By: אוריה בר-מאיר Posted on
בשבוע שעבר לונדון ידעה הפגנת ענק תחת הכותרת “אחדו את הממלכה”. את ההפגנה ארגן טומי רובינסון המזוהה עם הימין הקיצוני, אך הקהל שהגיע השתייך לזרמים פוליטיים רחבים יותר. ההפגנה כללה גם אמירות בעייתיות של המיליארדר אילון מאסק ואלימות מצד מפגינים נגד שוטרים ומפגיני נגד, אבל ההפגנה לא מסתכמת בכך. עצם העובדה שרבים הסכימו להגיע להפגנה שארגן טומי רובינסון מלמדת לא מעט על גסיסתן של מפלגות המיינסטרים בבריטניה | צילום: johnlsl, פליקר

זה אמנם קורה באיחור מה, אבל צריך לעסוק במשהו שקרה בסופ”ש וקיבל הרבה תשומת לב, כולל בתקשורת הישראלית. אני מדבר כמובן על הפגנת “אחדו את הממלכה” שארגן טומי רובינסון בלונדון בשבוע שעבר. ההפגנה הזו הפעילה הרבה אמוציות והביאה לתקריות אלימות, אבל רצוי לא להסתפק בצבעים האלו.

מי זה טומי רובינסון?

לפני שנדבר על ההפגנה, רצוי להגיד כמה מילים על המארגן טומי רובינסון, או בשמו האמיתי סטיבן יאקסלי-לנון. באופן כללי אפשר להגיד על רובינסון שהוא איש ימין קיצוני, ברמה כזו שגם ראש מפלגת הרפורמה נייג’ל פרג’ מנסה להתרחק ממנו ואף הכניס את עצמו לריב פומבי עם אילון מאסק כדי לא להכניס אותו למפלגה (וגם סירב לצרף אותו כשעמד בראש UKIP). ובכל זאת, רצוי להכיר את פועלו של האיש ולהבין במי מדובר.

רובינסון הוא בעברו חוליגן כדורגל, ארכיטיפ שבעבר זוהה חלקית עם הימין הקיצוני. את כינויו הוא נתן לעצמו על שם חוליגן ידוע לשמצה אחר. ב-2004 הוא הצטרף למפלגה הלאומית הבריטית (BNP), ממנה פרש אחרי שנה בטענה שלא ידע שהיא דוגלת בעליונות לבנה. ב-2009 הקים עם חבריו החוליגנים את ליגת ההגנה האנגלית (EDL), שלדבריו נועדה להילחם באסלאם הרדיקלי ברחובות בריטניה. בפועל, ההתבטאויות של רובינסון וההפגנות שארגן נועדו להלך אימים על המוסלמים באשר הם, תוך שימוש באלימות והסתה. מארק ראולי, כיום נציב המשטרה המטרופוליטנית של לונדון, אמר בעבר שלהסתה של רובינסון “ללא ספק” הייתה השפעה על דארן אוסבורן, שביצע פיגוע נגד מוסלמים בלונדון ב-2017. ב-2019 רובינסון הסתבך לאחר שהוציא דיבתו של פליט סורי, במה שהגיע למאסר בשל ביזיון בית המשפט. כעת הוא משוחרר עד לסיום הדיון בערעור שהגיש על העונש. מאז הוא הספיק להיעצר בחשד לתקיפה בתחנת רכבת, ולהשתחרר בערבות. וזה רק קצה התיק הפלילי שלו.

תמונה של טומי רובינסון
היסטוריה של אלימות. טומי רובינסון (צילום: Shayan Barjesteh van Waalwijk van Doorn, ויקיפדיה)

בגלל הרטוריקה האנטי-מוסלמית והפרו-ישראלית שלו, בארץ נוטים לראות בו “אוהב ישראל”. אבל הנה מה שהיה לקרן לביטחון קהילתי (CST), שעוסקת בהגנה על הקהילה היהודית בבריטניה מפני אנטישמיות, להגיד על ה-EDL ב-2011: “ה-EDL מתעניינת ביהודים (ובישראל) רק ככלים לפרובוקציות נגד מוסלמים. שום דבר טוב לא יצמח מכך ליהודים או למוסלמים. זו פוליטיקה גזענית וכל אחד שבאמת אכפת לו מהתנגדות לגזענות, יהודים או ישראל צריך לגנות אותה”. גם בליגה נגד השמצה (ADL) לא מתלהבים ממנו. ב-2013 רובינסון עזב את הליגה בגלל עניינים פנימיים והארגון כבר לא קיים.

