הדחת גיבור

שמונים שנה לבחירות 1945, שלימים יתבררו כאחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר שבריטניה ידעה בעידן המודרני. האלקטורט הבריטי הפתיע אפילו את עצמו כשהדיח את גיבור המלחמה וינסטון צ’רצ’יל השמרני לטובת ראש הלייבור קלמנט אטלי. על המצעים, הקמפיינים, הסיבות לתוצאות ועל הנאום של צ’רצ’יל שהיווה גול עצמי | בתמונה: חיילים בריטים בקלפי צבאית באוסטריה הכבושה (צילום: הצלם הרשמי של חיל האוויר המלכותי)

היום (ש’) לפני שמונים שנה התקיימו בחירות היסטוריות, הבחירות הכלליות של 1945. שנה זו, השנה בה הסתיימה מלחמת העולם השנייה, נחשבת לנקודת הפתיחה של הפוליטיקה הבריטית בת זמננו. אם תסתכלו על סקירות היסטוריות פוליטיות על תחומים שונים, לרוב תראו שהן הולכות אחורה עד 1945. בחירות 1945 נתנו לתקופה הזו פתיחה משמעותית מאוד, שכן ניצחה בהן, בגדול, מפלגת הלייבור בראשות קלמנט אטלי, והממשלה שלו ערכה בבריטניה שינויים מרחיקי לכת (ובראשם ה-NHS, שהושק בדיוק שלוש שנים לאחר אותן בחירות). זאת בנוסף לדחייתו של גיבור המלחמה וינסטון צ’רצ’יל, שהדהימה רבים אז ומדהימה רבים גם היום.

בפוסט הזה אנחנו נחזור לאותן בחירות. הפוסט לא יעסוק בפועלו של קלמנט אטלי כראש הממשלה, אלא בבחירות עצמן. מעבר לקישורים למקורות עליהם התבססתי, ניתן להוסיף גם את הספר Britain since 1945 מאת דייוויד צ’יילדס והמאמר “What Did ‘The People’ Want?” מאת סטיבן פילדינג.

הרקע לבחירות 1945

הבחירות שקדמו לבחירות אלו התקיימו ב-1935, עשור שלם קודם לכן. אלא שב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, שהכניסה את בריטניה למצב חירום ודחתה את הבחירות. בינתיים, ב-1940, ראש הממשלה צ’מברלין בחן את האפשרות לממשלת אחדות עם הלייבור והליברלים, אך אלו הבהירו לו שהם לא מתכוונים להצטרף לממשלה בראשותו. בצר לו, צ’מברלין התפטר, ולאחר ששר החוץ הלורד הליפקס ויתר על האפשרות להיות ראש הממשלה, וינסטון צ’רצ’יל הפך לאפשרות היחידה. ממשלת האחדות המדוברת קמה תחתיו, והלייבור החזיקה בה במספר תפקידי מפתח: אטלי התחיל כלורד שומר החותם (מה שהבטיח לו מקום בקבינט), וב-1942 נהיה לסגן ראש הממשלה; הרברט מוריסון היה שר הפנים; יו דלטון כיהן כשר לכלכלת מלחמה ולאחר מכן כיו”ר ועדת הסחר; ועוד. כמו כן, תחת הממשלה הזו, בהנחיית השר ללא תיק ארת’ור גרינווד (לייבור) ובהובלת חבר הפרלמנט ויליאם בוורידג’ (ליברלים) נכתב דוח בוורידג’ על המצב הסוציאלי בבריטניה, שהפך לרב מכר.

בכל מקרה, במאי 1945 הושג הניצחון על גרמניה הנאצית ותמה המערכה באירופה, אך ביפן המלחמה עודה נמשכה. צ’רצ’יל פנה לשני שותפיו לדרך, אטלי וראש המפלגה הליברלית ארצ’יבל סינקלייר, וביקש מהם להישאר בממשלה עד שיגיע הניצחון על יפן. כדי לשכנע אותם, הוא הציע לתת לגיטימציה לכך שגם אחרי עשור בלי בחירות הפרלמנט לא יתפזר: “אם תחליטו לעמוד לצדנו, מאוחדים יחדיו, עד לכניעה יפנית הבה נדון באמצעים לבחון את דעת הקהל – לדוגמה, משאל עם – על השאלה האם בתנאים האלו יש להמשיך ולהאריך את חיי הפרלמנט”. אלא ששניהם התנגדו, ואטלי אף אמר שמשאלי עם “זרים למסורת שלנו” ושהם פרקטיקה ששימשה משטרים פשיסטיים. משצ’רצ’יל לא הצליח לשכנע אותם להמשיך בדחיית הבחירות, הוחלט לפזר את העסק ובחירות 1945 יצאו לדרך.

