אחרי צרפת, גם בריטניה: ראש הממשלה קיר סטארמר הודיע שאלא אם ישראל תסכים להפסקת אש, תכניס סיוע לרצועת עזה ותתחייב לתהליך השלום, הממלכה המאוחדת תכיר חד-צדדית במדינה פלסטינית. דרישות הוצבו גם לחמאס ואחריותו למצב הודגשה, אבל מולו לא הופעל שום מנוף לחץ. הדבר נובע מלחצים פוליטיים פנימיים שדורשים לפחות מראית עין של פעולה בעניין עזה, מיאוס של סטארמר מהתנהלותה של ממשלת ישראל וחוסר יכולת של בריטניה להפעיל לחץ אמיתי על חמאס. אבל נשאלת השאלה אם הכרה כזו תשיג את מטרתה ואם נכון שהיא תשמש כמנוף לחץ. ביקורת כזו נשמעה כלפי סטארמר משמאל, בעוד בימין האשימו אותו שהוא משחק לידי חמאס. וזה משאיר אותנו עם עוד שאלה: כשההכרה הזו לא תשיג את מטרתה, מה אז? | צילום: לורן הארלי, דאונינג 10
קיר סטארמר לא באמת רוצה להכיר חד-צדדית במדינה פלסטינית. הוא היה מעדיף שזה יקרה בסופו של משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ובכך בעצם לתת גושפנקא לתהליך. מדינה אמיתית זה הרי לא ייתן לאף אחד, כך שחוץ מלהרגיז זה לא עושה הרבה. אבל סביר להניח שסטארמר לא חשב שאחרי יותר משנה בראשות הממשלה המלחמה בעזה עדיין תימשך, ובטח לא שהדיווחים לגבי המצב שם יהיו עד כדי כך דרמטיים. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו, למרות הכל, שבריטניה עומדת – אולי – לפני הכרה היסטורית במדינה פלסטינית, על הראש של ישראל.
קצת רקע
בבחירות האחרונות הלייבור הבטיחה במצעה: “אנו מחויבים להכרה במדינה פלסטינית כתרומה לחידוש תהליך שלום שיסתכם בפתרון שתי המדינות עם ישראל בטוחה ומוגנת לצד מדינה פלסטינית בת קיימא וריבונית”. זו לא בדיוק התחייבות לחכות עד לתום המו”מ כדי להכיר במדינה כזו, אבל ההכרה חייבת להגיע רק אם היא תסייע לתהליך השלום. בהצלחה עם זה.
בכל מקרה, עברו לא מעט מים בתמזה מאז הבחירות. מלחמת חרבות ברזל התארכה וטרם הסתיימה, ולא מעט מנהיגים במערב מרגישים שישראל מזמן לא משרתת את מטרתה. אבל בהתחלה סטארמר לא היה נלהב להכיר במדינה פלסטינית, וכשנשאל על כך היה מתחמק. אבל הזמן המשיך לעבור, והחל שטף הדיווחים על רעב קשה ברצועה, שהמערב פשוט מסרב לקבל. זה הביא בשבוע שעבר את נשיא צרפת עמנואל מקרון להודיע שיכיר במדינה פלסטינית, ולדבריו הוא קיבל מספר התחייבויות של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס.
זה כבר הפך לגיים צ’יינג’ר בפוליטיקה הבריטית: בתגובה למהלך של מקרון, יותר מ-220 חברי פרלמנט מכל המפלגות – קצת יותר ממחציתם מהלייבור (פחות משיעורם מכלל חברי הפרלמנט, יצוין) – חתמו על מכתב שקורא לסטארמר להצטרף לנשיא הצרפתי. גם שמרנים חתמו, ביניהם אבי בית הנבחרים אדוארד ליי, שממש לא נודע בעמדות שמאל. הטענה העיקרית במכתב היא שלמרות שלבריטניה אין יכולת של ממש לעשות משהו במזרח התיכון, הכרה כזו תהיה עוצמתית בגלל החברות של בריטניה במועצת הביטחון של האו”ם ובגלל ההיסטוריה הבריטית במזרח התיכון (ואף השוו בין הכרה כזו להצהרת בלפור). בנוסף, לפי דיווחים הופעל על סטארמר לחץ מכיוון השרים שלו.
הדבר הביא לכך שמספר ימים לאחר מכן סטארמר הצהיר שבכוונתו להכיר במדינה פלסטינית, אבל שזה חייב להיעשות כחלק מ”תכנית רחבה יותר”. זה היה נראה עמום, ולא היה ברור אם יש תכנית כזו או שהוא מסביר למה הוא מתכוון להתעכב עם זה. בכל זאת, עם סטארמר התרחקות מאמירה ברורה היא רוב הזמן שם המשחק.
