שנת חסד

בוריס ג’ונסון מציין היום (ו’) שנה לכניסתו לדאונינג 10 ולראשות הממשלה. מדובר בשנה סוערת, מלאת התרחשויות, שהאתגרים שהביאה איתה – הברקזיט והקורונה – לבריטניה עדיין רחוקים מפתרון. בנוסף, ג’ונסון התחיל במאבק לא מוצהר אך גלוי בפרלמנט ובבלמים ששם עליו. וכמובן אימת המבקרים: דומיניק קאמינגס ותכניותיו לרפורמות בשירות הציבורי. ראש הממשלה בוריס ג’ונסון: סיכום שנה | צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10

היום לפני שנה, ב-24 ביולי 2019, ראשת הממשלה דאז ת’רזה מיי הגיעה לפגישה עם המלכה אליזבת’ השנייה. בפגישה זו, מיי הגישה את התפטרותה, והמליצה על מחליף. אחד, בוריס ג’ונסון. אותו ג’ונסון, איך לא, נענה לבקשתה של המלכה להרכיב ממשלה. לא שזה היה מפתיע: ג’ונסון התמודד על קבלת ההצעה הזו. ובשנה שחלפה מאז שהוא קיבל את אותו מינוי, הרבה מאוד קרה.

הפוסט הזה ינסה לסכם את השנה הסוערת הזו, תוך כדי הסתכלות לעתיד. בגלל שלא מדובר בסיכום תפקיד אלא בסיכום ביניים, הוא לא יעסוק בסיכום כל הקריירה הפוליטית של בוריס ג’ונסון (בניגוד לפוסט הסיכום של ת’רזה מיי), אלא רק בשנה החולפת. כמו כן, הפעם תהיה גם קצת הסתכלות קדימה. סיכום על פועלו הפוליטי הכללי של ג’ונסון יגיע כשזה יצא מדאונינג 10 (בהנחה שהבלוג ימשיך לפעול). אם אתם רוצים טיפה יותר רקע על ג’ונסון האיש, תוכלו לקרוא את הפוסט הזה על אישיותו. וכעת, בואו נתחיל.

אתגרים

ממשלתו של בוריס ג’ונסון מצאה את עצמה – וטרם סיימה – להתמודד עם שני אתגרים עיקריים.

ברקזיט

האתגר שבזכותו ג’ונסון נישא על כפי חברי המפלגה השמרנית לדאונינג 10 היה הברקזיט. לאחר שקודמתו מיי נכשלה בהעברת הסכם היציאה שלה בגלל ה-backstop שכלל, ג’ונסון הבטיח שהוא ייפטר מה-backstop. בהתחלה היה נראה שאין לו סיכוי להצליח לשנות את ההסכם. אבל, בזכות משחק האשמות מוצלח מול ראשי האיחוד האירופי, הוא הצליח להגיע למתווה אחר שהחליף את ה-backstop בגבול פנימי בין האי הבריטי לצפון אירלנד. לאחר הרבה מאוד מהמורות בפרלמנט – אליהן נגיע בהמשך – ג’ונסון הצליח להעביר את הסכם היציאה שלו, וב-31 בינואר בריטניה עזבה את האיחוד האירופי.

מאז, בריטניה נמצאת בתקופת מעבר שתסתיים ב-31 בדצמבר 2020. ועד התאריך הזה, בריטניה מנסה להגיע להסכם סחר עם האיחוד האירופי. לאורך כל הדרך המו”מ הזה התקשה להמריא, בעיקר בשל הרצון של האיחוד להכפיף את בריטניה לחלק מחוקיו מול הסירוב הבריטי הנחרץ לעשות כן. הדברים מתקשים להתקדם, ואתמול (ה’) הנושא ונותן מטעם האיחוד מישל ברנייה טען שהסכם סחר בנקודה זו הוא “לא סביר”. זאת, בעיקר בשל מחלוקת על נושא הדיג. מקבילו הבריטי דייוויד פרוסט מנסה להראות גישה חיובית יותר ושהסכם עודנו אפשרי, אבל גם הוא הודה בפערים. בוריס ג’ונסון הראה שהוא יכול להגיע להסכמות נגד כל הסיכויים, אבל השעון מתקתק. הדדליין לבקשת הארכה לתקופת המעבר חלף ולא ישוב, והשעון מתקתק לעבר ה-31 בדצמבר. אם יצליח להגיע להסכם, הוא יהיה מי שקיים את (כמעט) כל הבטחותיו בנושא הברקזיט. אם ייכשל, בריטניה תיפגע קשות כשגם כך העולם מצוי במשבר כלכלי עמוק, וג’ונסון ייזכר כמי שההתעקשות שלו על הדדליינים הביאה מכה אנושה על בריטניה.