המצעים

רצוי לתת את הדעת על מצעי המפלגות. המצע השמרני נפתח בהאשמות של צ’רצ’יל נגד אטלי וסינקלייר על כך שנטשו את ממשלת האחדות לפני הניצחון על יפן, עבר לכך שהמשימה המלחמתית טרם נגמרה, שכן עדיין יעמוד בפני בריטניה האתגר הבא: לשחרר את העולם מעריצות בכל מקום שהוא. המצע הציע כיצד “האנרגיות של הציבור הבריטי יוכלו להשתחרר לטובת העבודה שבדרך”. בהתאם, המצע עסק קודם כל בעניינים בינלאומיים (“בריטניה והעולם” היה שם הפרק הראשון, ולאחר מכן בריטניה וחבר העמים והגנה), ורק לאחר מכן בענייני פנים. עם זאת, המצע עדיין הכיר בכך שבריטניה הולכת לעבר ימי שלום. בין ההבטחות בתחומי הפנים ניתן למצוא שיתוף פעולה בין המדינה לעסקים לטובת העלאת התעסוקה (במקום שליטה של המדינה בעסקים), הקמת מערכת בריאות שלא תשיב את פניו של איש ריקם, הסרת החסמים הכלכליים על עבודה וחומרי גלם והורדת מסים ככל שהמציאות הפוסט-מלחמתית תאפשר.

מצע הלייבור, לעומת זאת, נפתח בגאוות המפלגה בהישגיה במלחמה, כולל הפלת ממשלת צ’מברלין והקמת ממשלת האחדות, וגם במהלכים כלכליים שנעשו. יש לזכור שמלחמת העולם דרשה השתלטות של המדינה על הכלכלה לטובת הפנייתה לספק את צרכי המלחמה, והלייבור זקפה לזכותה את העובדה שכך קרה. לפי המצע, המדיניות הכלכלית שבין המלחמות הביאה למשברים, ולכן יש כעת לבחור בדרך חדשה, שלא תשים את ההון הכלכלי בידיהם של מעטים. בדומה לשמרנים, גם הלייבור עסקה בצורך של בריטניה לשחק תפקיד בזירה הבינלאומית כדי למנוע מלחמות עתידיות, אבל הבהירה שבשביל זה יש קודם לדאוג לזירה הפנימית. לכן, רק לאחר העיסוק בתעסוקה מלאה, הלאמת חלק מהתעשיות, חקלאות, תכניות בינוי מרחיקות לכת, רכישת קרקעות על-ידי הרשויות, הרחבת חינוך החובה וסבסודו, הקמת שירות הבריאות הלאומי ורשת ביטחון סוציאלית – רק אז מגיע העיסוק במדיניות חוץ.

הוויכוח בסופו של דבר היה פחות על השאלה האם המדינה צריכה לדאוג יותר לצרכי הציבור (למרות שהשמרנים הסתייגו מדוח בוורידג’), ויותר על אופן ניהול הכלכלה: סגנון חופשי עם השמרנים, או כלכלה מתוכננת ומולאמת בחלקה עם הלייבור.

