בזמן שהעניינים בבריטניה קצת נרגעים, שווה רגע לקחת צעד אחורה כדי להבין יותר את אחד הוויכוחים הנוגעים לברקזיט. הן התומכים ביציאה מהאיחוד האירופי והן המתנגדים לה, מביאים נימוקים שטוענים שהדמוקרטיה נמצאת בצד שלהם. לשני הצדדים יש טיעונים חזקים מאוד, מה שיוצר לא מעט פלונטרים. שווה להבין כיצד הדמוקרטיה הישירה והדמוקרטיה הייצוגית מתנגשות כאן: במקומה של האופוזיציה, במקומם של מיישמי המדיניות ובאשר לשאלה האם באמת לפתרון שיימצא יהיה רוב בקרב הציבור | צילום: מייק גימלפארב
בזמן שבוריס ג’ונסון ממשיך בפעולות השגרתיות של ראש ממשלה חדש – היום הוא נשא נאום על החזון שלו במנצ’סטר, וחידש מעט מאוד – נראה לי ששווה להתעכב על אחד מהדברים שעומדים בבסיס הוויכוח על הברקזיט. הכוונה היא לא לוויכוח הישיר – האיחוד האירופי: בעד ונגד – אלא לוויכוח שנובע ממנו, לגבי הדמוקרטיה. שני הצדדים בוויכוח – אלו שמנסים להוציא את הברקזיט לפועל ואלו שמנסים לעצור אותו – טוענים שהדמוקרטיה נמצאת בצד שלהם. שני הצדדים גם מעלים טיעונים מאוד טובים. וזה מקשה למצוא מוצא שלא יגרום לכמחצית מהאוכלוסייה להרגיש נבגדת. זה דיון ששווה להתעכב עליו, כדי להבין למה כל צד מרגיש שהוא נרמס. לכן, הנה ההתנגשויות העיקריות בין עקרונות דמוקרטיים בכל הנוגע לוויכוח על הברקזיט.
הזכות לאופוזיציה
בדמוקרטיה, הצד המפסיד לא מושתק. בכל דמוקרטיה מתפקדת יש אופוזיציה, שעושה את המיטב שלה להתנגד לממשלה. זה לא אומר שהאופוזיציה לא מכבדת את רצון הציבור בכך שהיא מתנגדת לממשלה שזכתה ברוב, אבל היא משמיעה את קולותיהם של המצביעים שהצביעו אחרת מהרוב, ומנסה לייצג אותם בכך שהם מתנגדים למדיניות הממשלה. במקרה הזה, המנצחים במשאל דורשים מהמפסידים שלא ינסו להתנגד להחלטה כי הם הפסידו. הם לא הצליחו במשאל, אז אין להם זכות להתנגד למה שקורה כי זה “נגד הדמוקרטיה”. כשהתקיימה הפגנה שמנתה מעל מיליון איש בדרישה להחזיר לאחור את סעיף 50, היו מי שצייצו שהם לא האמינו ש”מיליון איש בלונדון ייצאו כדי להפגין נגד הדמוקרטיה”.
זאת, למרות שהפגנות, התנגדות, ניסיון לשנות את דעת הקהל הם דברים שמהווים חלק מהדמוקרטיה. אם אנחנו בדמוקרטיה, אז גם למפסידים יש את הזכות להביע את עצמם ולנסות להביא את המדיניות לצד שלהם. האם נייג’ל פרג’ היה מפרק את UKIP לו הרימיינרים היו מנצחים במשאל? ספק רב. הוא גם לא היה צריך. ממש כפי שה-SNP לא הפסיקו לחלום על עצמאות סקוטית למרות שהפסידו במשאל העם של 2014. מצד שני, יש גם בעייתיות מסוימת בכך שאחרי שהתקבלה הכרעת רוב, המיעוט מבקש שילכו עם דעת המיעוט. את זה אפשר לפתור, לכאורה, עם משאל עם שני, אבל זה מוביל לבעיה אחרת.
