קיר גבס

הבחירות מאחורינו ויש תוצאות. הלייבור זכתה לרוב בסדר גודל של 1997, אבל זכתה לתמיכה מאכזבת בקול הפופולרי. בנוסף, המלחמה בעזה פגעה בהישגיה ועלתה לה במושבי מפתח. השמרנים חטפו את התבוסה המוחצת ביותר בהיסטוריה שלהם וה-SNP התכווצה בחזרה לגודלה הטבעי. הליברל-דמוקרטים והירוקים נהנו ממגמת האכזבה מהשמרנים ורשמו רווחים נאים. הרפורמה אולי לא הגיעה רחוק כפי שחזו לה הסקרים והמדגמים, אבל עדיין רשמה את אחד ההישגים המשמעותיים ביותר בקול הפופולרי וגם הכניסה לראשונה את נייג’ל פרג’ לפרלמנט. אלו היו הבחירות של המאוכזבים והמוחים, וכעת המשימה שעומדת בפני ראש הממשלה המיועד קיר סטארמר לקשה במיוחד | צילום: מטה קיר סטארמר

לאחר הבחירות הכלליות של 2019, בהן מפלגת הלייבור ספגה את התבוסה הקשה ביותר שלה מאז 1935, אנדרו ניל ראיין את ג’ון מקדונל, ששימש כשר האוצר בממשלת הצללים של ג’רמי קורבין. ניל אמר למקדונל שאף מפלגה לא יכולה להפוך תבוסה כזו במערכת בחירות אחת, ולכן למעשה קורבין וחבורתו הפסידה עבור הלייבור גם את בחירות 2024. הייתה הצדקה היסטורית לדברים של ניל: אחרי שצ’רצ’יל הפסיד בגדול לאטלי ב-1945, הוא היה צריך לצמצם את ההפרש ב-1950 ורק אז הצליח לנצח ב-1951. אחרי שת’אצ’ר השיגה ניצחון ענק ב-1983, ניל קינוק היה צריך לרוץ מולה ומול מייג’ור ב-1987 ו-1992 בהתאמה ולצמצם את הפערים לפני שבלייר הצליח לנצח ב-1997. ואחרי שני ניצחונות ענק של בלייר ב-1997 ו-2001, השמרנים היו צריכים לחכות עד 2015 לפני שזכו ברוב מוחלט.

אבל מה שניל לא העריך הוא הדברים המופלאים שאפשר לעשות כשמפלגת השלטון מחליטה להשמיד את עצמה.

התוצאות

בלי שום עיכובים, נלך לתוצאות הכמעט מלאות:

*התוצאות על סמך 645 מתוך 650 מחוזות בחירה

עיוותים ואדישות

לפני שנעבור לדבר על המנצחים והמפסידים של הערב הזה, קשה שלא לחשוב על כמה שיטת הבחירות הבריטית יוצרת סיטואציות הזויות. לצורך העניין, בכל הקשור להעלאת התמיכה הפופולרית, הלייבור והליברל-דמוקרטים בקושי הראו שיפור ביצועים לעומת הכישלונות של 2019 (תוספת של 1.6 ו-0.6 נקודות אחוז בהתאמה), אבל שתי המפלגות נהנו מתוספות אדירות לכוחן. הלייבור תחת סטארמר שנייה עכשיו רק לניצחונות הגדולים של טוני בלייר, והליברל-דמוקרטים הגיעו לשיא מאז איחוד המפלגות הליברלית והסוציאל-דמוקרטית ב-1988. למעשה, הלייבור, על פחות מ-35%, פחות ממה שקורבין השיג ב-2017, השיגה רוב עצום. זה פער עצום, ביחס לכך שלרוב מפלגות שלטון גדולות מסתובבות סביב ה-40%. בנוסף, למרות שבקול הפופולרי הליברל-דמוקרטים נשרכים הרבה מאחורי מפלגת הרפורמה, הם הצליחו לקבל יותר מפי עשרה מושבים ממפלגתו של נייג’ל פרג’.