ההכרה במדינה פלסטינית
אתמול (ג’) סטארמר כינס את חברי הממשלה לישיבת חירום, כדי להציג בפניהם את התכנית שלו להכרה במדינה פלסטינית. כמה שעות לפני כן, דוברות הממשלה מסרה לתקשורת שאכן הכרה כזו “היא שאלה של מתי, לא האם, אבל היא חייבת להיות אחד הצעדים בדרך לפתרון שתי המדינות כחלק מתכנית רחבה יותר שתביא לביטחון מתמשך גם לפלסטינים וגם לישראלים”. כמובן, “מתי” זו מילת המפתח שכולם רוצים לקבל עליה תשובה.
באותו ערב התשובה הגיעה: סטארמר נשא נאום לאומה מדאונינג 10, ופתח בכך שב-7 באוקטובר 2023 חמאס ביצע את “הטבח הנורא ביותר בתולדות ישראל”, ומאז בכל יום “האימה המשיכה”: החטופים נשארו בשבי והפלסטינים סבלו מהמלחמה, וכעת הרעב בעזה. אבל למרות שבריטניה עושה את חלקה בהכנסת מזון לרצועה, מה שבאמת צריך זה הפסקת אש ארוכת טווח. ולא סתם ארוכת טווח – היא חייבת להיות חלק מתכנית רחבה יותר לפתרון הסכסוך. המטרה הבריטית, חזר סטארמר על המנטרה, היא “ישראל בטוחה ומוגנת לצד מדינה פלסטינית בת קיימא וריבונית”.
My statement on the humanitarian crisis in Gaza and our plan for peace including the recognition of a Palestinian State. pic.twitter.com/aMUCNwJb9z
— Keir Starmer (@Keir_Starmer) July 29, 2025
אבל, כך סטארמר, המטרה הזו נמצאת תחת איום, ולכן “הגיע הזמן לפעול”. בהתאם, בריטניה תכיר במדינה פלסטינית בסמוך לעצרת הכללית של האו”ם בספטמבר, אלא אם כן ממשלת ישראל תנקוט בצעדים כדי להביא את המצב הקשה בעזה לכדי סיום, להביא להפסקת אש בת קיימא ולהתחייב לתהליך שיביא בסופו של דבר לפתרון שתי המדינות, כולל הבטחה שלא יהיה סיפוח של שטחים בגדה המערבית. לסטארמר היה גם מסר לחמאס: על הארגון לשחרר את החטופים שנותרו, להתפרק מנשקו, להסכים להפסקת אש ולקבל את זה שהוא לא ישחק תפקיד בשלטון בעזה. בספטמבר בממשלה תעריך כיצד שני הצדדים התקדמו בדרישות שבריטניה העמידה להן.
ניתוח
לסטארמר חשוב להראות שהוא לא שוכח למה הכל התחיל. לכן הוא שם את נקודת הפתיחה של הנאום שלו בטבח 7 באוקטובר, לכן הוא הדגיש שיש לשחרר את החטופים שנותרו ולכן הוא הציב דרישות גם לחמאס. זה גם למה הוא אמר יותר מפעם אחת שבפתרון שיושג יש להבטיח גם את ביטחון ישראל. זה לא סתם וזה לא מס שפתיים – הוא באמת רואה בעצמו ציוני ובהתאם רוצה שהפרויקט הציוני, קרי מדינת ישראל, ישרוד וישגשג.
אבל בענייננו, הוא ההכרה במדינה הפלסטינית, הלחץ מופעל אך ורק על ממשלת ישראל. רק היא יכולה לעשות משהו שימנע מההכרה החד-צדדית הזו להגיע. אין איזשהו איום שמופנה כלפי חמאס, רק דרישות. יש לזה שתי סיבות: ראשית, סטארמר סבור שממשלת ישראל הנוכחית היא ימנית קיצונית, שמתכוונת לספח שטחים בגדה וברצועה, וכמו כן מנהלת מלחמה שמזמן איבדה הצדקה. לכן, יש צורך להניף מולה איזשהו שוט. שנית, אין לבריטניה מנוף לחץ רציני על חמאס. כלומר, אפשר לדמיין מצב בו היא מאיימת שהיא תיקח לידיה את ניהול הרצועה ובכך תפקיע אותה מידי הפלסטינים, אבל ספק אם זה יעבור פוליטית בבריטניה או בישראל.
