לקראת מלחמת פוקלנד 2? עדיין לא, אבל בהחלט נראית עליית מדרגה: שלשום (ה’) נשיא ארגנטינה חאווייר מיליי (בתמונה) ניצל את האפשרות שארצות הברית תפסיק לקבל את התביעה הבריטית לשליטה באיי פוקלנד והודיע על סנקציות על מי שיהיו מעורבים בפרויקט לקידוחי נפט במים הכלכליים של הארכיפלג (ביניהם גם חברה ישראלית). הדבר הביא לזעם רב בבריטניה, ובאופוזיציה יש מי שטוענים שהדבר נובע מהקרנת חולשה של הממשלה. ובזמן שהמתיחות עולה, המהלך של מיליי גורם ללא מעט כאב ראש בהכנת התקציב הבריטי | צילום: גייג’ סקידמור
אם עקבתם אחרי משחקי המונדיאל, אז יכול להיות שזכורה לכם התמונה של שחקני נבחרת ארגנטינה, לאחר הניצחון על נבחרת אנגליה, מניפים שלט עשוי סדינים שעליו נכתב “המלווינאס הם ארגנטינאיים”. הדבר מראה שהמחלוקת בין בריטניה לארגנטינה על איי פוקלנד (או מלווינאס, אם אתם בוחרים בצד הארגנטינאי בוויכוח), שאפילו הובילה למלחמה בין שתי המדינות ב-1982, רחוק מלהירגע. בשבוע האחרון, הוויכוח הזה עלה מדרגה לאור הצהרות של נשיא ארגנטינה חאווייר מיליי, והבריטים לא מתכוונים לשתוק.
לפני שאיכנס פה לסיפור, אדגיש: אני לא מבין גדול בפוליטיקה ארגנטינאית ואני אפילו לא יודע ספרדית (ואני עדיין לא סומך על גוגל טרנסלייט או על בינה מלאכותית מספיק כדי להסתפק בתרגום שלהם). בהתאם, אני מתכוון להציג פה בעיקר את הצד הבריטי של הסיפור, והפרשנויות לגבי ארגנטינה שמופיעות כאן מגיעות מאתרים מהשפה האנגלית ואני מקווה שבחרתי באתרים עם הסחורה הטובה ביותר לשם כך. כמו כן, אני מקווה שלא צריך להסביר למה כאן נעשה שימוש בשם “פוקלנד” ולא “מלווינאס” (למעט היכן שזה מתבקש).
תולדות הסכסוך
ראשית, צריך להבין את חילופי הידיים באיים. איי פוקלנד נמצאים קצת פחות מ-500 ק”מ מחופי ארגנטינה, וההגעה המתועדת הראשונה לאיים הייתה ב-1690, כשארגנטינה לא הייתה ישות מדינית עצמאית אלא חלק ממושבות הכתר הספרדי. מי שהגיע לשם היה בריטי בשם ג’ון סטרונג, שגם נתן לארכיפלג את שמו האנגלי. הראשון להקים שם התיישבות היה מגלה הארצות הצרפתי לואי אנטואן דה בוגנוויל, שנתן לאיים את השם מאלווין (Malouines, מקווה שתרגמתי נכון מצרפתית). נשמע מוכר? התיישבות זו קמה באי המזרחי ב-1764, עדיין לפני עצמאות אמריקה הלטינית, וב-1765 הבריטים הקימו מושבה משלהם באי המערבי. ב-1770 הם הונסו משם על-ידי הספרדים, שקנו את המושבה הצרפתית. ב-1771 הבריטים חידשו את החזקה באי אחרי שאיימו במלחמה, רק כדי להתפנות משם ב-1774 משיקולים כלכליים, מבלי לוותר על תביעתם על האיים.
במאה ה-19, אחרי שארגנטינה הכריזה על עצמאות, היא תבעה ריבונות גם במלווינאס. ב-1831 ארגנטינה עצרה שלוש ספינות אמריקאיות שצדו כלבי ים באזור, וארצות הברית הגיבה בצורה השקולה והמדודה של הרס המושבה באי המזרחי. ב-1833 בריטניה ניצלה את המצב וגירשה את אנשי השלטון הארגנטינאי הנותרים מבלי לירות כדור אחד. ב-1841 בריטניה מונה מושל אזרחי לפוקלנד ועד 1885 כבר הייתה שם קהילה של כ-1,800 בני אדם.