קורונה

בוריס ג’ונסון קיווה שבדומה לברקזיט, הוא יוכל להוביל את בריטניה באמצעות האופטימיות המתפרצת שלו. ואז הגיעה הקורונה. ושם היה קשה להיות אופטימי. בהופעותיו הפומביות הראשונות בנושא, הוא נראה כמו אדם שהרגע הבין: shit just got real. הוא לא היה אופטימי, אלא מבועת לחלוטין. אפשר להבין אותו.

בנושא זה היו לו שני כשלים עיקריים: ראשית, בעצת ראשי מערכת הבריאות, הוא ניסה ללכת על גישה של חסינות עדר. כלומר, הוא כמעט ולא הטיל מגבלות, וניסה בעיקר למנוע את יציאתם של הפגיעים אל החברה, בתקווה שתהיה הדבקה מהירה שתוכל להשיג חיסון עדר תוך מינימום פגיעה בכלכלה. התוצאה הייתה עלייה מהירה בתמותה שהגיעה עד לעשרות אלפי מתים. לא פלא שתוך שבועות הוא מצא את עצמו מכניס את בריטניה לסגר. תוך כדי, בגלל שלחץ ידיים לחולים, הוא עצמו נדבק בקורונה והגיע למחלקת טיפול נמרץ. הסגר עשה את שלו, ולאחר שבועות נוספים הכריז על תכנית הקלות. רבות מהן כבר יצאו לדרך. כעת השאלה היא עד כמה מערך הבדיקות האנגלי מתפקד ועד כמה הכל נעשה בצורה אחראית כדי לא לחזור לסגר נוסף.

שנית, שיתוף הפעולה עם הממשלות המואצלות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. בתחילת הדרך הממשלה המרכזית פעלה בתיאום עם שלוש הממשלות הללו. אבל, במה שנראה כמו הזדרזות להחזיר קצת מאהדת הקהל באמצעות פתיחת המשק, ג’ונסון הכריז על תכנית ההקלות שלו בלי להתייעץ עם ממשלות אלו. זה הביא לכך שהממשלות המואצלות הכריזו על הקלות בנפרד, כך שדבריו של ג’ונסון היו רלוונטיים רק לאנגליה, וארבע הממשלות התחילו לנהל מדיניות עצמאית כל אחת. הדבר הזה, מעבר לבלבול הברור שהוא יוצר, גם יוצר קרע בין חלקיה השונים של הממלכה המאוחדת. בהיווסף דברים כמו תכניתו של ג’ונסון לשוק פנימי ביום שאחרי הברקזיט, הקרעים האלו רק הולכים ונפערים.

והיה גם כשל אחד קטן יותר: פרשת דומיניק קאמינגס גרמה לרבים להאמין שיש חוק אחד לציבור וחוק אחר למקורביו של ראש הממשלה.

מלחמה בפרלמנט

השנה הראשונה של בוריס ג’ונסון בתפקיד ראש הממשלה ידעה גם כמה אנקדוטות פרלמנטריות ששווה להתעכב עליהן. אז הנה.

השעיה ארוכה

בסוף אוגוסט 2019 ג’ונסון הכריז על השעיית הפרלמנט לחמישה שבועות. הוא טען שזה כדי לאפשר נאום מן הכס, לאחר שנתיים בהם לא היה אחד. אבל, רבים טענו שהיה אפשר להסתפק בהשעיה של ימים ספורים, כפי שנהוג לרוב. לכן, הסברה הייתה שג’ונסון ביקש להקשות על הפרלמנט לשים רגליים למדיניות הברקזיט שלו. בסופו של דבר, העניין נלקח לבית המשפט העליון, וזה פסק שעצתו של ג’ונסון למלכה להשעות את הפרלמנט הייתה לא חוקית. הפרלמנט חזר מוקדם, ושוב הושעה למספר ימים כדי אכן לקיים נאום מן הכס כמיטב המסורת.

