מעשי הזוועה של המשטר הסיני באזרחיה האויגורים הביאו מספר חברי פרלמנט בבריטניה לנקוט פעולה. הלורד דייוויד אלטון ואיין דאנקן-סמית’ הגישו כמעט במקביל תיקון להצעת חוק הסחר של הממשלה. התיקון קובע שהממשלה לא תוכל לחתום על הסכמי סחר עם מדינות שבית המשפט העליון של בריטניה יקבע שהן מבצעות רצח עם. הממשלה לא התלהבה, בטענה שלא בית המשפט צריך להיות הסמכות הקובעת, וניסתה לחסום את התיקון. לאחר שהתיקון עבר בקלות בבית הלורדים ונפל על הקשקש בבית הנבחרים, בממשלה הבינו שיש צורך בפשרה. לכן, היא ניסתה לשנות את התיקון כך שהפרלמנט יוכל לקבל סמכות מסוימת במניעת סחר עם מדינות בעייתיות מבחינת זכויות אדם. בינתיים היא מצליחה במהלך הפרלמנטרי, אבל מפסידה הרבה מאוד נקודות מחוץ לפרלמנט וגם בתוך המפלגה השמרנית | צילום: futureatlas.com
מסחר הוא לעתים לא רק עניין כלכלי אלא גם עניין מוסרי. האם, למשל, תרצו לסחור עם מישהו שלוקח חלק ברצח עם? כי בשבועות האחרונים הפוליטיקאים בבריטניה מתווכחים בדיוק על העניין הזה. לבקשתו של הקורא אור בן צבי רייף, הפוסט הבא יעסוק בדיוק בוויכוח הזה. אזהיר מראש שיופיעו בהמשך הפוסט מספר מעשי זוועה שנעשים בימים אלו ממש בסין.
מההתחלה
מאז 2019 ממשלת בריטניה עובדת על חוק הסחר, שאם לקצר אמור להסדיר את הפרוצדורות בהן בריטניה סוחרת עם אומות אחרות בעולם מהרגע שהיא צריכה לדאוג לעניין הזה במקום האיחוד האירופי. מוקדם יותר השנה, הלורד דייוויד אלטון, שאינו משתייך לאף מפלגה, הציע תוספת קטנה להצעת החוק, שזכתה לכינוי “תיקון רצח העם” (genocide amendment). התיקון, שעבר באמצע ינואר ברוב של 129 בבית הלורדים, קובע שהממשלה לא תהיה רשאית לחתום על הסכם סחר עם מדינות שיורשעו על-ידי בית המשפט העליון של המדינה ברצח עם. לא חלף הרבה זמן, וחברי הפרלמנט השמרניים איין דאנקן-סמית’ ונוסרת גאני הגישו תיקון דומה בבית הנבחרים. התיקונים זכו שניהם, במהירות, לתמיכת מפלגות האופוזיציה, המועצה המוסלמית של בריטניה וגם ועד שליחי הקהילות, הגוף המייצג הגדול ביותר של יהודי בריטניה.