ארגנטינה לא ממש שמחה על העניין הזה, ומדיי פעם בפעם קבלה על השליטה הבריטית באיים. אחרי מלחמת העולם השנייה ותהליך הדה-קולוניזציה שהעולם החל לעבור, עלתה גם שאלת האיים. ארגנטינה טענה שהיא צריכה לשלוט בארכיפלג בגלל חוזה טורדסיאס מסוף המאה ה-15 (שחילק את העולם החדש בין ספרד לפורטוגל), ההמשכיות של ארגנטינה מהשלטון הספרדי והקרבה הגיאוגרפית. בריטניה מצדה טענה לרציפות שלטונית בפוקלנד ושמעבר לריבונות ארגנטינאי תפגע בזכות של תושבי פוקלנד להגדרה עצמית. ב-1965 האו”ם קבע שבריטניה וארגנטינה צריכות להגיע לפתרון ביניהן, ואכן עד 1982 השיחות נמשכו, ואז שלטון החונטות בבואנוס איירס החליט שמה שצריך זה מלחמה ופלש לאיים רק כדי להפסיד תוך עשרה שבועות. רק ב-1990 בריטניה וארגנטינה חזרו ליחסים דיפלומטיים מלאים, והמחלוקת עצמה טרם נפתרה.
רגע לפני ההשוואות
בישראל הרבה פעמים תוהים איך זה שבריטניה, שמחזיקה בשטח שנכבש ממדינה אחרת, מעזה בכלל לבקר את הכיבוש הישראלי בגדה המערבית. ובכן, גם אם מצדדים בטענה הארגנטינאית על האיים, צריך להבין שזה, ובכן, לא אותו הדבר. מעבר לעובדה שההשתלטות הבריטית על פוקלנד נעשתה באמצע המאה ה-19, ובקרוב תהיה שם רציפות שלטונית של מאתיים שנה, וכאמור האנשים שחיים שם הם בעיקר ממוצא אנגלוסקסי, וב-2013 הם הצביעו כמעט פה אחד בעד הישארות תחת הכתר הבריטי ונגד הפיכה למדינה עצמאית (רק שלושה מצביעים חשו צורך בריבונות פוקלנדית). אז כן, כנראה שמה שארצות הברית עשתה ב-1831 למי שחיו שם באותה עת והניצול של בריטניה את המצב לא היה בסדר, אבל עברו מאז אי אלו שנים. כרגע אין שום ארגנטינאי שחי תחת כיבוש בריטי, ולעומת זאת העברת השלטון תביא לכך שבריטים שלא מעוניינים בכך יעברו לשלטון שבו הם לא מעוניינים. מעבר לקו הירוק, לעומת זאת, יש כמה מיליוני בני אדם שנמצאים תחת שלטון ישראלי.
אז אפשר לטעון שההחזקה של בריטניה באיי פוקלנד היא עדיין בעייתית, ואפשר להעלות כל מיני הסתייגויות בשל קיומה של הרשות הפלסטינית בגדה, וגם לא חייבים לאהוב את המעורבות הבריטית במזרח התיכון. ועדיין, רצוי לא להשוות את התביעה הארגנטינאית, שהיא על שטח (וכאן רצוי להזכיר שגם חוזה טורדסיאס הוא מסמך אימפריאליסטי), לבין הביקורת הבריטית על המצב בגדה שנובע משליטה בבני אדם, שהיא מאמינה שהדרך הטובה ביותר לפתרונו עוברת דרך ויתור על שטח בשליטה צבאית ישראלית. שוב, לא חייבים להסכים, אבל רצוי גם לא לבלבל בין הדברים.
החבר מאמריקה
אחרי כל הרקע הארוך הזה, צריך עדיין קצת רקע, אבל על מדינה שלישית: באפריל האחרון דווח על אימייל פנימי של הפנטגון בו נשקל כיצד להגיב למדינות נאט”ו שאכזבו את הנשיא דונלד טראמפ בכל הנוגע למלחמה באיראן. אחד העונשים שנשקלו עבור בריטניה הייתה “לשקול מחדש” את ההכרה האמריקאית בטענה הבריטית על האיים. בסוף אוגוסט הטלגרף דיווח שבפנטגון משתעשעים ברעיון הזה כמנוף לחץ על בריטניה כדי שתעמוד בדרישות שלה להוצאות ביטחון כנדרש מחברות נאט”ו, שעומדת על 5% מהתמ”ג עד 2035. השבוע טראמפ כבר אישר זאת בקולו, ואמר שזו עמדה “אחת מני רבות” שהוא שוקל, כי הוא תמיד שוקל כל הזמן את כל העמדות.