על מה הייתה מחאת “אחדו את הממלכה”?

אז כאמור, טומי רובינסון ארגן את ההפגנה הזו בשבת האחרונה, שעניינה סוגיות כמו חופש הביטוי, שהבריטים חשים שהוא תחת איום (ויש נתונים שמצביעים על הידרדרות בתחום), התנגדות להגירה, התנגדות לממשלת סטארמר ובנוסף גם תמיכה בישראל, הרצח של צ’רלי קירק, גאווה לאומית, מיאוס במצב הכללי של בריטניה ועוד. חשוב להגיד: למרות שהמארגן הוא טומי רובינסון, אין פירוש הדבר שכל הנוכחים היו מהימין הקיצוני. סתם אנקדוטה: קלייב לואיס, חבר פרלמנט מהאגף השמאלי של הלייבור, סיפר על חבר שלו מבית הספר שהשתתף בהפגנה משתי סיבות: תחושה שהממשלה לא מקשיבה לו, ורצון להרגיש גאווה במדינתו. לפי לואיס, הוא לא הגיע להפגנה עם דגל אנגליה אלא עם היוניון ג’ק (לפני כמה עשורים דגל סנט ג’ורג’ נעשה מזוהה עם הימין הקיצוני, ואנגלים רבים מעדיפים את דגל הממלכה, למעט בענייני כדורגל).

בכל מקרה, זה שלא כולם שם היו מהימין הקיצוני לא אומר שלא היו שם גם כאלה, או לפחות חבר’ה בעייתיים משהו. לפי המשטרה, בין 110 ל-150 אלף איש הגיעו להפגין, ועוד 5,000 להפגנת נגד של ארגון Stand Up to Racism. זה כמובן לא הפריע לרובינסון לטעון שהגיעו 3 מיליון, כי כנראה לא מספיק לספר את האמת שהיא שהמספר היה גבוה מהציפיות. מעבר לדגלי בריטניה ואנגליה, מפגינים הגיעו גם עם דגלי ישראל וארצות הברית, כובעי MAGA ותמונות של צ’רלי קירק (יודגש שלא כל מי שהניף דגל או תמונה בהכרח משתייך לזרם פוליטי ספציפי, וחלקם לדוגמה הניפו את דגל ישראל כתמיכה בה ותו לא). בין השאר נזרקו שם סיסמאות נגד ראש הממשלה קיר סטארמר והסלוגן “שלחו אותם הביתה” נגד מהגרים, “טומי, הו טומי” ו”אנחנו רוצים את המדינה שלנו בחזרה”.

העיקרון אם כן ברור: למי שהגיעו לשם, קיצוניים או לא, נמאס מהגירה שיש תחושה שיצאה משליטה, מההפגנות הפרו-פלסטיניות, מהממסד המנותק לכאורה, מההרגשה שלפעמים מיעוטים אתניים מקבלים קדימות על פני הלבנים וכדומה. זה לא אומר שבחינת הנתונים תאשר שזה אכן המצב, אבל אי-אפשר להכחיש שהסנטימנט הזה קיים אצל בריטים רבים, והימין הקיצוני ללא ספק תופס על זה טרמפ.

מה העניין?

למה בעצם להקדיש זמן להפגנת “אחדו את הממלכה” מכל המחאות שבעולם? ובכן, גם אם לא היה מדובר בשלושה מיליון מפגינים ובניגוד לדברים של רובינסון זו לא הייתה ההפגנה הכי גדולה בתולדות בריטניה (דוגמה לאחת יותר גדולה), 150 אלף איש זה לא מעט. כמו כן, היו בה אלמנטים יוצאי דופן, למשל יותר גילויים של לאומנות נוצרית, ולא רק התכנסות סביב דגל הלאום. מה זה אומר עבור יהודים, סיקים, מוסלמים, הינדים ואחרים שהשתלבו בתרבות הבריטית?