הטריגר העיקרי לכל העניין הזה הוא מה שקורה לאויגורים בסין. למי שלא מכירים, האויגורים הם קבוצה אתנית במערב סין, שרבים מהם רואים את עצמם יותר כחלק מעמי אסיה התיכונה מאשר כסינים. הדיווחים שמגיעים מסין מצביעים על מעשי זוועה של השלטונות הסיניים כלפי האוכלוסייה האויגורית: מחנות לחינוך מחדש, הפרדת ילדים ממשפחותיהם ועיקורים המוניים לנשים האויגוריות כדי לצמצם את האוכלוסייה. הדברים הביאו את מזכיר המדינה האמריקאי הקודם, מייק פומפאו, להאשים את סין ברצח עם רגע לפני שדונלד טראמפ עזב את הבית הלבן.
במילים אחרות, אלטון, דאנקן-סמית’ וגאני מעוניינים להציב קו אדום לממשלה: להגדיל את הסחר הבינלאומי של בריטניה זה חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר. הברקזיט, שדאנקן-סמית’ הוא מתומכיו הנלהבים, אמור לסייע לבריטניה למצוא את מקומה החדש בעולם. ולפיו, המקום הזה, לפני שעוסקים בסחר, צריך להיות מקום מוסרי.
ומה קרה אחר-כך?
שר החוץ דומיניק ראב אמר על התיקונים האלו שהוא כמובן בעד שבריטניה לא תחתום על הסכמי סחר חופשי עם מדינות שמפרות זכויות אדם “הרבה מתחת לסף של רצח עם”. אבל, כמובן, יש אבל. ראב מאמין שבגלל ששאלות של סחר הן שאלות פוליטיות, לא יהיה נכון להעביר סמכויות בנושא הזה לבית המשפט העליון. הממשלה צריכה לתת דין וחשבון לחברי הפרלמנט, לדבריו. עכשיו, אפשר לטעון שלא נכון שבית המשפט העליון יהיה הפוסק בעניין, אבל ראב מטעה מעט לגבי המנגנון. ההחלטה עם אילו מדינות לסחור היא אכן פוליטית. מה שהפוליטיקאים שהגישו את התיקונים ביקשו לעשות זה לקבל החלטה פוליטית גורפת ששמירה על זכויות אדם חשובה יותר מהסכמי סחר. אותם פוליטיקאים מעוניינים שהקביעה האם מדינה עומדת או לא עומדת במבחן שהם עצמם קובעים תיעשה על-ידי בית המשפט ולא על-ידי פוליטיקאים בעלי אינטרסים. בית המשפט לא יוכל למנוע הסכם סחר בלי תשתית ראייתית רצינית לביצוע רצח עם.

דאנקן-סמית’ ושות’ התעקשו והוא החל לארגן מרד במפלגה השמרנית. בהתחשב בתמיכה הגורפת של מפלגות האופוזיציה, מרד של כארבעים היה אמור להספיק. בסופו של דבר דאנקן-סמית’ כשל בהשגת המספרים, אבל התוצאה הייתה צמודה: 319 נגד התיקון לעומת 308 בעדו. זה ניצחון כל-כך צמוד בהתחשב ברוב הפרלמנטרי של השמרנים, שהממשלה מבחינתה יכולה להכריז עליו כעל הפסד. היה ברור לממשלה שיש צורך להרגיע את המורדים בשורותיה. והצעתה הייתה: ועדת החוץ של הפרלמנט תוכל לתת המלצות בעניין – סמכות שיש לה בין כה וכה – ואם הממשלה לא תפעל לפיהן יהיה ניתן להביא את הנושא להצבעה במליאה. כשהממשלה קראה לפגישה עם נציגי המפלגות והלורדים, היא אפילו לא טרחה לספר אם ההצבעה הזו תהיה מחייבת. מה הפלא שהלורדים הסתכלו עליה כעל לא רצינית, ומספר ימים לאחר מכן הצביעו בעד התיקון בפעם השנייה? הפעם ברוב של 188, יותר מבפעם הראשונה.
המהלך הבא
בממשלה הבינו שאם הם לא מעוניינים בתיקון של דאנקן-סמית’, רצוי לבצע מהלך רציני. בשבוע שעבר הממשלה עשתה אחד כזה. הרעיון פשוט: במקום לתת לחברי הפרלמנט להצביע על התיקון של בית הלורדים, היא הביאה להצבעה תיקון משלה. לפי התיקון, אותו הציע ראש ועדת המשפטים בוב ניל, ליושבי הראש של הוועדות הפרלמנטריות יהיה סיי על סחר עם מדינות עם רקורד בעייתי כשזה נוגע לזכויות אדם. בוב ניל, נזכיר, הוביל בזמנו מרד משלו נגד מפלגת השלטון, כשזו רצתה לעקוף את הסכם היציאה שהיא עצמה חתמה עליו. מי שדווקא תמך בממשלה באותה הזדמנות היה לא אחר מאשר אחד, איין דאנקן-סמית’. בכל מקרה, ההצעה עברה ברוב של 318 מול 303. 31 שמרנים השתתפו במרד, אבל הממשלה הצליחה להרוויח זמן.
דאנקן-סמית’ רתח מזעם. לדבריו, כל הטענות של הממשלה שהפוליטיקאים צריכים להיות בעלי הסמכות לא מחזיקות מים, שכן עמדת הממשלה היא להימנע משימוש במונח “רצח עם” בלי פסיקה של בית המשפט. גרג הנדס, שר במשרד המסחר הבינלאומי, טען שהתיקון של דאנקן-סמית’ בעייתי מאוד. בעייתי להוכיח שמדינה ביצעה רצח עם, כך שמדינה ש”תזוכה” מחוסר הוכחות תוכל להשתמש בהחלטה כזו כתעמולה. בוב ניל טען שהתיקון של הלורדים פגום מכיוון שהוא נותן לבית המשפט המקומי סמכויות בתחומים שמעולם לא היו אמורים נתונים לשיפוטם. בכל מקרה, התיקון החדש יחזור לבית הלורדים, שם הם יוכלו לתקן אותו שוב. בית הלורדים יכול לעכב את החקיקה עד שנה, כך שאם הממשלה תרצה להעביר את החקיקה בקרוב היא תצטרך למצוא עוד כמה פשרות.