יצוין שעל הנייר העמדה האמריקאית בעניין פוקלנד היא שמירה על ניטרליות, בהתאם להחלטת האו”ם שהוזכרה קודם לכן, אבל בפועל יש הכרה בתביעה הבריטית. הדבר בא בעיקר לידי ביטוי במלחמת פוקלנד, כשלאחר שמאמצי הגישור של רונלד רייגן כשלו הוא בחר בצד הבריטי. בכל מקרה, כל הרמיזות האלו מצד טראמפ מראות שהוא שוקל להיות בפועל – ואיתו, לכו תדעו, אולי גם על הנייר – בצד של הארגנטינאים.
הבריטים, כמובן, מאוד לא אהבו את זה, ומטעם ראש הממשלה אנדי ברנהם נמסר שתושבי פוקלנד הם “בריטים עם זכות להגדיר את העתיד שלהם”, תוך אזכור משאל העם מ-2013 והכרעת המקומיים להישאר תחת שלטון בריטי. במילים אחרות, הטיעון הבריטי שהשליטה בפוקלנד היא חלק מהזכות להגדרה עצמית של תושבי האיים ממשיכה גם כעת.
החבר חאווייר
ונעבור לנשיא ארגנטינה חאווייר מיליי. שלשום (ה’), בנאום טלוויזיוני לאומה – שבבילד-אפ לקראתו הוא הבטיח שיעסוק במלווינאס ה”מקודשים” – מיליי התייחס לפרויקט ארי הים לחיפוש נפט כ-220 ק”מ צפונית לארכיפלג (אזור שעדיין נמצא במים הכלכליים של פוקלנד), במסגרתו החברה הבריטית רוקהופר אקספלוריישן והחברה הישראלית נאוויטס פטרוליום צפויות להתחיל בקידוחים בחודשים הקרובים ולהתחיל לשאוב ב-2028. מיליי איים בסנקציות על חברות המעורבות בכל דרך שהיא בפרויקט, ואפשר להבין: עבור ארגנטינה, המים הכלכליים של המלווינאס הם חלק מהמים הכלכליים שלה, ולכן הפרויקט הזה הוא ניצול של שטח השייך לה. בנוסף, מיליי הכריז על מימון לבסיס הצי בפרובינציה הדרומית ביותר כדי לחזק את ההגנה על האיים, מכריז ש”כל ניצול נוסף של איי מלווינאס ייחשב להפרה של הביטחון הלאומי”. היום (ה’) הוא כבר הודיע שהוטלו סנקציות על 45 חברות ויחידים, אך זהותם טרם ידועה.
מיליי הזכיר בנאומו את שינוי הגישה של טראמפ כלפי האיים, בטענה שארצות הברית יודעת שארגנטינה היא בעלת ברית מהימנה שמייצגת את ערכי המערב. וכאן, אני חושב, לא צריך מומחיות לארגנטינה כדי להבין שהרוח המנשבת מהבית הלבן עודדה את מיליי לנקוט בעמדה הזו. גם לא מדובר במקרה ייחודי, וראינו איך מנהיגים שונים ברחבי הגלובוס הרשו לעצמם יותר (לפעמים פחות) בגלל שראו שטראמפ סוטה מהקו המסורתי של קודמיו בתפקיד.
מעבר לזה, כך באתר החדשות האמריקאי npr, יש למיליי עוד אינטרסים. לדוגמה, קצת לשכך את הביקורת הפנימית בעקבות דבריו שהוא מעריץ את מרגרט ת’אצ’ר, ראשת ממשלת בריטניה בזמן מלחמת פוקלנד. בנוסף, מיליי רוצה לחזק את עצמו לקראת בחירות 2027 (לפי ה-BBC, מאתגרת פוטנציאלית היא סגנית הנשיא ויקטוריה ויז’רואל מציגה את עצמה כחזקה יותר בהגנה על הביטחון הלאומי), ולסייע לארצות הברית של טראמפ בעימות שלה עם בריטניה. אזכיר שבשנה שעברה ממשל טראמפ העביר לארגנטינה כ-20 מיליארד דולר, כך שגם בלי מומחיות באמריקה הלטינית אפשר להבין שלמיליי יש אינטרסים מאוד מוחשיים בחברות עם טראמפ.