היכולת להתחרט
דייוויד קמרון אמר שמשאל העם על הברקזיט אמור לסגור את הדיון למשך דור. אבל, אי אפשר באמת לקבוע לכמה זמן זה סוגר את הדיון בלי לקבוע כללי משחק. כשהרולד וילסון קיים משאל העם ב-1975 על החברות בקהילה האירופית, הוא גם אמר שזה יסגור את הסיפור לדור. בפועל, כבר בשנות השמונים הדרישות למשאל עם עלו שוב. כלומר, הדיון חזר תוך עשור בערך, הרבה פחות מדור. מעבר לכך, דמוקרטיה בנויה על מתן מנדט מחודש כל הזמן. העובדה שאדם הצביע למפלגה א’ בבחירות הראשונות שלו, לא אומרת שהוא חייב להצביע למפלגה א’ לכל חייו, והוא יכול גם לעבור למפלגות ב’ ו-ג’. אנחנו גם יודעים מתי תהיה לו הזדמנות להחליט אם הוא נשאר עם א’ או עובר ל-ב’ או ג’.
כשזה מגיע למשאל העם הנ”ל, זה לא ברור. אין חוקים לגבי בקשה חוזרת מהציבור, אין חוקים לגבי היכולת להקדים את הבקשה החוזרת. שום דבר שיש בבחירות לפרלמנט. לכן, מצד אחד יש היגיון רב בדרישה למשאל עם שני, כדי לתת לאנשים הזדמנות להתחרט וגם לתת לאנשים שהיו צעירים מדי על מנת להצביע ב-2016 להשמיע את קולם. מצד שני, יטענו המתנגדים שלא בלי צדק, כשבוחרים מפלגות אז הן נכנסות לפרלמנט עד הבחירות הבאות, כלומר שהחלטת הציבור מתבצעת. לכן, לא יכול להיות שיהיה עוד משאל לפני שההחלטה של המשאל הראשון תצא לפועל.
אידיאולוגיה מול מנדט
טענה שרבים משמיעים נגד הפרלמנט היא שהברקזיט מוצא אל הפועל על-ידי אנשים שלא מאמינים בו, ולכן מנסים לחבל בו. זו טענה שהושמעה פעמים רבות נגד ת’רזה מיי, שהצביעה בעד הישארות באיחוד ב-2016, וגם שימש את מתנגדיו של ג’רמי האנט כשהתמודד מול בוריס ג’ונסון על ראשות המפלגה השמרנית. העניין הוא שבפוליטיקה פרלמנטרית, פוליטיקאים מצטרפים למפלגה שמתאימה באופן הטוב ביותר לדעותיהם, ולכן המנדט שניתן להם מתאים לדעותיהם. האיחוד האירופי, לעומת זאת, לא היה איזה אישיו של ממש בקרב רוב הציבור לפני משאל העם, והמפלגות הגדולות לא הצהירו שהן בעד או נגד האיחוד, מה שאפשר לרימיינרים וברקזיטרים להיות בשתיהן. זה אומר שעכשיו חברי פרלמנט שתומכים באיחוד קיבלו מנדט שלא דרך הצבעה למפלגה שלהם, ולכן נדרשים לקדם משהו שהם לא מאמינים בו, וזה יוצר בעיות רבות. אמנם ב-2017 שתי המפלגות הגדולות הבטיחו להוציא את הברקזיט לפועל, אבל האם כל חברי הפרלמנט שתומכים באיחוד אמורים להתפטר? הרי גם למפסידים יש מקום.