מחוץ לפרלמנט
עד כאן מה שקרה עד כה בפרלמנט. אבל דברים קרו גם בחוץ. התיקון הזה הזו ביקש למעשה לקבוע את עמדתה המוסרית של הממלכה המאוחדת לגבי עסקאות עם משטרים שזכויות אדם הן מהם והלאה. לכן, הגיוני שהוא הביא לדיון ער. דולקון עיסא, נשיא הקונגרס האויגורי העולמי, שלח מכתב לבוריס ג’ונסון. קשה להגיד שהוא קיבל בהבנה את העובדה שהממשלה מנסה לרכך את התיקון של דאנקן-סמית’ והלורדים. הוא הגדיר אותה כ”יריקה בפני […] הניצולים”, שכן האויגורים מנסים לזכות בהכרה על מה שקורה להם.

בנוסף, שותפתו של דאנקן-סמית’, נוסרת גאני, הצטרפה ליוזמה של הג’ואיש ניוז וחתמה על מכתב מבית העיתון. המכתב הופנה לראש הממשלה בוריס ג’ונסון ודרש ממנו לנקוט עמדה חריפה יותר לגבי מצב האויגורים. בוריס ג’ונסון השיב כבר באמצע ינואר, אבל רק לפני שלושה ימים (ה’) המכתב נהיה פומבי. ג’ונסון הבטיח שהסוגיה האויגורית הייתה ונשארה גבוה בסדר העדיפויות של הממשלה. נראה.
לסיכום
הריב הזה הוא לא רק על האויגורים. הוא ריב הרבה יותר גדול. ראשית, אם בוריס ג’ונסון הגדיר את תפקידה החדש של בריטניה כמובילה העולמית של סחר חופשי, איזה מחיר היא מוכנה לשלם עבור זה? האם כדי להגיע למקום הזה, היא תסכים להכניס כסף למשטרים רצחניים? היום זה סין נגד האויגורים, מחר זו אחת מהמדינות ששליטיה מבוקשים על-ידי בית הדין הבינלאומי בהאג. שנית, איפה בית המשפט העליון עומד בחוקה הבריטית? התיקון שהוצע על-ידי דאנקן-סמית’ ולורד אלטון אולי לא נותן לבית המשפט את הסמכות לקבוע עם מי הממשלה תסחר ועם מי לא, אבל זה כן נותן לידיו את ההחלטה האם עסקה כלשהי לא עומדת במבחן כלשהו. האם בית המשפט צריך להיות הפוסק בתחום שאמור להיות בידיה של הממשלה? ושלישית, איך מכירים ברצח עם? מצד אחד הממשלה רוצה שבית המשפט יאשר שזה רצח עם לפני שהיא תכיר שמדובר בכזה, ומצד שני היא חוששת מזיכויים שישמשו את המשטרים האפלים הללו.

וכפי שניתן לראות, בזמן שלרוב האופוזיציה דיי ברור מה עמדתה בשאלות האלו, במפלגה השמרנית העניין הרבה פחות פשוט. עשרות מורדים זה אולי לא מספיק כדי להפיל את ממשלת ג’ונסון, אבל זה לא אומר שהיא לא בקרב פנימי. זה קרב על מה שהמפלגה רוצה להיות בתחום זכויות האדם, ואיך היא רוצה ליישם את זה. כרגע לג’ונסון יש מספיק קולות, אבל הוא כנראה הולך להמשיך להזיע בתקופה הקרובה.