ממסמכים נוספים הקשורים לפרשת ג’פרי אפסטין עולה כי הקשר בינו לבין השגריר הבריטי בוושינגטון הלורד פיטר מנדלסון היה קרוב משפורסם, וראש הממשלה קיר סטארמר ידע על הקשר הזה ואף שאל עליו. לכן, ההחלטה של סטארמר למנות את מנדלסון נראית תמוהה וכנראה תעלה לסטארמר במשרה שלו, גם אם לא מהסיבה שאתם חושבים | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
זה עלול להיות המסמר האחרון בארון הפוליטי של קיר סטארמר: אחרי הכניעה ללחץ הציבורי ופרסום מסמכים הקשורים לג’פרי אפסטין ולחברו לורד פיטר מנדלסון, ההחלטה של סטארמר למנות את מנדלסון לשגריר בארצות הברית ב-2024 נראית יותר ויותר אומללה.
מה קרה למנדלסון?
המשטרה ערכה חיפוש בשני בתים השייכים למנדלסון, במסגרת חקירה המתנהלת נגדו. יש לציין שבמקרה של מנדלסון, ההומוסקסואל, הקשר שלו עם אפסטין לא כלל ככל הידוע מין עם הנשים והנערות שאפסטין ניצל. עם זאת, באחת התמונות שפורסמו נראה מנדלסון בחדר קורא מדף כלשהו, כשהוא אינו לובש מכנסיים. לידו עומדת אישה לא מזוהה בחלוק רחצה. מנדלסון גם צולם לובש חלוק בעצמו כשהוא יושב במרפסת לצדו של אפסטין.
עכשיו מסתבר שהקשר החברי הזה היה שווה לשני הצדדים: אפסטין שילם ב-2003 או 2004 בערך 75 אלף ליש”ט למנדלסון, ואף מימן קורס אוסטאופתיה לבן זוגו של מנדלסון. מנדלסון מצדו הדליף על פי החשד לאפסטין מידע כלכלי פנימי על האיחוד האירופי לפני המשבר של 2008, אחרי שאפסטין כבר הורשע ברכישת מין מקטינה. כאן כבר מדובר על חציית הגבול הפלילי, לכאורה, על ידי מנדלסון – אם הוא אכן עשה זאת, מדובר בהפרת אמונים.
מה ידע סטארמר?
סטארמר מצדו כבר הודה בכך שידע על הקשר בין מנדלסון לאפסטין לפני שמינה אותו. בנאום ההתנצלות שלו שלשום בחר סטארמר להתמקד בקורבנותיו של אפסטין: “אני מתנצל על מה שנעשה לכן, מתנצל על כך שכל כך הרבה גברים בעמדות כוח אכזבו אתכן, מתנצל שהאמנתי לשקרים של מנדלסון ומיניתי אותו ומתנצל על כך ששוב אתן צריכות לראות את הסיפור הזה על סדר היום הציבורי”.
לא בטוח שזה יעזור לו, אבל זה כנראה הנאום הכי טוב שסטארמר היה יכול לספק בנסיבות האלו. מצד אחד, הוא מודע לכך שהסיפור החשוב זה לא הוא או מנדלסון אלא הקורבנות של אפסטין שסבלו בגללו ובגלל כל מי ששיתף איתו פעולה. מצד שני, תוך כדי התנצלות, הוא מבהיר שמנדלסון שיקר לו. הנאום הזה אולי מוציא אותו לא חכם במיוחד, אבל הוא מציג את סטארמר כאדם ישר ותמים, כמעט קורבן בעצמו.
אחרי שסיימתי לשבח פה את הרטוריקה, צריך לומר שקשה מאוד להאמין לסטארמר, עורך דין פלילי מנוסה למי ששכח. על פי המסמכים שפורסמו, סטארמר שאל את מנדלסון בהליך המינוי מדוע התארח בדירתו של אפסטין בזמן שהוא היה בכלא, ושאלות נוספות על הקשר בין השניים. אלו בדיוק השאלות הנכונות שהיה עליו לשאול. מדוע, אם כן, מינה אותו בכל זאת?
