הקאמבק של טראס? בשבוע שעבר הושקה תנועה חדשה במפלגה השמרנית, “השמרנים העממיים”, או בשם הקיצור שלה – פופ-קון. טראס, מגובה בדמויות בולטות אחרות במפלגה, סיפרה על ממסד שהשמאל השתלט עליו ובכך שולט במדינה כולה. לכן, יש צורך להילחם בשמאל ולהחזיר את השליטה לנבחרי הציבור. העובדות, כמו זה שהיא עצמה עפה מראשות הממשלה בגלל המדיניות שאיש לא הפריע לה לקדם לפני שנתקלו בקיר המציאות, פחות שינו לה. כי טראס וחבריה השיקו סיעה פופוליסטית בתוך המפלגה השמרנית, ונראה שנייג’ל פרג’ שנכח באירוע נהנה מאוד. ויש גם כאב ראש צפוי לרישי סונאק, כרגיל | צילום: טים האמונד, דאונינג 10
הבדיחה אומרת שאם יהודי יגיע לאי בודד הוא יקים שני בתי כנסת: אחד כדי להתפלל בו, והשני שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם. לאחרונה נראה שדבר דומה ניתן להגיד על חברי הפרלמנט השמרנים: אחד מהם שיגיע לאי בודד מיד יחפש שני אנשים: אחד כדי להריץ לראשות המפלגה, והשני שאם רק ינסה אז יש להפילו. עוד ועוד סיעות פנים-מפלגתיות, עוד ועוד קשרים להפיל ראשי ממשלה מכהנים (הכל במסגרת כללי המשחק, אבל תירגעו). בשבוע שעבר (ג’) הושקה תנועה חדשה: השמרנים העממיים (Popular Conservatives, עם משמעות כפולה באנגלית), או בקיצור פופ-קון (PopCon). את הקבוצה הזו מובילה ראשת הממשלה ששברה את השיא לכהונה הקצרה ביותר, ליז טראס. ומה רוצים שם? בגדול, עושה רושם, לייבא את הפופוליזם של מפלגת הרפורמה לתוך המפלגה השמרנית.
קצת רקע
למרות שקשה לי להאמין שמישהו צריך תזכורת למי זו ליז טראס, הנה בכל זאת טיפה רקע על מה שהביאנו עד הלום: בספטמבר 2022 טראס נבחרה על-ידי מתפקדי המפלגה השמרנית להחליף את בוריס ג’ונסון בראשות המפלגה, ומכאן גם בראשות הממשלה. במשך הפריימריז טראס השתמשה ברטוריקה פופוליסטית, שהפכה את התקשורת ואת השירות הציבורי לדמונים שאחראים לכל הבעיות במדינה.
הבעיה הראשונה של ליז טראס הייתה שלמרות שהיא הייתה פופולרית בקרב המתפקדים, היא לא הייתה פופולרית בקרב חברי הפרלמנט של המפלגה, ועוד לפני שנבחרה כבר נקשרו קשרים להפילה. הבעיה השנייה שלה הייתה שהמדיניות הכלכלית שלה הייתה אסון. שני הדברים האלו יחד הביאו לכך שהמפלגה השמרנית הפרלמנטרית הפעילה את כל הלחצים והשיטות שברשות חבריה, עד שטראס הודיעה על התפטרותה תוך פחות משבעה שבועות בתפקיד, ואחרי שהפסידה בתחרות לחסה. מי שהחליף אותה, לאחר שנותר ללא מתחרים, היה רישי סונאק.
אבל טראס מעולם לא הביעה חרטה. בנאום היציאה שלה מדאונינג 10 היא הטיפה לאותן רפורמות כלכליות אותן ביצעה ושגרמו לסחרור בשווקים, כמו הורדות מסים כאשר המצב הכלכלי לא יכול לאפשר אותן. למעשה, היא לא התכוונה לוותר על דאונינג 10 כל-כך בקלות. לפני כשנה היא פרסמה מאמר בטלגרף בו הסבירה שהיא למעשה עדיין צודקת, והעלתה ספקולציות שזו למעשה הכנת התשתית להשתלטות על המפלגה השמרנית לאחר שזו תפסיד – לפי הסקרים – בבחירות (יצוין שמי שטראס היא זו שהפכה את המפלגה השמרנית לפייבוריטית להפסד כואב).