הדבר נובע מכך שבניגוד לרוב העולם, בריטניה ערכה משאל עם שאינו קונפירמטיבי, אלא מכווין. ברוב העולם המערבי, משאלי עם נעשים כדי לאשר שינויים חוקתיים שהפרלמנט מעוניין להעביר, כבלם נוסף, ולא כדי לבקש הוראות. זה אומר שני דברים: ראשית, למשאל מגיעים רק נושאים שיש מספיק חברי פרלמנט שתומכים בהם מראש. שנית, מאחר שהציבור רק מאשר ולא דורש, בהצבעות הבאות בפרלמנט אין בעיה עקרונית עם כך שחברי פרלמנט מסוימים יצביעו נגד השינוי המדובר. במקרה הנוכחי, לעומת זאת, הציבור נתן הנחיה, ויש ציפייה שחברי פרלמנט שלא מסכימים עם ההנחיה הזו פשוט ייעלמו. רבים זעמו כשג’ו סווינסון אמרה שגם אם במשאל עם שני יוחלט לצאת מהאיחוד, היא תנסה למנוע יציאה שכזו. אבל האמת היא שההסבר שלה דיי מניח את הדעת: היא אמורה לשנות את דעתה או להפסיק להילחם עליה רק כי הרוב חושב אחרת?
מקומי מול לאומי
עוד בעיה שנוצרה היא סוגי המנדטים השונים שמקבלים הנבחרים. המנדט לצאת מהאיחוד האירופי ניתן באופן לאומי, כשכל קול בכל מקום בבריטניה שווה לכל קול אחר בבריטניה. לעומת זאת, שיטת הבחירות לפרלמנט מתבססת על מנדט אזורי לכל חבר/ת פרלמנט. מה אמור/ה לעשות חבר/ת פרלמנט שמגיע/ה מאזור שבו הצביעו ברובו נגד הברקזיט? הדבר בולט במיוחד בסקוטלנד, בה הרוב הצביעו בעד הישארות באיחוד. טיעון שחוזר על עצמו בקרב חברי ה-SNP הוא שהממשלה מתכוונת לגרור את סקוטלנד החוצה מהאיחוד בניגוד לרצונה. מה שעוד יותר מחזק את המנדט המקומי הוא קיומם של פרלמנטים מקומיים, בהם עלולה להיות גישה שונה לעומת המנדט הכללי. הדבר יוצר מצב בו חברי פרלמנט כאלה צריכים ללכת נגד אחד מהמנדטים שניתנו להם: או נגד המנדט שנתנו להם תושבי אזור הבחירה שלהם, שהיו רוצים לראות את הברקזיט מבוטל, או ללכת נגד המנדט שניתן להם מהציבור הכללי, שהוא להוציא את הברקזיט לפועל.
רצון העם?
משאל העם ב-2016 ביקש רק לסמן אחת משתי אופציות: להישאר או לעזוב. לא היה פירוט איך תתבצע עזיבה. ביקורת רבה מוטחת במשאל הזה, על כך שבניגוד למשאלי עם קונפירמטיביים באירופה, למשל, או בניגוד למשאל העם על עצמאות סקוטלנד, בה הממשלה הסקוטית סיפקה תכנית מסודרת ליציאה, כאן לא ניתנה תכנית כזו. יוצאים או נשארים, וזהו. אמת, קמרון הבטיח בנאומיו ש”עזיבה פירושה עזיבה”, אבל לא הרבה מעבר.
סקרים של מכוני מחקר שונים מראים שאמנם יציאה ללא עסקה היא מאוד פופולרית בקרב הברקזיטרים, אבל יש גם לא מעט שנרתעים מהאפשרות הזו, וזה לא באחוזים בודדים. עכשיו, בואו נניח לרגע שכולם נשארו באותה דעה בה היו ב-2016. התוצאות היו כ-48% בעד האיחוד וכ-52% בעד הברקזיט. זה אומר שאם מבטלים את הברקזיט, 52% אחוז יתנגדו. אם הולכים על יציאה ללא הסכם, אז מן הסתם 48 האחוזים שמתנגדים ליציאה יתנגדו, וגם הברקזיטרים שרוצים הסכם יתנגדו. בגלל שהקבוצה האחרונה היא יותר מ-2% מהאוכלוסייה, יותר מ-50% (קרי, רוב) יתנגדו למהלך. אם הולכים על הסכם נוסח מיי, אז הרימיינרים (48%) יתנגדו כי הם לא רוצים ברקזיט בכלל, וההארד-ברקזיטרים יטענו שזו בגידה בברקזיט ויתנגדו גם הם. שוב, מעל 50% שלא מרוצים. ייתכן שבוריס ג’ונסון יצליח למצוא הסכם שישאיר את כל ה-52% שתמכו בברקזיט מרוצים, אבל האיחוד האירופי כרגע לא בכיוון של הסכם חדש.