התגובות בבריטניה
בסוף, באנו לדבר על הממלכה. אז איך הגיבו שם? שר ההגנה וס סטריטינג צייץ: “ההצהרה של מיליי במהלך הלילה מראה יותר על פוליטיקה פנימית בארגנטינה מאשר על איי פוקלנד. פוקלנד הם בריטיים בגלל שתושבי פוקלנד בוחרים להיות בריטים”. ראשת האופוזיציה קמי בדנוק הציעה למיליי שיתרכז בבניית הכלכלה הארגנטינאית במקום לאיים על אחרים, אבל גם שלחה מסר לממשלת הלייבור שהנכונות למסור את ארכיפלג צ’גוס למאוריציוס פתחה את התיאבון גם למדינות אחרות. רוברט ג’נריק, אחראי נושאי האוצר במפלגה הרפורמה, האשים את ברנהם וסטריטינג שמיליי מזהה חולשה ותהה אם בכוונתם לעשות לו עיניים במקרה של פלישה. לדבריו, ממשלה בראשות נייג’ל פרג’ הייתה מגיבה אחרת.
במילים אחרות, יש קונצנזוס רחב לפיו פוקלנד שייכים לבריטניה, והשאלה איפה מתגורר האשם – בדאונינג 10 או בקינטה דה אוליבוס. גם למלחמת פוקלנד קדמו כמה צעדים של ממשלת ת’אצ’ר – הידוע שבהם הוא הוצאת אניית הצי שאבטחה את האזור כדי לקצץ בהוצאות, מה שזכה לביקורת מהלייבור, וגם שלילת אזרחות בריטית מכמה מאות מתושבי האיים – שנחשבים לכאלו שגרמו לארגנטינאים לחשוב שבריטניה לא מתעניינת באיים האלו מספיק ושיש קרקע פורייה לנסות לתפוס אותם. אבל, גם לא כל דבר הוא בגלל מעשי הבריטים, והארגנטינאים לא בדיוק מפסיקים לנסות להחזיר את האיים לרשותם גם כשהממשלה הבריטית לא שולחת כל מיני מסרים. ב-2022, כשבוריס ג’ונסון היה ראש הממשלה, הנשיא הקודם אלברטו פרננדס הגיע להסכמות עם סין שארגנטינה תגבה את מדיניות “סין אחת” בטייוואן, וסין תגבה את התביעה הארגנטינאית במלווינאס. במקרה הנוכחי, כנראה שההתהפכות של טראמפ תרמה יותר מצעד אידיוטי של ברנהם או קודמו קיר סטארמר.
מה יקרה לאיי פוקלנד?
למרות חיזוק הכוחות הצבאיים, לפי מיליי עצמו, פנינו אינם למלחמה. בריאיון לאקונומיסט הוא אמר שהוא היה רוצה לראות הסכם בסגנון העברת הונג קונג לידי סין, ושאין לו רצון במלחמה. חשוב לזכור שההסכם עם סין נחשב לכישלון שכן היא מפרה אותו בגסות, כך שלא ברור למה מכל הדברים בעולם להשוות דווקא לזה. מה גם, שלפני שנת בחירות ברוב המדינות לא כדאי לצאת למלחמות אם לא יודעים שהולכים לנצח בהן, וכרגע הארכיפלג מוגן הרבה יותר טוב מב-1982, כך שלמרות מצבו הלא מזהיר של הצבא הבריטי במאה ה-21, לא יהיה מדובר בקרב קל עבור ארגנטינה. לכן, אם לעשות הימור של הדיוט, מלחמה לא תהיה כאן.
אבל זה לא אומר שאין פה כאב ראש לבריטניה. בקרוב שר האוצר ג’ון הילי יציג את התקציב, ולמרות הכוונה להגדיל את תקציב ההגנה ישנן ספקולציות שזה לא יקרה כמצופה בגלל הרצון של אנדי ברנהם להשקיע יותר במדיניות פנים. אבל הצעד של מיליי מציב את הילי מול צורך דוחק להשקיע עוד יותר בהגנה, גם בגלל האפשרות שמיליי יעשה איזושהי מיסקלקולציה אבל עוד יותר בגלל שבמצב כזה רצוי לגרום לטראמפ ואנשיו בכל זאת לקחת את הצד הבריטי במחלוקת הזו, וזה יגיע דרך השקעה גבוהה יותר בהגנה. אבל זה יצטרך לבוא על חשבון דברים במדיניות פנים, ויהיו הרבה בקבנצ’רס בלייבור שלא יאהבו את זה.
כי לא רק בארגנטינה איי פוקלנד קשורים למדיניות פנים.