הביטחון הוא מפלטו האחרון של הנואש? רישי סונאק נשא נאום במסגרתו ניסה לשכנע את הציבור להצביע לו, בטענה שהוא האדם הנכון להנהיג את בריטניה כשהעולם ניצב בפני שלל סכנות קיומיות: מלחמות, הגירה, כלכלה, תסיסה חברתית ועוד. זאת, בעוד ראש הלייבור קיר סטארמר לא מתאים לכך, שכן אין לו תכנית כדי להתמודד עם האתגרים או לנצל את ההזדמנויות שהעתיד מזמן. אבל לסונאק יש שלוש בעיות עיקריות. ראשית, ביטחון הוא לא הנושא העיקרי עליו מצביעים בבריטניה. שנית, הרקורד שלו גם לא מעיד על עמוד שדרה חזק במיוחד. ושלישית, הוא לא מצליח להבדיל את עצמו מהכאוס השמרני של השנים האחרונות | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10
בישראל, בימים כתיקונם (ככל שהיו כאלה), הנושא המוביל בבחירות הוא שאלת הגישה המדינית-ביטחונית של המתיימרים לכתר. האם זו תהיה גישה התקפית? שימור הסטטוס קוו? אולי בכלל חתירה למשא ומתן מול הפלסטינים? בבריטניה, לעומת זאת, הנושאים המובילים הם נושאי פנים, בדגש על הכלכלה. המצביעים הממוצעים יצביעו לפי מי שהם חושבים שיתרום לאיכות החיים שלהם, להכנסה הפנויה ולמצב ה-NHS בצורה הטובה ביותר, ופחות לפי השאלה מה תהיה הגישה של ראש הממשלה החדש כלפי רוסיה או עזה. כלומר, כן, יהיו כאלו שיצביעו לפי גישה ביטחונית, או יסרבו להצביע למפלגות שתומכות בישראל במלחמתה בעזה, אבל גם בקרב מצביעים מוסלמים רבים העניין לא נמצא בראש סדר העדיפויות.
אבל מצד שני, יש מי שרואים עולם שהולך ומתקדר, עם ציר שנראה כנרקם בין רוסיה, סין ואיראן. אז אולי יכול להיות שכרגע גם הבריטים צריכים להצביע לפי מצע ביטחוני? אין ספק שרישי סונאק חושב ככה, או לפחות רוצה שהציבור יחשוב ככה, בהתחשב בנאום שהוא נשא אתמול (ב’).
הנאום
בלי הקדמות, בואו נתחיל עם הדברים שסונאק נשא אתמול במסגרת נאום שנתן בפורום של Policy Exchange. הוא התחיל בכך שהבחירות שיתקיימו “במחצית השנייה של השנה” (כלומר, פסל את האפשרות לבחירות בינואר 2025) לא יהיו רק על “שמרנים נגד הלייבור, או סונאק נגד סטארמר, אלא עתיד נגד העבר”. סונאק כמובן ניסה לשכנע שהוא העתיד, כרגיל תוך התעלמות שמרנית קלאסית מכך שהם רק לאחרונה ציינו 14 שנה מאז שעלו לשלטון. בכל מקרה, לדבריו, זו הסיבה בגללה השמרנים עוד יכולים לנצח בבחירות, שכן הם אלו שיכולים להציע רעיונות “נועזים” שישנו את מסלולה של בריטניה.
וזה חשוב, כי לפי סונאק, בחמש השנים הקרובות (אורך חייו של הפרלמנט הבריטי, אם לא מקדימים את הבחירות) העולם ידע יותר שינויים מאשר בשלושים השנה האחרונות. השנים הקרובות, כך סונאק, יהיו “המסוכנות והטרנספורמטיביות ביותר” שידענו זה זמן רב. לכן, הוא הסביר, השאלה עמה הבוחרים הבריטים מתמודדים היא: “למי יש את התכנית הברורה והרעיונות הנועזים כדי להבטיח עתיד בטוח לכם ולמשפחתכם?”.
הסכנות וההזדמנויות
אז עם אילו סכנות בריטניה מתמודדת? סונאק הסביר שיש הרבה. למשל, מדינות אוטוריטריות כמו רוסיה, איראן, סין וצפון קוריאה. המלחמה באוקראינה, שעשויה להכריע את עתידה של שאר יבשת אירופה. במזרח התיכון, סונאק הסביר שישראל מגנה על עצמה לא רק מחמאס אלא גם ממתקפה ישירה לראשונה בהיסטוריה ישירות מאיראן. באפריקה, עשרות מדינות סובלות מסכסוכים חמושים. וכמובן, פוטין קירב את העולם למלחמה גרעינית באופן הברור ביותר מאז משבר הטילים בקובה (1962).