אבל חשוב יותר לענייננו, האלימות. חלקה הייתה בגדר מה שנראה כמו קריאה מרומזת לאלימות, למשל בדברים של המיליארדר אילון מאסק בנאום וידאו, שמנסה לקדם את טומי רובינסון. מעבר לקריאה הרגילה שלו לפזר את הפרלמנט וללכת לבחירות, הוא גם הזהיר מאלימות פוליטית (מן הסתם, הוא לא התכוון לזו שרובינסון מעודד) שתגיע אל האנשים הפשוטים, שלא רוצים להתעסק בפוליטיקה, ואמר: “או שתילחמו בחזרה או שתמותו, זו האמת, אני חושב”. עוד הוא אמר ש”השמאל הוא המפלגה של הרצח”, בהתייחס לרצח של צ’רלי קירק. לרבים זה נראה כמו ניסיון לשלהב למלחמת אזרחים.

והייתה גם אלימות פיזית, למרות שההפגנה התחילה ללא גילויים כאלה. המשטרה המטרופוליטנית של לונדון שלחה 1,600 שוטרים לאבטח את ההפגנה, מהם 500 שהגיעו מערים אחרות. וכפי שאפשר לצפות מהפגנה שמארגן חוליגן כדורגל שהחברים שלו הם חוליגנים אחרים, להפגנה הגיעו גם מספר יפה של חוליגנים. בהתאם, חלק מהמפגינים זרקו על השוטרים בקבוקים ואמצעים אחרים, וחלקם התעמתו עם שוטרים בניסיון להגיע לחיכוך עם הפגנת הנגד. הדבר הסתיים ב-26 שוטרים פצועים ו-24 עצורים. בנוסף, כך מסרה המשטרה, קבוצה של מפגינים ניסתה למנוע ממפגיני נגד לעזוב את האזור. סביר להניח שרובם הגדול של המפגינים רצה לבוא, להפגין וללכת הביתה בשקט, אבל האלימות הזו, וגם דברים כמו אלו שאמר מאסק, עוררו את המערכת הפוליטית.

התגובות הפוליטיות

כאמור, ההפגנה הזו הדהדה במערכת הפוליטית. כך למשל, שרת הפנים שאבאנה מאמוד (מחמוד) כינתה את דבריו של מאסק “מתועבים”, והוסיפה: “בין אם מדובר במדינה עוינת או במיליארדר עוין, אף אחד לא מתעסק עם הדמוקרטיה הבריטית”. אד דייווי, ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית, אמר שהדמוקרטיה הבריטית “יקרה מדי מכדי להיות משחק של ברוני טכנולוגיה זרים”. דייווי גם הגדיל לעשות, וכתב לקיר סטארמר, ראשת האופוזיציה קמי בדנוק ולנייג’ל פרג’ כדי שיצטרפו אליו לגינויים למאסק, ואף דחק בסטארמר לשקול להטיל על איל ההון סנקציות, בטענה שיש לשמור על חופש הביטוי מבלי לאפשר הסתה לאלימות. פיט וישארט מה-SNP הודיע על כוונתו לעזוב את טוויטר. וגם בימין היו גינויים: העיתונאי אנדרו ניל, שהוא בבירור פרו-שמרני, אמר על אנשים מהסוג של רובינסון ומאסק שהפוליטיקה שלהם “היא לא הדרך הבריטית”.