אבל האנקדוטה הזו סיפרה סיפור גדול יותר: בעיניי רבים, בוריס ג’ונסון כראש הממשלה הכריז מלחמה על הפרלמנט. רבים מהצעדים שג’ונסון ביצע מאז שנכנס לתפקידו כראש הממשלה נראים כאילו הוא מבקש להיפטר מהמטרד הזה שנקרא “פיקוח פרלמנטרי”. מבחינתם, השעיית הפרלמנט הייתה רק יריית הפתיחה במלחמה הזו.

בהוראת האופוזיציה

בוריס ג’ונסון ירש מת’רזה מיי ממשלת מיעוט שנתמכה על-ידי ה-DUP. אבל, לאחר כמה עריקות והפסד בבחירות ביניים, ג’ונסון מצא את עצמו במיעוט גם בתמיכת ה-DUP. בספטמבר, האופוזיציה ניצלה את זה כדי להעביר חוק שיחייב את ג’ונסון לבקש דחייה של מועד היציאה מהאיחוד האירופי מה-31 באוקטובר ל-31 בינואר, אם לא יצליח לאשר הסכם בזמן. ג’ונסון החליט שבמצב כזה אין טעם להמשיך בכוח, וביקש ללכת לבחירות. האופוזיציה, מצדה, לא סמכה על ג’ונסון שלא יקבע את מועד הבחירות לאחרי ה-31 באוקטובר ובכך עוד יוציא את בריטניה מהאיחוד ללא הסכם יציאה. בגלל שהחוק דרש שני שליש מהפרלמנט לצורך הקדמת הבחירות, הלייבור פשוט נעדרה מההצבעה והבחירות לא יצאו לדרך.

כך נוצר מצב ייחודי וביזארי בו ראש ממשלה נשאר בתפקידו כי כך האופוזיציה דורשת ממנו. הוויכוח על הברקזיט טשטש את הגבולות הקלאסיים בין הימין לשמאל, כך שהיה ניתן לבנות קואליציות חדשות ומעניינות. זה, יחד עם הגישה של ג’ונסון ששידרה שהוא לא יבחל בשום אמצעי כדי לצאת מהאיחוד האירופי בזמן שנקבע, הביאה את האופוזיציה לנהוג בדרך משונה. היא הבינה שעבורה בטוח יותר שג’ונסון יהיה ראש הממשלה בחסדיה מאשר ללכת לבחירות ולהסתכן. כמו כן, לאחר מכן, למרות שהוא הצליח להגיע להסכם היציאה החדש טרם המועד שהוזכר בחוק שחייב לדרוש דחייה, האופוזיציה סירבה להעבירו בתואנת דיון מעמיק. וכך ג’ונסון מצא את עצמו בניגוד לרצונו מבקש את הדחייה.

הפרלמנט, למעשה, השיב מלחמה.

ניצחון ענק, לא מוחלט

לאחר הפארסה הזו, ולאחר שהתקבלה הבקשה לדחות את מועד היציאה מהברקזיט, בוריס ג’ונסון הצליח לקבל את הבחירות אותן כה ביקש. אלו התקיימו בדצמבר 2019, והתוצאות היו מרנינות עבור ג’ונסון. מפלגתו קיבלה רוב עצום, הגדול ביותר מאז 1987. בהתחשב בכך שהוא השתמש בהצבעות על הברקזיט כדי להדיח מהמפלגה שמרנים מורדים, הוא קיבל למעשה מפלגה שבתחומים מסוימים הייתה מורכבת בעיקר מיסמנים. שעתה היפה של האופוזיציה חלפה, וג’ונסון חזר לקבל את השליטה, עם הרבה פחות הפרעות מהפרלמנט. יוצא דופן בולט היה הסיפור של חברת וואוויי הסינית, שהכוונה לתת לה גישה לתשתית ה-G5 של המדינה הקימה חבורת מורדים שמרנים, שאילצו את הממשלה להתקפל בעניין. דוגמה נוספת הייתה המרידה נגד חוקי המסחר בראשון שהממשלה התכוונה להעביר, שהביאה לזניחת היוזמה.

האופוזיציה אמנם חזרה למקומה הטבעי, אבל הפרלמנט לא אמר את המילה האחרונה.