כפי שכבר תיארנו כאן בבלוג, פיטר מנדלסון, שכונה “נסיך האופל”, היה שר ומקורב למנהיגי הלייבור טוני בלייר וגורדון בראון. הוא התפטר פעמיים מהממשלה, פעם בגלל הלוואה שלא דיווח עליה ופעם בגלל חבר מיליארדר מהודו שמנדלסון ניסה לסדר לו דרכון בריטי. חוץ מזה, הוא גם היה חבר קרוב של ג’פרי אפסטין, למרות שכמו כל החברים הקרובים לאפסטין, מנדלסון מנסה לגמד את חשיבות מערכת היחסים הזו. הוא שלח לאפסטין ברכת יום הולדת בת עשרה עמודים וכינה אותו “חברי הטוב ביותר”.
בסופו של דבר, אפילו אם בוחרים לתת לסטארמר להנות מהספק, האחריות היא עליו. הוא זה שמינה את מנדלסון. בניגוד למדינות אחרות, טיעוני “לא ידעתי” או “לא אמרו לי את האמת” אינם הגנה טובה מאחריות פוליטית כשמדובר בראש הממשלה.
הכתם נשאר על הקיר
מי שבוודאי ישלם על הפרשה הזו במשרה שלו הוא יועצו הקרוב של סטארמר, מורגן מקסוויני, שעל פי דיווחים היה זה שלחץ למנות את מנדלסון. עם זאת, כנראה שגם אם מקסוויני ישלם על כך במשרה שלו, זה לא יספיק. גם ההתפטרות של מנדלסון גם מבית הלורדים ומהלייבור היא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי.
במערכת הפוליטית נראה ששוררת תמימות דעים שקיר סטארמר לא ישרוד את הפרשה הזו. חברי פרלמנט של הלייבור, גם כאלה שלא ידועים בהתנגדות לסטארמר, קוראים לו ללכת הביתה. מובן שכך עושה גם האופוזיציה השמרנית בראשות בדנוק. כאמור, ברור שהאחריות היא על סטארמר, אבל ג’ונת’ן פרידלנד מהגארדיאן שואל, ויש בכך משהו, מדוע איש מחברי הפרלמנט של הלייבור (וגם לא השמרנים ואפילו לא הרפורמה) לא מחו נגד מינויו של מנדלסון, להיפך?
הפרשה האומללה הזו מציגה את הלייבור ואת הממשלה כמי ששוב ושוב בוחרים באפשרות הנכונה רק אחרי שעשו את כל הטעויות האפשריות. את מנדלסון, אדם מפוקפק אפילו אם לא היה חבר של אפסטין, לא היה צריך למנות לשגריר. קודם כל כי מדובר באדם שכבר התפטר פעמיים מהממשלה על פרשות כאלה ואחרות, ורק אז בגלל הקשרים לאפסטין. אחרי שמונה לתפקיד, לא היה צריך להגן עליו, אלא לפטר אותו. אחרי שפיטרו, לא היה צריך להשאיר אותו בבית הלורדים, ולא היה צריך להמשיך להסתיר מסמכים שקשורים להליך המינוי שלו. עכשיו זה נראה שהסיבה היחידה שמנדלסון פוטר וסולק היא שהוא נתפס.
הפרשה הזו גוררת השוואות לפרשת כריס פינצ’ר שהביאה לפיטורים של בוריס ג’ונסון, שידע על תלונות על הטרדה מינית נגדו לפני שמינה אותו לסגן מצליף השמרנים. ההשוואה לא לגמרי מדויקת, שכן פינצ’ר נחשד בהטרדה מינית ממש ומנדלסון לא, אלא רק בקשרים עם עבריין מין. עם זאת, בשני המקרים מדובר באדם שלא היה צריך לעולם להיות ממונה לשום תפקיד ציבורי, ראש הממשלה ידע זאת ומינה אותו בכל זאת.
יודעים מה עוד משותף לשני המקרים? הם היו רק הקש ששבר את גב הגמל. במקרה של ג’ונסון, פרשת פינצ’ר שהפילה אותו באה אחרי הפרשה המפורסמת הרבה יותר – פרשת המסיבות והפרת סגר הקורונה, במקביל לטיפול הכושל של הממשלה ומאות האלפים שמתו בבריטניה. במקרה של סטארמר, החטא האמיתי הוא היותו לא פופולרי. חברי הפרלמנט של הלייבור, בעיקר אלו ממחוזות בחירה שעלולים ליפול לידי מפלגת הרפורמה, לחוצים. הם חשים שאם המפלגה לא תחליף מנהיג, ומהר, לא יהיה זמן לשפר את המצב עד לבחירות הבאות. על מנדלסון עוד היה אפשר לסלוח לסטארמר, אבל במערכת הפוליטית הבריטית על חוסר פופולריות הרבה יותר קשה לסלוח.