לכן, כמו שבפרלמנט לא הצליחו עד כה להסכים על שום פתרון, גם בציבור לא תהיה תמיכה גורפת בשום סנריו ריאלי. נכון שיהיו רימיינרים והארד-ברקזיטרים שכנראה יהיו מוכנים להתפשר על הסכם יציאה, או לחלופין תומכי הסכם שיהיו מוכנים להתפשר על יציאה ללא הסכם או על הישארות. אבל העניין הוא שכל עוד לא הולכים למשאל עם שני, הפרלמנט מסתכן בכך שכל תכנית שיציע לא תקבל מנדט מהציבור – ומנדט מהציבור הוא הסיבה שבריטניה בסיפור הזה. את הבעיות של משאל עם שני כבר העליתי.
בקיצור
ההתנגשות שנוצרה היא בעיקר בין דמוקרטיה ייצוגית לדמוקרטיה ישירה. משאל העם של דייוויד קמרון, שנעשה ברשלנות פושעת ובחוסר אחריות, הביא להתנגשות בין השתיים. אמת, לפעמים דעת רוב הנציגים בפרלמנט בסוגיות מסוימות לא תואמת את העמדה הציבורית. אבל, זה תמיד יהיה המצב, כיוון שגם הציבור מצביע למפלגות בהתאם לסדר עדיפויות כלשהו. יש סוגיות בעלות עדיפות נמוכה יותר, שיתקשו לקבל ייצוג בפרלמנט כיוון שלציבור אכפת קודם כל מנושאים אחרים שבהתאם להם הם מצביעים. נכון, זה יוצר בעיות מסוימות. זה גם מאפשר לעתים למיעוט לקחת את הרוב כבן ערובה, כמו עם נושא התחבורה הציבורית בשבת כאן אצלנו. אבל כמו שווינסטון צ’רצ’יל אמר: “דמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר, אחרי כל האחרות”.
מצד שני, משאל עם מהסוג של הברקזיט מביאה את הדמוקרטיה הישירה לכפות את עצמה על נציגים שלא בהכרח מאמינים במדיניות מסוימת. האם כולם אמורים ללכת הביתה בגלל סוגיה אחת? הרי הפוליטיקה מורכבת ממספר בלתי נגמר של החלטות, שלא ניתן לבקש מהציבור הנחיות על כל אחת מהן. דמוקרטיה ישירה גם מביאה איתה דרישה שהמפסידים פשוט יקבלו את ההפסד, ישתקו ולא ינסו לשנות החלטה שעשויה להשפיע באופן דרמטי על חייהם.
לכן, לשני הצדדים בוויכוח יש טיעונים דמוקרטיים לגיטימיים לצדם, מה שהופך את מרבית הפתרונות לסוגיה הזו לכאלה שיגרמו לחלקים נרחבים באוכלוסייה להרגיש כמי שננטשו על-ידי המעמד הפוליטי של בריטניה. ניתן רק לקוות שהבריטים למדו מהעניין, ושמשאל עם מסוג זה לא יתקיים שוב לעולם.
לקריאה נוספת
אני ממליץ גם לקרוא את מאמרו המצוין של רוברט סאונדרס (באנגלית), על מצבה של הפוליטיקה הפרלמנטרית בבריטניה, ממנו שאבתי הרבה למאמר זה.