בנוסף, ואולי זה קשור, אחוז ההצבעה היה נמוך למדי. 60%. ירידה של 7.6 נקודות אחוז מ-2019. זה נכון, חלק מכך נובע שהמרוץ נראה דיי גמור עוד לפני שהתחיל, והיה ברור שאלא אם קיר סטארמר ייתפס עירום ושיכור באמצע הרחוב אז שהוא ינצח. אבל ירידה כל-כך חדה גם מראה על חוסר בהתלהבות משתי המפלגות הגדולות. הקמפיינים של שתיהן, כפי שכתבתי, נעו בין קטסטרופה לעלבון לאינטליגנציה. פלא שהציבור לא רוצה לצאת מהבית? ולמרות כל זה, ישנה מפלגת שלטון עצומה, שהאופוזיציה תתקשה לאתגר, שתוכל למשול כאילו קיבלה מנדט רחב מהציבור.

ניצחון וקוץ בו

נתחיל עם מפלגת הלייבור. קיר סטארמר השיג כאמור ניצחון עצום. הקמפיין שלו אולי היה חסר מעוף וחסר תוכן, אבל הוא השיג את המטרה שלו: הוא הצליח להשאיר מספיק אנשים לא מבוהלים מהרעיון של ממשלת לייבור בראשותו ולהצביע עבור מפלגתו כדי להדיח את השמרנים. ההישג של סטארמר היה לקחת את הלייבור אחרי שג’רמי קורבין הפך את המותג לרדיואקטיבי, ולשנות אותה למשהו לא מאיים. את שאר העבודה עשו בשבילו השמרנים: שלל השערוריות של בוריס ג’ונסון – בדגש על פרשת פטרסון, פרשת המסיבות ופרשת המינוי של כריס פינצ’ר – הכהונה הקצרה אך הרסנית של ליז טראס והקמפיין האומלל של רישי סונאק, בדגש על פרשת ההימורים. במצב כזה, צריך בעיקר להיות טופו שכל אחד יכול להוסיף עליו את הרוטב שהוא אוהב כדי לא להרגיז אף אחד, וזה עבד.

אבל התמונה קצת יותר מורכבת מכך. מצד אחד, יש מספר דמויות מפתח במפלגה שהפסידו או כמעט הפסידו את המושב שלהם. ג’ונת’ן אשוורת’ ותנגם דבונייר, ששירתו בממשלת הצללים, הודחו ממושבם. וס סטריטינג, שאמור להיות שר הבריאות בממשלת הלייבור הקרובה, ניצח בהפרש צמוד. כך גם ג’ס פיליפס. וכמובן, ישנו הניצחון של ג’רמי קורבין שרץ כעצמאי. בכל המקרים, וגם באחרים, היה מדובר באתגור הלייבור על-ידי הירוקים או עצמאיים שזעמו על העמדה של סטארמר לגבי המלחמה בעזה, שגרמה לנטישת מצביעי שמאל קשה ומיעוטים מוסלמיים. סטארמר שילם מחיר פוליטי בגלל תמיכתו בישראל, גם אם הוא פחות מורגש בגלל גודל הרוב. מצד שני, בהרבה מחוזות בחירה, נגיד של ליז טראס, הלייבור ניצחה בזכות פיצול קולות הימין בין השמרנים לרפורמה.

פירוש הדבר הוא שסטארמר יקבל שתי קבוצות לחץ: אחת שתרצה לנקוט בקו שמאלי יותר, בעיקר לגבי הסכסוך, כדי להקטין את הסיכון לאבד עוד מושבים עם שיעור מיעוטים גדול או לזכות בהם בחזרה בבחירות הבאות. מנגד, יהיו כאלה שירצו לנקוט בקו יותר מרכזי, כדי שבבחירות הבאות מצביעי הימין יעדיפו להצביע להם מאשר לחזור להצביע לשמרנים. סטארמר יצטרך לתמרן בין הקבוצות האלו.

המפסידים הגדולים

אלו הם, כמובן, השמרנים. הם נפלו למספר המושבים הנמוך בתולדותיהם בצורתם המוכרת לנו, גם במספר המושבים וגם בקול הפופולרי. המפלגה הזו פשוט נשחטה. מחוזות של ראשי ממשלה לשעבר אבדו, כשבראש ליז טראס שהיא ראשת הממשלה לשעבר הראשונה זה דורות שמפסידה את המושב שלה. שרי ממשלה כמו מנהיגת בית הנבחרים פני מורדנט, שרת החינוך ג’יליאן קיגן, שר ההגנה גרנט שאפס ואחרים הפסידו את מקומם. גם דמויות בולטות אחרות, כמו ג’ייקוב ריס-מוג, תריז קופי ורוברט באקלנד איבדו את מקומם. שר האוצר ג’רמי האנט ומנכ”ל המפלגה השמרנית ריצ’רד הולדן הצליחו להחזיק במושב בקושי. בוויילס המפלגה איבדה את כל המושבים שלה והצליחה לשמור בקושי על כמה בודדים בסקוטלנד, מה שנראה כמו המשך התהליך להפוך אותה למפלגה אנגלית למהדרין.