ניצול הקורונה

הקורונה הביאה להרבה מאוד דברים. ביניהם, נראה היה שג’ונסון קיבל גם הזדמנות לשתק מעט את עבודת הפרלמנט ולהקשות עליו. בתחילת הקורונה, נעשה מעבר לדיונים שרוב חברי הפרלמנט קיימו באמצעות הזום מחדרי עבודתם. כמו כן, לראשונה בתולדות בריטניה הייתה הצבעה אלקטרונית בפרלמנט. אבל בהמשך, ג’ונסון רצה שחברי הפרלמנט “ישמשו דוגמה” בכך שיחזרו לנכוח פיזית במשכן. כמובן, במסגרת הגבלות ההתקהלות. פירוש הדבר היה שרוב חברי הפרלמנט נדרשו להגיע לדיונים באופן פיזי. עדיין התאפשר דיון מרחוק, אבל לא הצבעות מרחוק (למעט במקרים חריגים, אז התאפשרה הצבעת פרוקסי). בגלל אופי ההצבעה בפרלמנט, פירוש הדבר הוא שיתוק עבודת הפרלמנט, שכן הצבעה נערכת במתכונת זו כ-45 דקות, עם תורי הצבעה באורך של יותר מקילומטר.

This is absurd. pic.twitter.com/GXCszwf7yS

— Stewart McDonald MP (@StewartMcDonald) June 2, 2020

רבים חשדו שמעבר למחיאות הכפיים שג’ונסון כנראה רצה במסגרת שאלות לראש הממשלה, שהוא גם ניסה לחבל במכוון בעבודת הפרלמנט. לא רק באמצעות ההצבעות הארוכות, אלא גם באמצעות כך שחברי פרלמנט רבים מתקשים יותר לתת במסגרת זו פתחון פה למחוזות הבחירה אותם הם מייצגים. האם זה נכון? קשה לדעת. ג’ונסון לא יודה בזה. אבל קשה להאמין שהוא רק רצה “לשמש דוגמה”.

הרפורמה שעל השולחן

החשש הגדול ביותר של האופוזיציה מפני בוריס ג’ונסון הוא לא בוריס ג’ונסון. זה דווקא היועץ הבכיר שלו, דומיניק קאמינגס, שמדאיג אותם הרבה יותר. הסיבה היא שנראה שבחסות ג’ונסון, קאמינגס מעוניין להעביר רפורמה אדירה בשירות הציבורי, כזו שתעשה אותו יותר אמריקאי. הכוונה היא ליותר מינויים פוליטיים בתוכו, וגם להחלשתו לטובת יותר כוח לדרג הפוליטי. המבקרים אומרים שזה אולי נחמד בארצות הברית, אבל השיטה הפוליטית בבריטניה אינה אמריקאית. הטענה היא שהרפורמה תיתן כוחות דומים לאלו שיש למנהיג העולם החופשי, בלי הבלמים שיש עליו. וזה מה שמדאיג אותם.

כמה מזה יצא לפועל? כרגע לא יצאה הצעת חוק של ממש. נכון לעכשיו הדברים קורים למעשה אבל לא להלכה. למשל, זה מתבטא בכך שג’ונסון מוציא לאט אבל בטוח בכירים בשירות הציבורי לפנסיה מוקדמת. עוד דוגמה היא שלאחר הודעת ההתפטרות של מארק סדוויל מתפקידיו הרבים, ג’ונסון הצהיר על כוונתו לתת את תפקיד היועץ לביטחון לאומי לדייוויד פרוסט, ראש צוות המו”מ עם האיחוד האירופי. אבל, כפי שביקרה אותו ת’רזה מיי, לפרוסט אין ניסיון בביטחון לאומי. הדבר מהווה פגיעה באתוס הבריטי של מינויים מקצועיים ולא מינויים פוליטיים שנוחים לראש הממשלה. מה יקרה עם זה הלאה? קשה לדעת.

סגנון מנהיגות

אחרי שהתעסקנו עם מה שג’ונסון התמודד איתו וצפוי להתמודד איתו, כדאי לדבר על האיש עצמו: איך בוריס ג’ונסון כראש הממשלה?

ראש ממשלה נשיאותי

ג’ונסון הוא ריכוזי, או כמו שהבריטים אומרים לגנאי, “נשיאותי”. החלקים הקודמים דיי הדגישו את זה, אבל כדאי לעבור על זה במהירות: לא מדובר רק במינויים הפוליטיים לשירות הציבורי או במאבק שלו בבלמים שמפעיל הפרלמנט. הוא גם לוקח סמכויות מתוך הממשלה ומעביר אותן אליו. כך למשל מצא את עצמו סאג’יד ג’אוויד מתפטר בפברואר מתפקיד שר האוצר, מפני שסירב לפטר את יועציו לדרישת ג’ונסון. כעת רישי סונאק הוא שר האוצר, עם יועצים שמתאימים לג’ונסון, ובכך מגדילים את השליטה הישירה שלו בתקציב.