אבל כל זה עלול להיראות לבריטים קצת רחוק, ולכן סונאק הבהיר שזה ממש לא המצב. כך למשל, השלוחות של איראן פוגעות בספינות בריטיות בים האדום, ובכך פוגעות במשלוחי סחורה לממלכה; סין השתמשה במתקפות סייבר; ורוסיה הרעילה אנשים על אדמת בריטניה וגם סגרה את הגז לאירופה, באופן שהאיץ את האינפלציה. כמובן, גם עשרות מיליוני הפליטים ואתגרי ההגירה שהם מציבים למדינות שונות מהווים חלק מהעסק. גם הקיצונים, שלפי סונאק מנצלים לרעה את הערכים הליברליים והדמוקרטיים של המערב, ואפילו הלאומנים הסקוטים שמעוניינים בעצמאות, הם חלק מהעניין. ולא נשכח כמובן מהמצב הכלכלי הלא פשוט, שנוצר מסדרה של אירועים נדירים כמו משבר הקורונה ואחרים, וגם האתגרים שמביאה עמה הטכנולוגיה החדשה מדירים שינה מעיניי רבים. לכן, כך סונאק, יש צורך לפגוש את העידן של אי-יציבות עם כוח עמידה. יש צורך לדעת שבראש המדינה יש מישהו שמודע לסכנות האלו ויודע כיצד להתמודד עמן.
אבל במקביל, באופן פרדוקסלי, העתיד הקרוב מספק גם דברים להיות נרגשים לקראתם. הטכנולוגיה יכולה להיות גם מנוע שיקדם את הכלכלה ואת איכות החיים. פריצות הדרך המדעיות הגדולות נעשו בזמני משבר, בין אם מדובר במלחמות עולם ובין אם במגיפות עולמיות. הגלובליזציה מאיצה את המסחר, והברקזיט מאפשר לבריטניה לחתום על יותר הסכמי סחר מאשר בעבר. עם רעיונות נועזים מספיק, אפשר להיות בטוחים שהעתיד של בריטניה יהיה ורוד ובטוח.
המשמעויות
כל זה אומר שבריטניה עומדת בפני צומת דרכים, בה הרבה צפוי להשתנות. יש צורך בהנהגה שתדע לא רק להתמודד עם האתגרים, אלא גם לזהות את ההזדמנויות. ובכל זאת, הלייבור, למרות שבמשך 14 השנים האחרונות לא הייתה צריכה לעשות דבר מלבד לחשוב על העתיד שתרצה להבטיח, לא מציעה כמעט שום תכנית בשום נושא. גם עקרונות אין להם יותר מדי: קיר סטארמר עבר מקידומו של ג’רמי קורבין, איש השמאל הקשה, לראשות הממשלה עד לאימוצה של נטלי אלפיק, אשת הימין הקשה, לשורות מפלגתו. הדבר היחידי שיש ללייבור להציע, הוא אמר, הוא הרגשה כה רעה לגבי ההווה במדינה, שאנשים לא ישאלו את עצמם מה הלייבור מתכוונת לעשות אם תקבל את הכוח שהיא מבקשת לקבל.
כמובן, סונאק הודה שיש משמעות גם לעבר, ומבין שאנשים חשים חוסר ביטחון בגלל מה שקרה בשנים האחרונות. הוא מקבל את זה שנעשו טעויות והוא מעוניין לתקן אותן, אבל הוא מסרב לקבל את הרעיון שכל הבעיות שיש כרגע בבריטניה הן בגלל 14 השנים האחרונות של שלטון שמרני, או שהן ייעלמו בנקישת אצבע ברגע שמפלגת השלטון תוחלף. הוא גם סירב לקבל את הניסיון של הלייבור לצמצם את 14 שנות השלטון השמרניות ל-49 הימים של ליז טראס. לאחר מניית הישגים שונים של השלטון השמרני, הוא התעקש ש”התכנית עובדת”, ולכן יש להיצמד אליה ולא לחזור לנקודת המוצא עם הלייבור.
סונאק קיבל את האפשרות שייתכן שהלייבור תצליח “לדכא את דרכה לניצחון” באמצעות מה שהוא כינה “גזלייטינג” ו”הפחדות” לגבי העתיד, אבל שהוא לא חושב שזה יעבוד. לדבריו, הבריטים הם אומה של אופטימיסטים, ולכן קשה להשתמש עליהם בהפחדות.
התכנית של סונאק
אז מה סונאק מציע לעתיד המפחיד הניצב בפנינו? ראשית כל, דאגה לביטחון. זאת באמצעות ההחלטה של הממשלה להביא את תקציב ההגנה ל-2.5% מהתמ”ג, שיעור גבוה יותר מהדרישה של נאט”ו. זאת בעוד הלייבור נמנעה מלהציב מטרה זהה, וגם התנגדה לכל מיני תכניות גרעין. הלייבור רוצה להעמיד פנים שכל אלו הם חלק מ”היסטוריה עתיקה”, אבל הם לא. יש צורך במנהיגות חזקה כעת, הסביר סונאק. עוד בביטחון, סונאק הבטיח להמשיך עם תכנית רואנדה כדי לשלוט בגבולות, והזהיר שאין לו שום בעיה לפרוש מה-ECHR אם זה יציב לו מכשולים בהגנה על ביטחון המולדת. וחשוב לא פחות, החזרת התנאים שיאפשרו את קיומה של דמוקרטיה ליברלית משגשגת, בה ניתן לא להסכים באופן מכבד, ובלי לבוז להיסטוריה של המדינה.
אבל סונאק רוצה להבטיח שקט נפשי גם בתחום הכלכלי. סונאק הבטיח לקחת את ההחלטות הנכונות, גם אם הקשות, כדי להבטיח את החוסן הכלכלי של בריטניה. אותו דבר הוא יעשה גם לגבי מדיניות האקלים, בעודו טוען שהלייבור מתנהלת בנושא כמו קבוצת לחץ במקום כמו מפלגה שמעוניינת למשול.
כמובן, חשוב גם לדאוג לעתיד משגשג. לכן סונאק מתכוון להשקיע עוד בחינוך ובטכנולוגיות. הוא מעוניין ליצור את התשתית שתאפשר ליזמים לצאת לשטח ולהוציא את הרעיונות שלהם אל הפועל. תהיה גם השקעה בהטמעת טכנולוגיות בשירותים הציבוריים כדי שיתפקדו טוב יותר עבור האזרחים.
ניתוח
כפי שפתחתי, סונאק רצה להדגיש שהבחירות הפעם הן לא רק על איכות החיים, אלא על החיים עצמם. אבל יותר מכך, סונאק ביקש להראות שאלו בחירות גורליות, שבריטניה עומדת בפני צומת דרכים: הנהגה אחראית בראשותו שיכולה לסכנות הניצבות בפתח, או הנהגה חסרת חזון בראשות קיר סטארמר.
הבעיה היא שבפוליטיקה הבריטית הפחדות מהסוג הזה פחות עובדות. ב-1945 וינסטון צ’רצ’יל הזהיר שממשלת הלייבור תקים מקבילה בריטית לגסטאפו. הדבר רק עורר אנטגוניזם כלפי צ’רצ’יל, ובתוצאה הסופית הלייבור ניצחה בגדול. ב-1951, הלייבור בראשות קלמנט אטלי התריעה שהשמרנים יביאו למלחמת עולם שלישית. הלייבור אמנם קיבלה יותר קולות, אבל לא הצליחה לתרגם את זה ליותר מושבים והודחה מהשלטון. רוצה לומר, הפחדות מהסוג הזה יכולות אולי לעבוד כשיש בוגימן אמין, כמו ג’רמי קורבין, אבל הרבה פחות כשמי שמפחידים ממנו נתפש כאדם יציב. לכן, זה נראה בעיקר נואש.
סונאק, צריך לציין, מעבר לניתוח המעניין שלו את הצפוי לעולם בשנים הקרובות, צודק בשתי נקודות מרכזיות. הראשונה היא שב-14 השנים האחרונות היו לשמרנים גם הישגים. לכל ממשלה יהיו הישגים וגם כישלונות, אלא אם הם כיהנו למשך זמן קצר מדי (למשל, ליז טראס). שנית, שלקיר סטארמר אין ממש עקרונות, ושהוא לא אומר משהו בעל משמעות. סטארמר נראה כמי שמנסה, כפי שניסחו זאת בעמוד הפייסבוק ז”ל “יאיר, כנראה שכן צריך תעודת בגרות”, לדבר בלי סוף ולהגיד שום דבר.
דבר והיפוכו
אבל הנאום הזה גם היה ניסוי במושג האורווליאני “דוחושב”, האמנות של אמירת שקר בידיעה שמדובר בשקר אבל גם תוך כדי להאמין בו. כל נאום פוליטי במידת מה הוא כזה, כי פוליטיקה דורשת לעתים גם בולשיט. אבל להאשים את הלייבור שהיא מנסה להעמיד פנים ששטויות שלה הן “היסטוריה רחוקה” בזמן שהוא ניסה לקחת בעלות כמעט רק על הישגי מפלגתו, זה חצוף. לדבר על כך שקיצונים משתלטים על השיח, תוך כדי הכללת תומכי העצמאות הסקוטית באותה קטגוריה עם מפגינים אנטישמים (למרות שהיו מקרים של תומכי עצמאות שנהגו באלימות) זה דוחה.
יותר מזה, בואו נדבר גם על מעשים. סונאק דיבר על ביטחון, אבל כפי שהזכיר העיתונאי בן קנטיש, סונאק הוא מי שהביא למשרד החוץ את דייוויד קמרון. מדובר במי שכראש ממשלה בחר במערכת יחסים קרובה ככל האפשר עם סין. קנטיש גם ביקר את התגובה של קמרון כראש ממשלה לסיפוח חצי האי קרים על-ידי רוסיה ב-2014, אבל כן ייאמר לזכותו שלמרות שבפועל נעשה מאוד מעט, בזמן אמת היה נראה שקמרון כן מנסה לדחוף לתגובה חריפה יותר. בכל מקרה, חלק מההתנהלות של קמרון גורמת לתהות עד כמה באמת סונאק לקח את נושא הביטחון הלאומי ברצינות.
וגם, כמובן, סונאק צודק כשהוא טוען שקיר סטארמר מתחמק מלהגיד כל דבר בעל משמעות, אבל מצד שני, למעט בנושא הכלכלי ומעט בתמיכה בישראל, גם סונאק עצמו לא יכול להעיד על עמוד שדרה של ממש. מדיניות האקלים שלו, מדיניות רואנדה שבה לא תמך בתחילה, האיום לפרוש מה-ECHR ועוד – הם נועדו כולם לרצות את הבייס. סונאק רחוק מלהיות האיש בעל עמוד השדרה הערכי שהוא מתיימר להיות, והוא בעיקר מתמרן בין קבוצות לחץ בתוך המפלגה שלו. למעשה, אפילו הסדר בו הוא פינה מקום לשאלות העיתונאים לאחר הנאום, כשפתח עם עיתוני הימין הסאן והטלגרף (במקום כמקובל שה-BBC מקבלים את השאלה הראשונה) מראים כמה הוא נחוש לרצות את האגף הימני במפלגתו.
לסיכום
קשה שלא להרגיש שהעולם הולך למקומות אפלים יותר, עם המלחמה באוקראינה, המלחמה בעזה ולטישת העיניים הסינית לעבר טייוואן. אני לא יודע עד כמה זה יתלקח ורק יכול לקוות שלא יותר מדי. גם יכול להיות מאוד שסונאק צודק, שהוא אדם יותר מתאים מקיר סטארמר להוביל את בריטניה בימים הקשים האלו.
אבל ספק בלבי (וגם בלבם של חלק מהפרשנים) שהוא יצליח. כאמור, הבריטים מצביעים יותר על ענייני פנים, וענייני הפנים לא היו מזהירים בשנים האחרונות. הרבה מזה לא קרה באשמת סונאק, אלא בגלל קודמיו בתפקיד או בגלל אירועים גלובליים שלשום ממשלה בריטית לא היה קשר אליהם. אבל גם אלק דאגלס-יום לא קיבל הזדמנות של ממש בבחירות 1964, אך הוא לא הצליח להפחית את התחושה בציבור שהצבעה עבורו תהיה הצבעה עבור עוד מהכאוס והפרשות שהביאו השמרנים בשנים שקדמו לדאגלס-יום. סונאק מנסה למצב את עצמו כמועמד השינוי מהכאוס השמרני תוך כדי שהוא מנסה כן לפאר את החלקים החיוביים ברקורד המפלגתי. קשה להגיד שהוא מצליח.
במילים אחרות, גם אם סונאק צודק לחלוטין בניתוח שלו, וצודק לחלוטין בדרך שלו, הוא בעיקר נותן תחושה שהוא נואש ומוכן להצביע על כל דבר כדי לגרום לאנשים להצביע עבורו. חלק מהצעדים בהם נקט מראים שיש ממש בתחושה הזו. או במילים אחרות, הוא צודק לחלוטין במגרעות של קיר סטארמר, אבל כדאי לו לזכור שהוא חי בבית מזכוכית, בשכונה שבה הביטחון הוא לא הגורם הראשון להצבעה.