רוב הקולות שאבדו לשמרנים הלכו למפלגת הרפורמה מהימין הפופוליסטי, אבל האובדן של הקולות השמרניים היה גבוה בהרבה ממה שהרפורמה הוסיפה לעצמה. הדבר מעיד על כך שהרבה אנשים החליטו להישאר בבית, בין אם כי לא מצאו מפלגה שאפשר להצביע לה במקום לשמרנים ובין אם כי חשבו שהמצב אבוד גם כך.

רישי סונאק לקח אחריות על ההפסד, אך טרם הכריז על התפטרותו. לפי ITV, כנראה שזו בקשה שמגיעה מבפנים. במפלגה לא רוצים ליצור כאוס עם התפטרות מידית, ולכן מעדיפים שסונאק יחכה מספר חודשים לפני שהוא עושה זאת, בדומה למה שקרה לאחר ההפסד של המפלגה בהובלה מייקל הווארד בבחירות 2005. המחליפים יוכלו להיות סואלה ברוורמן, קמי בדנוק, ג’יימס קלברלי או מישהו אחר. יש הרבה אפשרויות.

ואתייחס פה לעוד מפסידים רציניים: ה-SNP, שהפכו מהמפלגה הדומיננטית בסקוטלנד לגודלה שלפני הפריצה הגדולה בבחירות 2015. אנשי ה-SNP האשימו את השמרנים, שהמיאוס מהם גרם לציבור להעניש את הממשלה המכהנת בסקוטלנד. זה, במחילה, בולשיט. הסיבה היא שה-SNP פשוט הפכה למפלגה השמרנית עם מדיניות אחרת: מריבות פנימיות, שערוריות ושיקול דעת פוליטי לקוי. לא פלא שגם הם הוענשו. חלום העצמאות כנראה ייכנס למגירה בשנים הקרובות.

מנצחים ללא סייגים

אם מישהו באמת יכול לנוח על זרי הדפנה זה ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי. הוא הביא למפלגה את מספר המושבים הגבוה מאז שהוקמה ב-1988. הוא החזיר אותה למקומה כמפלגה השנייה בגודלה באופוזיציה, כפי שהיה לפני 2010. הסיבה לכך היא לא רק כי אד דייווי בסך הכל אדם חביב שהצליח לשפר את תדמיתו באופן משמעותי תוך כדי הקמפיין. זה גם כי הליברל-דמוקרטים ידעו להתביית על מושבים שבהם המפלגה הייתה המאתגרת העיקרית של השמרנים, ועשו קמפיין אפקטיבי על עניינים מקומיים. אד דייווי הצליח להעלות את התמיכה הכללית במפלגה באופן שולי, אבל מבחינה פרלמנטרית הוא החזיר אותה להיות כוח משמעותי.

עוד מפלגה שהצליחה מאוד הייתה המפלגה הירוקה של אנגליה ו-וויילס, שעלתה ממושב אחד לארבעה, וכמעט שילשה את התמיכה הפופולרית בה. הדבר התאפשר גם בזכות המיאוס מהשמרנים, אבל גם בגלל העמדה של סטארמר לגבי עזה. היא הבריחה אנשים שרוצים הפסקת אש מידית ומייחסים לכך עדיפות גבוהה. מי שנהנו מכך היו הירוקים, ופחות מפלגת הפועלים של ג’ורג’ גאלוויי, שהפסיד את המושב בו זכה בבחירות הביניים בפברואר (למרות שגם הוא עשה נזק ללייבור).

תוצאה מעורבת

המפלגה האחרונה ברשימה היא מפלגת הרפורמה של נייג’ל פרג’. כשהמדגמים רק פורסמו, דובר על 13 מושבים למפלגה, הרבה יותר ממה שמישהו ציפה. חשבתי שאולי טעיתי ושלמרות מה שאמרתי ביום הבחירות, המומנטום של המפלגה לא עצר בגלל השערוריות שדבקו בה ברגע האחרון. אבל לבסוף היא קיבלה רק ארבעה מושבים, ובקול הפופולרי הצליחה יפה אבל מעט פחות מאשר בסקרים.

אבל זה לא אומר שהמפלגה לא הגיעה להישגים בכלל, גם אם הסקרים סיפקו הערכת יתר. 14% תמיכה בקול הפופולרי זה לא מעט, בטח למפלגה לא ותיקה. זו המפלגה שבקול הפופולרי אשמה את הצמיחה הגדולה ביותר לעומת 2019. בנוסף, לראשונה נייג’ל פרג’ נכנס לפרלמנט, כך גם ראש המפלגה הקודם ריצ’רד טייס, וגם לי אנדרסון, שערק לפני הבחירות מהשמרנים לרפורמה. כפי שכבר הסברתי, העובדה שיהיה מדובר בכוח פרלמנטרי קטן אין פירושה שגם מדובר בכוח פוליטי קטן. פרג’ אמר שאחרי שהוא הפיל את השמרנים, המטרה הבאה שלו היא הלייבור. פרג’ הרעיד את הקרקע הפוליטית בבריטניה, ולא עושה רושם שהוא מתכוון לעצור. לאחר ההצלחה של UKIP ב-2015 הגיע משאל העם על הברקזיט ב-2016, מה שייתר את המפלגה והיא התרסקה ב-2017. הפעם אין שום דבר כזה, ופרג’ כאן כדי להישאר.

מבט לעתיד

אין לי כדור בדולח, אבל ברור שלסטארמר לא מצפים חיים קלים. הוא שינה את הסלוגן שלו מ”שינוי” ל”השינוי מתחיל”, אבל המציאות יותר קשה מהסלוגן. הוא אמנם זכה לרוב פרלמנטרי קרוב בגודלו לזה שטוני בלייר השיג ב-1997. אבל אנחנו לא ב-1997. בלייר ירש כלכלה במצב טוב יחסית והעולם היה נראה רגוע כתוצאה של סיום המלחמה הקרה קצת פחות מעשור קודם לכן. סטארמר לעומת זאת יורש כלכלה שאמנם האינפלציה בה התייצבה, אבל היא עדיין לא פורחת. בנוסף, המצב הגאו-פוליטי לא מעודד במיוחד, והעולם נראה כמו על סיפה של מלחמת עולם שלישית. סטארמר בחר לו תקופה מאתגרת. בנוסף, כפי שהוסבר קודם, סטארמר יתמודד עם קבוצות לחץ מימינו ומשמאלו, ויצטרך לגשר ביניהן. הרוב הגדול יאפשר לו לדרוס אחת, אבל זה עלול לנשוך אותו ולכן סביר להניח שינסה למצוא פשרות. העובדה שהמנדט הציבורי שלו שנוי במחלוקת בגלל הקול הפופולרי ושהניצחון הוא בעיקר מחאה על השמרנים תצריך אותו לעבוד קשה כדי לבנות אמון.

והמפלגה השמרנית תצטרך לחשב מסלול מחדש. איך היא חוזרת לשלטון? זה למה למפלגת הרפורמה הולכת להיות משמעות, שכן היא עלולה למשוך גם את מפלגת הימין-מרכז לתוך הימין הפופוליסטי. הרבה יהיה תלוי במי שייבחר או תיבחר לראשות המפלגה במקום סונאק. האם יהיה מדובר במישהו מהאגף הימני של המפלגה, כמו סואלה ברוורמן? אולי מהאגף היותר מרכזי, כמו טום טוגנדהאט? קשה לקבוע כרגע. אבל זה ישפיע על המפלגה בטווח הרחוק.

לפני הבחירות היו מודלים שחזו שבריטניה תעבור בפועל למערכת חד-מפלגתית. זה לא קרה. השמרנים התרסקו, אבל המספר הזה בר שיקום. אבל הבחירות האלו הן כן רעידת אדמה מהבחינה הזו שהיא מאלצת את שתי המפלגות להתמודד עם איומים פופוליסטיים על כוחן (ואל תחשבו שהלייבור לא עלולה לחטוף בבחירות הבאות), במה שעלול לסדר מחדש את יחסי הכוחות המפלגתיים בבריטניה.