הקמפיינים

הקמפיין השמרני בנה את עצמו על העיקרון של “יוזמה חופשית”, כפי שגם היה ניתן להבין מתקציר המצע, וגם על אנטי-סוציאליזם. בנוסף, צ’רצ’יל גיבור המלחמה כיכב בקמפיין, כפי שדייוויד לויד ג’ורג’ כיכב בזה של המפלגה הליברלית אחרי מלחמת העולם הראשונה. אלא שהחלק האחרון התברר כטעות: כנראה שהאנקדוטה המוכרת ביותר מהקמפיין הזה היה נאום הרדיו הראשון שצ’רצ’יל נשא במסגרתו, בו הזהיר שממשלה סוציאליסטית “תצטרך להסתמך על סוג כלשהו של גסטאפו, ללא ספק עם כוונות אנושיות בהתחלה”. הנאום הזה היה קטסטרופלי, והפך את צ’רצ’יל בעיניי רבים מגיבור המלחמה לאותה דמות בעייתית שהיה לפניה, מהדמות שאיחדה את האומה לדמות המפלגת שזורקת בוץ על יריביה. והעובדה שהלייבור לקחה חלק במלחמה בגרמניה הנאצית הפך כל טענה שמדובר במפלגה לא פטריוטית למגוחכת. בהתאם, 69% מהנשאלים בסקר אמרו שהיה מדובר בנאום “רע”.

הנאום כנראה לא היה מה שהכריע את מערכת הבחירות הזו, אבל הוא הדגיש מאוד את אחת הנקודות של הלייבור: צ’רצ’יל גיבור המלחמה הוא נחמד, אבל הוא לא מי שאתם רוצים שינהיג אתכם בימי שלום. אטלי השתמש בנאום הזה כדי להדגיש את הדבר. זאת כמובן לצד ההבטחות של הלייבור למערכת שתדאג לכל האזרחים, בהסתמך על דוח בוורידג’. בזמן שהשמרנים היו בעיקר מפלגה למעמד הבינוני ומעלה, הלייבור לא שכחה את מעמד הפועלים ואנשי האיגודים, אבל גם העמידה לפרלמנט מועמדי מעמד בינוני רבים, מה שסייע לה להיראות פחות כמו מפלגה למעמד בודד. העובדה שאטלי בעצמו לא הגיע מרקע פועלי, ושגם היה קצין במלחמת העולם הראשונה, לבטח סייעו ביצירת הרושם הזה.

שווה להגיד גם באופן כללי כמה דברים על הקמפיין של בחירות 1945. למשל, בגלל שהטלוויזיה עדיין לא הייתה נפוצה במיוחד בבתי האזרחים, פרסומות ויזואליות הוקרנו בבתי הקולנוע באמצע הסרטים. הציבור, אגב, לא תמיד אהב את זה. כמו כן, היה נראה שהציבור לא הכי נלהב מהבחירות האלו, וחלק מהאנשים הלכו לשמוע פוליטיקאים מדברים נטו כי זה היה הדבר הכי קרוב לבידור שהיה להם אחרי המלחמה.

ההצבעה והתוצאות

עניין ההצבעה היה מסובך מאוד: ראשית, בחלק מהעיירות בצפון אנגליה היה חג ביום הבחירות עצמו, מה שגרם לכך שב-19 מחוזות בחירה ההצבעה נדחתה (באחד מהם ביום, בשאר בשבוע). שנית, היה גם את עניין ספירת קולות החיילים שעדיין שירתו ברחבי הגלובוס, שגם עיכב את העניין. לכן, במקום שהתוצאות יוכרזו ביום שלאחר מכן (6 ביולי), כפי שלרוב קורה בבחירות בבריטניה, התוצאות הוכרזו רק ב-26 ביולי. באותו זמן התקיימה ועידת פוטסדם – בה בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות דנו על העולם שאחרי המלחמה – והיא הושעתה כדי לאפשר לצ’רצ’יל, אטלי ושר החוץ אנת’וני אידן לחזור לבריטניה ולקבל את התוצאות.

אף אחד מהמפלגות לא חזו נכון את מה שציפה להן. לפי דיווח של הטיימס, השמרנים חזו לתוצאה שתזכיר את בחירות 1935, קרי רוב לשמרנים. בלייבור ציפו להפוך למפלגה הגדולה ביותר, אבל בלי רוב מוחלט. הליברלים ציפו לקבל בין שמונים למאה מושבים. בפועל, הלייבור קיבלה 393 מושבים, הרבה יותר ממחצית חברי הפרלמנט (והרוב המוחלט הראשון שלה), ואליה הצטרפו עוד ארבעה חברי פרלמנט ממפלגות אחרות. השמרנים, בשקלול בעלי בריתם, קיבלו 213 מושבים (תוך כדי שהם מפסידים חברי פרלמנט חשובים, למשל הרולד מקמילן, לימים ראש הממשלה בעצמו). הליברלים זכו ל-12 מושבים בלבד.

