגנות את דבריה של ברוורמן. קולום איסטווד, ראש ה-SDLP, טען שברוורמן הפגינה בורות ומנסה “לגרום לפילוג” בשביל הבייס במפלגה השמרנית. גם מטעם מפלגת שין פיין, שלהגיד עליה שהיא פרו-פלסטינית זה אנדרסטייטמנט, האשימו את ברוורמן בבורות. מנגד, ה-DUP היוניוניסטית דווקא שמחה על ההשוואה הזו.
אבל זה עוד בקטנה. מטעם הלייבור, הליברל-דמוקרטים, ה-SNP, מפלגת הברית של צפון אירלנד וה-SDLP קראו לסונאק לפטר את ברוורמן. גם חלק מהשמרנים ביקשו להרחיק את עצמם מהמאמר של ברוורמן. כך למשל, שר האוצר ג’רמי האנט אמר שהוא “לא היה משתמש במילים האלו”. בתרגום מפוליטיקאית-בריטית לעברית, פירוש הדבר הוא שהאנט היה רוצה לגנות את ברוורמן אבל הכללים לא ממש מאפשרים לשרים לטנף על קולגות. מי שהיה טיפה פחות דיפלומטי היה השר לענייני לונדון, פול סקולי, שהמליץ לברוורמן לנסות “להרגיע את הדברים”. ניקי אייקן, חברת הפרלמנט השמרנית מטעם המחוז בו מוצב הסנוטאף, אמרה שדבריה של ברוורמן “מסוכנים”. ונראה שהשמרנים מתפלגים סביב השאלה הזו.
הפרת אמונים
אבל זה אפילו לא הדבר הכי בעייתי במה שברוורמן עשתה. אם על תוכן הדברים יהיו מי שירצו להגן עליה, קצת קשה להגן על האופן בו הדברים התפרסמו. בבריטניה קיימת מוסכמה של “אחריות משותפת”, לפיה כל השרים מחויבים למדיניות הממשלה. בהתאם, שרים לא יכולים פשוט לפרסם את הגיגיהם בעיתון משל היו בפרלמנט של יום שישי, וצריכים לקבל אישור מדאונינג 10. אבל מטעם דאונינג 10 הבהירו מאוד מהר אחרי פרסום המאמר שברוורמן קיבלה הנחיות לשינויים במאמר, ואלו לא מולאו. במילים אחרות, ברוורמן הפרה הוראה ישירה של סונאק.
הייתם מצפים שסונאק יעיף אותה אחרי דבר כזה, נכון? ובכן, זה עדיין לא קרה. מטעם דאונינג 10 מסרו שלסונאק יש “אמון מלא” בברוורמן. אין דרך להגדיר את זה מאשר בדיחה: פרסום מאמר של שרה בניגוד להנחיות של ראש הממשלה היא כנראה הפרת האמון הכי בסיסית שאפשר להעלות על הדעת בתוך הממשלה. אם אחרי דבר כזה יש לסונאק “אמון מלא” בה, אני מציע לכם לנסות לבקש ממנו הלוואה של מיליון ליש”ט בלי חוזה שיחייב אתכם להחזיר, כי עושה רושם שהוא נותן אמון בכולם. או שהוא שטיח, וגם אז הוא ילווה לכם. יצוין שיש השערות שסונאק מתכנן בקרוב ארגון מחדש של שרי הממשלה (reshuffle), ולכן הוא מתעכב.
זה כמובן מעלה את השאלה למה ברוורמן עשתה דבר כזה. ההשערה היא שברוורמן רוצה שיפטרו אותה או צידוק להתפטר. למה? מפני שהשמרנים כרגע הם מועמדים ברורים להפסד בבחירות שאמורות להתקיים תוך כשנה. ברוורמן לא רוצה להיות חלק מההפסד הזה, ובמקום זאת למצב את עצמה כמועמדת הימין הקשה שתבקר את הממשלה מהספסלים האחוריים. לאחר ההפסד והלחץ על סונאק להתפטר מראשות המפלגה השמרנית, ברוורמן תוכל להתחרות על הכתר. מאחר שהשמרנים הולכים להשאיר ללייבור חתיכת בלגן להתמודד איתו, יש סיכוי טוב שבבחירות שלאחר מכן ראשת האופוזיציה ברוורמן תתמודד מול ראש ממשלה לא פופולרי. משם, הדרך לדאונינג 10 סלולה.
לסיכום
יום הזיכרון, לפי מה שנראה, לא תחת סכנה מיוחדת. ההפגנה לא תעבור לצד אתרי יום הזיכרון ויתקיימו אחרי שתי דקות הדומייה. אם יש בעיה בתכנים של ההפגנה, ולחלוטין אפשר להצביע על דברים בעייתיים שנאמרים על-ידי מפגינים, אז הבעיה הזו קיימת בלי קשר ליום הזיכרון. אם יש בעיה בהתנהלות המפגינים, היא קיימת גם היא בכל ימות השנה. אפשר, כמובן, גם להתעצבן מכל סוג של הפגנה ביום הזיכרון, אבל זה לא מהווה כלי חוקי בידי המשטרה לאסור על ההפגנה הזו. סונאק וברוורמן יודעים את זה, אבל הם מעדיפים לדבר לבייס מאשר להודות במציאות הלא נוחה הזו. יש מקום לביקורת על המשטרה, אבל ביקורת על עצם קיום ההפגנה שהם לא דורשים לבטל בשום יום אחר היא לא הכי עניינית.
יותר מכך, הם מעדיפים לנצל את הסיטואציה שנוצרה כדי לשחק בפוליטיקה הפנימית של המפלגה השמרנית. אם בלייבור המלחמה בעזה הגיעה כגורם חיצוני ששינה את המצב בתוך המפלגה עקב המחלוקת לגבי הפסקת אש, הרי שבמפלגה השמרנית מאמצים את מה שהמלחמה מעוררת בבריטניה לטובת ההמשך של אותו משחק בדיוק. השמרנים למעשה כבר הכריזו על הפסד, וכעת כל כלי כדי לריב על הירושה ביום שאחרי ההפסד הזה מתקבל. הדאגה לשלמות יום הזיכרון היא, אפעס, משנית.