ואפשר לתהות כמה בכלל הדבר הזה אמור לשרת את המטרה של סטארמר. הרי אנחנו יודעים שההכרה הזו לא תשנה שום דבר בשטח ולא תיטיב עם אף פלסטיני. בנוסף, אם סטארמר מוכן לדחות את ההכרה במדינה הפלסטינית בהינתן תנאים מסוימים, הרי שהוא סבור שזה לא באמת הזמן הנכון להגיע אליה, והוא רק משדר חוסר בררה. אבל האם הוא מאמין שהכרה כעת תתרום איכשהו לתהליך השלום? מנגד, אם הוא מאמין שתהיה להכרה כזו תרומה כבר כעת, למה לחכות ולמה להשתמש בה כמנוף לחץ? הדבר מאותת שהאיום הזה הוא במידה רבה, מעבר לאידיאולוגיה של סטארמר, גם virtue signaling לבייס המקומי.
ועוד דבר: בהתחשב בזה שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר שהוא לא מסכים עם רעיון ההכרה החד-צדדית, הדבר מראה כמה סטארמר רקם איתו יחסים טובים שמאפשרים לו לשבור מהקו האמריקאי מעת לעת.
התגובות
ההחלטה של סטארמר זכתה לביקורות מכל הכיוונים. מימין, ראשת האופוזיציה קמי בדנוק האשימה את סטארמר שהוא עושה את כל זה כדי “לפתור בעיה פוליטית במפלגת הלייבור”, ושההכרה הזו “לא תחזיר את החטופים הביתה, לא תסיים את המלחמה ולא תכניס סיוע לעזה”. הלורד דייוויד וולפסון, התובע הכללי בממשלת הצללים, ביקר את העובדה שלחמאס לא הוצבו שום תנאים, ובכך למעשה משתלם לחמאס להחזיק בחטופים כדי שלא תהיה הפסקת אש וכך תגיע ההכרה במדינה הפלסטינית. סגן ראש מפלגת הרפורמה ריצ’רד טייס צייץ מחדש את התגובה של משרד ראש ממשלת ישראל, לפיה סטארמר למעשה מנסה לפייס את הג’יהאדיסטים.
When the country is looking for answers on asylum hotels, the cost of living is getting worse, and doctors are threatening to go on strike again – further endangering lives, it’s disgraceful that Keir Starmer recalled his Cabinet to try and sort out a political problem for the… https://t.co/2mhut6lzsp
— Kemi Badenoch (@KemiBadenoch) July 29, 2025
משמאל, זארה סולטאנה, שמקימה בימים אלו מפלגת שמאל חדשה עם ג’רמי קורבין, טענה שזהו “תעלול יחצ”ני”. לדבריה, על בריטניה לגרש את השגרירה הישראלית, להטיל אמברגו נשק מלא, להפסיק את המסחר לחלוטין ועוד. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי כעס על כך שההכרה הזו מגיעה כ”קלף מיקוח” ושהיא לא פשוט קורית. ביקורת דומה נשמעה גם מראש ה-SNP והשר הראשון של סקוטלנד, ג’ון סוויני.
מה מכאן?
קשה לראות איך הסיפור הזה מסתיים במשהו שהוא לא הכרה בריטית במדינה פלסטינית, פשוט מהסיבה שקשה לראות הפסקת אש מושגת עד ספטמבר. צריך להגיד שהעניין הזה לא התחיל אתמול: כבר ב-2014 הפרלמנט העביר בהצבעה לא מחייבת הכרה במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מה שקורה עכשיו זה שהממשלה, זו שממש אחראית על יחסי החוץ, לוקחת את זה לשלב הבא (אלא אם יהיו הפתעות). כעת נשאלת השאלה כמה זה טוב. כפי שאמר שר העסקים והמסחר ג’ונת’ן ריינולדס, “אנחנו יכולים לעשות את זה רק פעם אחת”. זה היה הסבר שלו למה אסור למהר עם העניין, שכן מרגע שהושגה ההכרה הזו אי-אפשר לנופף בה עוד פעם.
אז אם הצעד הזה ייכשל – וזה תרחיש סביר מאוד, שכן בריטניה אינה בעלת עוצמה כמו של ארצות הברית – מה בדיוק יהיה לסטארמר להציע? עד כה הוא לקח צעדים שהיו אמורים להרחיק את בריטניה ממהלכים קיצוניים יותר כמו סנקציות ואמברגו מוחלט. אבל אחרי ההכרה הזו, הוא יישאר עם מעט מאוד שפנים בכובע, והלחץ לעבור לצעדים כואבים יותר יגבר.