תמונה של אילון מאסק בחולצה מכופתרת כחולה
זכה לגינויים. אילון מאסק (צילום: תומאס הוק)

אבל מטבע הדברים, מה שקיבל בעיקר תגובות הייתה האלימות הפיזית שהגיעה מצדם של מפגינים. סטארמר צייץ שחופש ההפגנה הוא ערך ליבה בבריטניה, אבל שממשלתו לא תקבל פגיעה בשוטרים או שאנשים ירגישו מאוימים בגלל דתם או צבע עורם. וסיים: “הדגל שלנו מייצג את ארצנו המגוונת ואנחנו לעולם לא ניכנע לאלו שהופכים אותו לסמל של אלימות, פחד ופילוג”. מאמוד הבטיחה שכל מי שהיה מעורב באלימות יזכה לחוש את עוצמת ידו של החוק. בפרלמנט היא אמרה שהיוניון ג’ק ודגל סנט ג’ורג’ שייכים לכולם. גם ראש עיריית לונדון סאדיק קאן גינה את המתפרעים. מימין נשמעה ביקורת על כך שהם נדבקו למיעוט המפגינים כדי להשחיר את כולם, ושהם לא עשו כן בהפגנות ופסטיבלים מסוג אחר. מי שהקפיד להדגיש שהם מיעוט היה שר העסקים והמחסר פיטר קייל, ולדבריו ההפגנה הראתה שלמרות כל הדיבורים על מותו בבריטניה, חופש הביטוי חי ובועט.

משמעויות פוליטיות

הפגנת “אחדו את הממלכה” מספרת לא מעט על המצב הפוליטי בבריטניה. ראשית, כפי שאמרתי, למרות שהמארגן משתייך לימין הקיצוני, הקהל היה רחב בהרבה. לפי מגיש סקיי ניוז טרבור פיליפס, הדבר מסמל את נפילת “חומת האש” בבריטניה. כלומר, אם בצרפת ובגרמניה המפלגות שמות את חילוקי הדעות בצד כדי למנוע את השלטון מהימין הקיצוני/פופוליסטי בדמות מארין לה פן ו-AfD בהתאמה – כולל שיתוף פעולה מכל סוג עם המפלגות האלו – בבריטניה זה כבר לא קיים. טומי רובינסון אולי עדיין מוקצה על-ידי פוליטיקאים (ע”ע ההחרמה מצד פרג’), אבל עובדה שלבריטים מהשורה יש יותר מוכנות לשתף פעולה בהפגנות שלו, גם אם הם סולדים ממה שרובינסון עצמו מייצג (פיליפס כלל גם את פרג’ במוחרמים, אבל כבר היו ניצנים שהוא לא מוחרם כמו ה-AfD).

וזה נובע – כפי שמסבירים פיליפס, אנדרו ניל, קלייב לואיס, חבר הפרלמנט לשעבר ג’ון רדווד ועוד רבים – קודם כל בגלל תחושת אכזבה ממה שמכונה “המעמד הפוליטי”. מפלגות המיינסטרים אכזבו, הן נמצאות בשפל היסטורי מבחינת תמיכה, רבים בציבור מרגישים שממשלות משתי המפלגות פשוט לא מקשיבות לדאגותיו. זה לא רק עניינים כמו מצב כלכלי רע, אלא גם תחושה שהכל בהתפרקות. פיטר קייל צודק כשהוא אומר שמאז המשבר הפיננסי של 2008 הרבה קהילות נפגעו ולא הייתה הצלחה לאחד אותן מחדש. וכן, כמובן שגם התחושה שנוצרה לרבים שלא נותנים להם להיות גאים במורשת שלהם לא תורמת. אם המיינסטרים רוצה לזכות מחדש באמון הציבור זה לא מספיק שהוא יניע את הצמיחה מחדש או יבלום את ההגירה – הוא צריך להראות שהוא קשוב לציבור. זה לא אומר להיכנע לכל תכתיב פופולרי ולא אומר להתנער מכך שיש בהיסטוריה הבריטית חלקים פחות נעימים.

אבל זה כן אומר שגישה מהסוג של קיר סטארמר, של הממשלה כמנהלת בלבד, לא תוכל לעבוד לאורך זמן. נימוקים שכלתניים כמו “הצמיחה אצלנו גבוהה” לא יספיקו. יהיה צורך להוסיף לזה גם פן רגשי של גאווה לאומית וגאווה מקומית. עד אז, אנשים ילכו לאנשים כמו נייג’ל פרג’, זאק פולנסקי ואפילו טומי רובינסון.

Categories: חוק וסדר Tags: , , , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *