הקלפיות בבריטניה נפתחות והגיע הזמן להיפרד ממערכת הבחירות. היא כמעט לא כללה דיון במדיניות. הקמפיינים של המפלגות היו נוראיים, כל אחד בדרכו. הניצחון הצפוי של הלייבור גרם לשמרנים להזהיר מפני “רוב מיוחס”, דבר שלא קיים בפוליטיקה הבריטית. במקביל, השמרנים כבר התארגנו לקרבות הירושה אחרי סוף הקריירה הפוליטית של רישי סונאק, והחלו לתקוע סכינים בגב (בעיקר שלו). והתחזיות? עם מה שנראה כמו בחירות שהן הצבעת מחאה, הסקרים חוזים ללייבור רוב היסטורי בלי שום התלהבות מהמפלגה, ושפל היסטורי למפלגה השמרנית שנפגעה מהפופוליזם מימינה | בתמונה: לארי, הדייר ששום בחירות לא יוציאו מדאונינג 10 (צילום: סיימון ווקר, דאונינג 10)
הגענו ליעד: יום הבחירות הכלליות בבריטניה כאן. דיי ברור מי ינצח והשאלה היא רק מה יהיה גודל הרוב ומה גודל התבוסה של המפלגה היריבה. אבל בתוצאות נעסוק מחר בבוקר, אחרי שהן יוכרזו באופן רשמי. עכשיו, רגע לפני שפותחים את הקלפיות, הגיע הזמן לסכם את הקמפיין.
A little treat for fans of the election!
Bad TV Impressions: UK General Election 2024#impressions #sunak #starmer #GeneralElections2024 #GE2024 #comedy #bbc #justabitoffun #dontkillme@bbcnews @RestIsPolitics @TheNewsAgents pic.twitter.com/poLG0iP3xw
— Kieran Hodgson (@KieranCHodgson) July 3, 2024
אפס מדיניות
בבחירות האלו, בניכוי הפוסטים על המצעים, היה פוסט אחד שעסק ממש במדיניות שהעלתה אחת המפלגות, ועוד אחד שעסק בה בעקיפין. השאר היה כמעט רק על שערוריות: אצל השמרנים היה מדובר בעזיבתו המוקדמת של רישי סונאק את טקס הזיכרון לפלישה לנורמנדי ופרשיית ההימורים. בלייבור אלו היו היחס של קיר סטארמר לאגף השמאלי במפלגתו ובעקיפין האמירה הבעייתית של השחקן דייוויד טננט כלפי השרה קמי בדנוק. עם מפלגת הרפורמה היה מדובר בחזרתו של נייג’ל פרג’ לפוליטיקה והאמירות הבעייתיות בהן נתפסו הוא וחבריו.
הסיבה לכך היא ששתי המפלגות הגדולות, אלו שאחת מהן תהיה בעמדה להוביל מדיניות, נמנעו מלדבר עליה. השמרנים, לזכותם, ניסו בהתחלה. למעשה, סקר מתחילת מערכת הבחירות הזו הראה שרוב הצהרות המדיניות של סונאק, בפני עצמן, היו פופולריות. אבל השמרנים הפכו למותג רעיל, הצהרות המדיניות לא הועילו, והשמרנים עברו לקמפיין שנשען כמעט כולו על הפחדות. בלייבור, מנגד, לא רצו להרגיז אף אחד כשהניצחון מרגיש כל-כך קרוב, ולכן נמנעו ככל האפשר מלהגיד דברים בעלי משמעות. כפי שעמיתי לבלוג עמרי לוין כתב על העימות הראשון, סטארמר שיחק בונקר. התוצאה היא שלא היה דיון רציני על החזון של המפלגות. ראש הליברל-דמוקרטים אד דייווי, בינתיים, העדיף להצטלם במים או לקפוץ בנג’י.
גם איפה שהייתה מדיניות, במצעי שתי המפלגות, היו בעיות. פול ג’ונסון, מנהל המכון למחקרים פיסקליים (IFS) ביקר את הלייבור והשמרנים על קיום “קשר של שתיקה” ביניהן לגבי מה שצופן העתיד. העתיד הזה, לפי ג’ונסון, הוא שכל מפלגת שלטון שלא תהיה, היא תצטרך להפר את המצע: להעלות מסים, לקצץ בהוצאות יותר ממה שהובטח או להגדיל את החוב הלאומי. בנוסף נמתחה ביקורת על הבטחות חסרות כיסוי ושלא ברור מה סדר העדיפויות להשקעה בשירותים הציבוריים. גם מפלגות קטנות, כמו הרפורמה והירוקים, חטפו בראש מג’ונסון. זאת בטענה שהן “מרעילות את הדיון הציבורי” עם תכניות כלכליות שלא ניתנות למימוש. במילים אחרות, לא קיבלנו מדיניות של ממש, ואיפה שכבר כן קיבלנו אז אולי חבל שכך.
קמפיינים גרועים
הקמפיינים של שלוש המפלגות המובילות – הלייבור, השמרנים והרפורמה – כשלו בגדול. הבחירות הוכרזו ב-22 במאי. לפי שקלול הסקרים של פוליטיקו, הלייבור עמדה אז על 45% תמיכה בסקרים. ב-2 ביולי היא עמדה על 40% בלבד. לפי שקלול הסקרים של האקונומיסט, המפלגה עמדה בתחילת הדרך על 44% ועד ה-3 ביולי הגיעה ל-39%. כלומר, אובדן של חמש נקודות אחוז, שזה לא מעט. כי ככה זה כשמשחקים בונקר: אי-אפשר להבקיע. כשקלמנט אטלי רץ ב-1945, הוא הציג חזון שסייע לו לנצח. לסטארמר אין כזה. הרולד וילסון וטוני בלייר היו משמעותית פחות אנשי חזון מאטלי, אבל הם היו שועלים פוליטיים ובעלי יכולת תקשורת טובה עם הציבור. סטארמר הוא אולי שועל פוליטי, אבל נטול היכולת להקסים את הקהל. קשה להוציא מזה קמפיין טוב.
השמרנים כשלו גם הם: לפי האקונומיסט, הם ירדו מ-23% ביום הכרזת הבחירות ל-20% ב-3 ביולי. פחות כואב משל הלייבור, אבל פשוט להם פחות היה לאן לרדת. וזה לא הכל: אם נשווה את התחזיות של האקונומיסט בתחילת הדרך וכעת, הרי שהסיכויים שלהם להשיג תוצאה מספקת, ולו שהלייבור תוביל ממשלת מיעוט, ירדה פלאים. הגורמים לכך הם הפרשיות השמרניות שהוזכרו קודם, אבל גם קמפיין שנראה בעיקר נואש. הוא סיפק הפחדות ממה שהלייבור תעשה מבלי להבין שהציבור לא מרוצה מהמצב הקיים, האשמות מגוחכות נגד סטארמר (אחת מהן גרמה להאשמתם באנטישמיות, לא פחות), והתנשאות על הציבור כאילו הוא לא מבין על מה הוא מצביע.
יצוין שלפי פוליטיקו, השמרנים הצליחו להתאושש בימים האחרונים, וירדו מ-23% ל-22%. אבל הסיבה העיקרית לכך היא הכישלון של מפלגת הרפורמה. המפלגה עמדה ביום הבחירות על 11%, ותוך פחות מחודש עמדה כל 16%. אבל אז פרג’ היה צריך להגיד שזו בכלל אשמת המערב שפוטין פלש לאוקראינה ובמקביל עוד ועוד מחבריו נתפסו באמירות גזעניות. במקום להתנצל ולתת לזה לדעוך, הוא החליט להציג את זה כקונספירציה של הממסד נגדו. זה לא עבד, מועמדים לפרלמנט מטעם המפלגה נטשו אותה והמומנטום נפגע.
רוב מיוחס
אף אחד בקמפיין הזה לא בנה על ניצחון לשמרנים (למרות שסונאק ניסה להעמיד פנים). שר האוצר ג’רמי האנט עבר מקמפיין למען ניצחון השמרנים לניסיון לשמור על הכיסא הספציפי שלו. לכן, השמרנים ניסו בעיקר למנוע מהלייבור לקבל רוב מאוד גדול. זה הביא לכך שסונאק קרא לציבור להימנע מלתת לסטארמר “רוב מיוחס”, מונח שבאנגלית יכול להישמע יותר מאיים: supermajority. סונאק הסביר שהלייבור מתכוונת לשנות את כללי המשחק באופן שיקשה להדיח אותם מהשלטון.
על פניו, יש ממש בטענה הזו: אם הלייבור תקבל המוני מושבים כפי שחלק מהמודלים חוזים – דבר שאפשרי בגלל שיטת הבחירות הבריטית – פירוש הדבר הוא גם אופוזיציה קטנה יותר וגם הפחתת היכולת של סיעות בתוך הלייבור ללחוץ על סטארמר. זה יוריד חסמים ובלמים על סטארמר ויאפשר לו לפעול עם מינימום בקרה. מה שנקרא בבריטית, “דיקטטורה נבחרת“. אזהרה דומה התקבלה גם מג’רמי קורבין, שרץ מול הלייבור באיזלינגטון צפון כעצמאי.
אבל השימוש במונח “רוב מיוחס” הפך את השמרנים לנלעגים. הסיבה לכך היא שמדובר במושג חוקתי, לרוב בעל היכולת לשנות מרכיבים בחוקה. לבריטניה אין חוקה כתובה, וניתן לשנות כללים בכל רוב. לכן, למונח “רוב מיוחס” אין משמעות בפוליטיקה הבריטית. במכון לממשל הסבירו שבפועל, אין הבדל מהותי לגודל הרוב. כמו כן, למרות מה שהבריטים אוהבים לספר לעצמם, הפיקוח הפרלמנטרי שם נמצא בירידה כבר זמן רב. מה שחשוב הוא הגישה שהממשלה מגלה כלפי הצורך בפיקוח פרלמנטרי ונכונותה לנהל דיון אמיתי על מדיניותה. אני אוסיף על כך שהשמרנים מצאו לנכון לשנות את כללי המשחק לאורך השנים כשהם חשבו שזה ייטיב עמם.
אבל צריך להגיד שתחזיות המושבים הבהילו גם את הלייבור. ישנו חשש שהן ירדימו את המצביעים מתוך הנחה שהניצחון כבר בכיס. לא רק שזה עלול לעלות ללייבור במושבים, אלא גם להביא למצב בו היא תנצח עם שיעור לא מרשים מסך הקולות, מה שיעמיד את המנדט שלה בספק גם אם תזכה למספר עצום של מושבים. לכן היא יצאה בקמפיין נרחב לעידוד הצבעה.
סכינים בגב
השמרנים, צריך להגיד, המשיכו את המסורת שלהם של תקיעת סכינים בגב. כן, גם תוך כדי מערכת הבחירות. אחרי שהנוכחות שלו בקמפיין הייתה מורגשת חלקית, בוריס ג’ונסון, האיש הכי כריזמטי שעמד בראש המפלגה השמרנית ב-14 השנים האחרונות, שלשום (ג’) הוא סוף-סוף בא לקחת חלק של ממש. הוא נאם בעצרת בחירות של המפלגה בהופעת אורח מפתיעה. אמנם רוב הנאום הוקדש לעקיצות נגד סטארמר ופרג’, אבל ג’ונסון גם החליט להכניס לסונאק: “שמחתי כשרישי ביקש ממני לעזור וכמובן שלא יכולתי להגיד לא”. למה זה משנה? ראשית, כי ג’ונסון הוציא את סונאק כמי שהתחנן לעזרה. שנית, כעת ישנה התהייה בקרב השמרנים: למה סונאק קרא לג’ונסון רק עכשיו? ג’ונסון ללא ספק בא לסגור חשבון גם עם סונאק, שהיה מרכיב מרכזי בנפילתו, ושתחתיו חתר לפני שפרש מהפרלמנט.
ג’ונסון לא היה לבד. גם סואלה ברוורמן, שסונאק פיטר מתפקידה כשרת הפנים בנובמבר, החליטה דווקא אתמול (ד’) לספר לכולם ש”זה נגמר”. לדבריה, השמרנים הולכים להפסיד ובגדול בגלל שאפשרה למדיניות הנשלטת בידי ה-woke לשלוט בסדר היום, ושכעת הגיע הזמן להתכונן לבנות אופוזיציה ראויה. המטרה דיי ברורה: עוד לפני שפוטרה ברוורמן חיפשה תירוץ לצאת מהממשלה כדי שתוכל להתכונן להחליף את סונאק אחרי ההפסד בבחירות שצפוי כבר שנה וחצי. עכשיו היא התחילה את הקמפיין שלה לראשות המפלגה, ואם אפשר על הדרך להרוס לסונאק עוד קצת, אז למה לא?
ויש גם קשרים, בקנה מידה קטן יותר. כך למשל, הדיילי מירור דיווח על כוונה של חלק מחברי הפרלמנט השמרנים לא לאפשר לסגן ראש הממשלה אוליבר דאודן להיות ראש המפלגה בפועל אם סונאק יתפטר באופן מידי לאחר הבחירות. הסיבה לכך היא שדאודן נחשב למי שדחף את סונאק להחלטה התמוהה של בחירות בתזמון הזה, וכי דאודן לא בדיוק היה דמות בולטת בקמפיין. דאודן מצדו הוקלט אומר ששרת הבריאות ויקטוריה אטקינס היא המועמדת העדיפה בעיניו להחליף את סונאק. סיכוי טוב שהוא מקדם אותה מאחורי הקלעים. במילים אחרות, השמרנים עסוקים בתככים במקום בלנסות לנצח.
התחזיות
ונסכם במה שצפוי לנו. בגדול, אם קיר סטארמר לא יהיה ראש הממשלה מחר, כל תעשיית הסקרים הבריטית צריכה להיסגר. לפי המודלים השונים, סטארמר הולך להוביל את הלייבור לניצחון יותר גדול מזה שטוני בלייר השיג ב-1997 (בסקוטלנד, אגב, המרוץ פחות ברור, ושם יש ניסיון להדיח לא רק את השמרנים אלא גם את ה-SNP). זה יהיה הרוב הכי גדול בתולדות המפלגה, והכי גדול בפוליטיקה הבריטית זה דורות. כמובן, לא ניתן לפסול אפשרות שההישג יהיה יותר צנוע. סטארמר לא ישיג את הרוב הזה כי רוצים להצביע לו, אלא כי השמרנים נמאסו על כולם וכי קמפיין הבחירות שלהם היה מזעזע (גם הם אומרים את זה), שכנראה נועד יותר לבייס שמתפייד. שלא במפתיע, בלייבור חוששים מהמשמעות של ניצחון כזה, שנשען בעיקר על פיצול קולות ולא על אהדה של ממש למפלגת השלטון הנכנסת.
השמרנים, מצדם, הולכים לפי המודלים להשיג את התוצאה הגרועה בתולדותיהם, במספר המושבים ובקול הפופולרי. אף מושב לא בטוח: רישי סונאק חושש לאבד את המושב שלו, מה שיהפוך לתקדים לראש ממשלה מכהן. והוא לא לבד: לפי ההערכות, גם המושבים של שר האוצר ג’רמי האנט, שר ההגנה גרנט שאפס, ראשת הממשלה לשעבר ליז טראס ועוד רבים שנחשבו לבטוחים כעת נמצאים בסיכון ליפול לידי מפלגה אחרת. הרבה מקולותיה לא יאבדו ללייבור או לליברל-דמוקרטים, אלא דווקא לרפורמה, שלמרות הפגיעה בקמפיין שלה עדיין צפויה לקבל את נתח הקול הפופולרי הגדול ביותר שמפלגת ימין פופוליסטי קיבלה בהיסטוריה הבריטית.
וזה כנראה מסכם את מערכת הבחירות: ממשלה שנואה, מפלגת אופוזיציה שהולכת לקבל רוב עצום לא כי היא מציעה משהו אלא כי היא מה שיש (הקול הפופולרי לשתיהן ביחד הולך להיות הנמוך ביותר מאז 1918, בגלל ההתרסקות של השמרנים), ופופוליזם בעלייה שנחסם מהפרלמנט רק הודות לשיטת בחירות בעייתית. וכל זה במדינה עם בעיות תפקוד כה קשות שיש חשש שבגלל תקלות בדואר מי שמצביעים מרחוק לא יוכלו להצביע. אחרי שהאבק ישקע הבריטים יצטרכו לשאול את עצמם איך לתקן את הפוליטיקה שלהם.