הרעיון שגיבור המלחמה צ’רצ’יל הפתיע רבים, ושוק המניות בלונדון לא הגיב היטב לתוצאות. הפייננשל טיימס דיווח שהאומה “הוממה” מהתוצאות. ויליאם בוורידג’ אמר שהשמרנים קיבלו “דיי במפתיע” את מה שהגיע להם. אבל צ’רצ’יל לא התווכח, אלא הגיש למלך ג’ורג’ השישי את התפטרותו ואטלי התבקש להרכיב ממשלה. מפלגת הלייבור באותו זמן הייתה כה מפולגת, שאפילו אחרי הניצחון היו בה מי שרצו להדיח את אטלי, מה שהביא את בעלי בריתו להגיע במהירות לארמון ולקבל את המינוי, ומשם חזר לפוטסדם כראש הממשלה. בכל מקרה, צ’רצ’יל קיבל עוד שתי הזדמנויות להתמודד מול אטלי, ב-1950 ו-1951. כמו בבחירות 1945, בשתיהן יותר אנשים הצביעו ללייבור מאשר לשמרנים, אבל ב-1951 האחרונים ניצחו הודות לשיטת הבחירות הבריטית, וצ’רצ’יל חזר לדאונינג 10.

למה זה קרה?

איך מסבירים את תוצאות בחירות 1945? למה בעצם גיבור המלחמה צ’רצ’יל לא קיבל את “הכרת התודה” שהגיעה לו. ובכן, מעל הכל, כי השמרנים נחשבו לאשמים בכך שהיה צורך בגיבור מלחמה. באותה תקופה הפרסונליזציה של ראשי המפלגות הייתה פחות חזקה, וצ’רצ’יל לא הספיק כדי לנקות את המפלגה כולה ממה שנחשב לניהול כושל של הכלכלה בשנות השלושים וממדיניות הפיוס מול היטלר שהוביל סטנלי בולדווין וצ’מברלין. בנוסף, למרות שהוא נחשב למנהיג מתאים לימי מלחמה, צ’רצ’יל נחשב לבעייתי מדי לימי שלום. בהתאם, הסימנים המקדימים כבר היו שם: סקרי דעת קהל שנערכו בזמן המלחמה הראו שהלייבור הובילה על השמרנים במספר דו-ספרתי של נקודות אחוז.

כמובן, ישנו העניין של השפעות המלחמה, שחיזקה את הדרישות של הציבור מהמדינה, ולכן מפלגה שרצה על מדינת רווחה הרוויחה מכך, מול השמרנים שעיינו את דוח בוורידג’. אם ניקח בחשבון גם את הליברלים, שרצו עם מצע שהיה יותר קרוב לזה של הלייבור מלזה של השמרנים, הרי שהסחיפה שמאלה הייתה יותר גדולה. עם זאת, יש היסטוריונים שטוענים שההישג הפרלמנטרי המכובד גורם להפרזה בקשר לאופן בו מפרשים את ההתלהבות מהלייבור. באופן כללי, הציבור הביע אפתיה כלפי הקמפיינים וכלפי הפוליטיקאים באופן כללי. אלא שהציבור הבריטי רצה את השמרנים בחוץ, ובהינתן שלא באמת היה סיכוי למפלגות שאינן הלייבור לנצח בבחירות האלו, בררת המחדל הייתה ברורה.

במילים אחרות, הבחירות האלו לא היו על הכרת תודה למי שאחראים לניצחון במלחמה, אלא על מי עדיף שינהלו את העסק אחריה כדי שלא תהיה עוד אחת. השמרנים גרמו לכך שייחשבו ללא כשירים למשימה הזו, ולמרות שהלייבור גם לא זכתה לאמון ענק היא נהנתה מההפקר. בדיעבד, אטלי התברר כאחד מראשי הממשלה המשמעותיים ביותר שבריטניה ידעה (אם כי בזמן אמת היו מי שזעמו שהוא לא רדיקלי מספיק, ומה שסייע לו בראייה לאחור היה העובדה שמי שבאו אחריו היו רדיקליים אפילו פחות). אבל זה לפעם אחרת.