מתחמק ומזגזג

ג’ונסון נוטה להתחמק ממה שלא נוח לו. בשאלות לראש הממשלה, פעמים רבות הוא אפילו לא טורח שזה ייראה כאילו הוא מנסה לענות על השאלות. הוא מטיח עלבונות לא קשורים בראש האופוזיציה (עכשיו קיר סטארמר, לפני זה ג’רמי קורבין). כשהוא נשאל על הקורונה, הוא מתעצבן שהאופוזיציה לא נעמדת מאחוריו, למרות שתפקידה הוא להעביר ביקורת כדי לשפר את עבודת הממשלה. את דוח ועדת המודיעין והביטחון על מעורבות רוסיה בפוליטיקה הבריטית הוא דחה עשרה חודשים, ככל הנראה כדי שלא יעלה לפני הבחירות. הוא מעדיף להתחמק מעיסוק בדברים האלו, תוך כדי שהוא גם מספר שהדברים בטיפול ובכך נמנע מלקיחת אחריות על הדברים. כך למשל הוא הגן על דומיניק קאמינגס לאחר שנתפס מפר הנחיות, וגם על השר רוברט ג’נריקס שעולות נגדו טענות על לקיחת שוחד. ג’ונסון מבחינתו הוא ראש הממשלה הכי טוב שיש, ואל תגידו לו אחרת.

אבל הוא גם יודע מתי כדאי לוותר. בשנה הזו ג’ונסון עשה כמה פניות פרסה מפוארות. מעבר למה שתואר קודם לכן בעניין וואוויי וחוקי המסחר בראשון, היו עוד כמה. האופוזיציה הצליחה ללחוץ עליו לוותר על מס בריאות לזרים שעובדים ב-NHS. הכדורגלן מרקוס רשפורד הצליח להרים קמפיין שגרם לממשלה לחזור בה מכוונתה לא לממן ארוחות חמות לילדי משפחות עניות בחודשי הקיץ. ג’ונסון בוחר את הקרבות שלו, ויזנח משהו שהוא לא תופס כשווה מלחמה. זה נכון אגב גם ביחסי החוץ שלו: הוא יציב גבולות לסין ולרוסיה, אבל יהיה הרבה יותר עדין עם ארצות הברית של טראמפ. צריך לדעת במי להיאבק.

אופטימיזם ככוח מניע

אבל מעל הכל, בוריס ג’ונסון הוא אופטימיסט חסר תקנה, וזה מניע אותו לפעולה. הוא הצליח להגיע להסכם יציאה חדש למרות שכולם סיפרו לו שהאיחוד לא ייסוג מהקו שלו. הוא הצליח להביא להסכמות בצפון אירלנד כדי לחדש את פעולת הממשלה המקומית שם, לאחר שלוש שנים של קיפאון. כעת, הוא משיק תכניות כלכליות גרנדיוזיות כדי לשקם את הכלכלה לאחר הקורונה. ולא רק זה, הוא ראש ממשלה שמרן שמעז לדבר על “ניו דיל” בגלוי. במילים אחרות, הוא הצליח להזיז את המפלגה השמרנית ממדיניות הצנע של דייוויד קמרון, ובכך לסחוף את ההמונים אחריו. נכון, גם לא מעט שקרים והטעיות מעורבים בהצלחה שלו, אבל מעל הכל זו היכולת שלו לשכנע שהוא באמת מאמין שהכל יכול לקרות.

מה צופן העתיד?

אין באמת אפשרות לדעת. הקורונה והברקזיט במה שנשאר ב-2020 יקבעו הרבה מאוד לגבי העתיד הפוליטי של ג’ונסון. אבל גם אם הוא יפשל בענק, לא בטוח שהוא יתפטר. קשה לראות את ג’ונסון מקדים את הבחירות לפני 2023, וייתכן שיחכה עד מאי 2024. מי יודע מה יזכרו מ-2020, ומה יוחלט שהיה באשמתו. וייתכן גם שמשהו יקרה והשנים הקרובות יהיו מלאות בהצלחות. מי יודע? דבר אחד כמעט בטוח: בוריס ג’ונסון הולך להשאיר חותם.