מכינים את הפופ-קון
ידיעות החלו להגיע על הקמתה של תנועה חדשה בתוך המפלגה השמרנית בהנהגת טראס, למרות שסיעה אחרת שהקימה, קבוצת הצמיחה השמרנית, הייתה כישלון טוטלי. גם העובדה שכבר יש לפחות חמש סיעות רק באגף הימני של המפלגה לא עצרה את טראס מלהרכיב עוד אחת. התנועה אמורה לנסות ללחוץ על הנהגת המפלגה כשזו תכתוב את מצע הבחירות שלה. מי שיעמדו לצדה יהיו חברי פרלמנט שכיהנו כשרים בממשלתה, כמו ג’ייקוב ריס-מוג וסיימון קלארק. מי שינהל אותה יהיה מארק ליטלווד, שעמד מאחורי חלק מצעדים הכלכליים של טראס בתקופתה הקצרה בדאונינג 10, ושטראס כשלה בניסיונה למנות לבית הלורדים. באגף המרכזי של המפלגה ראו בהשקת התנועה הזו ניסיון של טראס לפתוח בקמפיין שיחזיר אותה להנהגת המפלגה.
בימים שלפני כנס ההשקה של פופ-קון החלו להגיע ידיעות שונות על המשתתפים והמוזמנים. למשל, שלא פחות מנייג’ל פרג’, לשעבר ראש UKIP האירוסקפטית (אותה הוא עזב אחרי שנהייתה אסלאמופובית מדי) ומקים מפלגת הרפורמה (במקור מפלגת הברקזיט), ינכח בהשקה. מקורבים לטראס הסבירו שפרג’ הוזמן בגלל שהוא מגיש בערוץ הטלוויזיה GB News (מעין גרסה בריטית לפוקס ניוז), אבל רבים סברו שיש מאחורי זה משהו גדול יותר, שאמור לחזק את טראס. העובדה שפרג’ לא שלל את האפשרות להצטרף למפלגה השמרנית אחרי הבחירות לבטח לא עזרה לתחושות.
כמובן, כפי שהייתם מצפים במשהו שנקשר בליז טראס, לא היה ניתן להגיע לרגע המכונן בלי כמה פארסות. ראניל ג’איאוורדנה, שכיהן כשר הסביבה והחקלאות תחת טראס, פרש מההשקה יום לפני ודחק בחבריו “להיצמד לתכנית” של רישי סונאק. בנוסף, שר האוצר של טראס, קוואזי קווארטנג, הודיע על כוונתו שלא להתמודד שוב לפרלמנט, והקריאה הפומבית של סיימון קלארק לסונאק להתפטר אילצה את טראס לוותר על נוכחותו, שכן לדבריה היא לא מנסה לחתור תחת ראש הממשלה – כך שהיא נאלצה לוותר על נוכחותם של עוד שני בעלי ברית. אבל, בסופו של דבר, בשבוע שעבר (ג’) ההשקה התקיימה.
משיקים את פופ-קון
ובלי הקדמות נוספות, נעבור לכנס ההשקה. הטקס כלל נאומים (לפי הסדר) של מארק ליטלווד, ג’ייקוב ריס-מוג, מארי פרייזר (מועמדת לבחירות מטעם המפלגה), לי אנדרסון (שניסה לכופף את ידו של סונאק כדי להפוך את תכנית רואנדה לנוקשה יותר) וכמובן ליז טראס. עוד נחזור לשמות הקטנים, אבל בואו נתחיל עם מי שבאמת באנו בשבילה.
הנאום המרכזי
אמנם הלינק למעלה ייתן לכם את כל נאומי ההשקה, אבל בואו נגיד שהקשבתי לנאום של טראס כדי שאתם לא תצטרכו. כרגיל, טראס לא בדיוק הדגימה כישורי נאום מרשימים והיה אפשר לראות שאת הבדיחות שלה היא הכינה מראש. בכל מקרה, אם נתעסק בתוכן, טראס טענה שמפלגה השמרנית היו הישגים נאים ב-14 השנים האחרונות (הרשימה הייתה מביכה, בהתחשב בזה שהיא ציינה את הניצחון על ג’רמי קורבין כאחד ההישגים, למרות שב-2019 גם המסרק הלא משומש של בוריס ג’ונסון היה יכול לנצח אותו). למרות זאת, כך טראס, נראה שהשיח פונה נגדם. הסיבה לכך, לדבריה, היא שהשמאל כבר לא מזדהה כסוציאליסטי או קומוניסטי, אלא הוא בעד אג’נדה סביבתית, או בעד שוויון בין קבוצות אתניות שונות, או בעד שוויון ללהט”בים. אבל השמאל הזה אפקטיבי, וגורם לשמרנים לנסות לפייס אותו. כך הם נפגשו עם גרטה תונברי, וכך הם הסכימו לרעיון שלטרנס* יהיו כמה זכויות.
אבל השמאל עושה יותר מזה. הוא נכנס למוסדות השלטון. הוא נכנס לשירות הציבורי, ולא רק למשרדי הממשלה, אלא גם לגופים העצמאיים, לרגולטורים ולוועדות לא נבחרות (הידועות בשם “קוואנגו”. אציין שטראס טענה שהן פרחו תחת טוני בלייר, אבל למעשה הפריחה החלה תחת מרגרט ת’אצ’ר וג’ון מייג’ור). כך, השמאל למעשה מנהל את העניינים מבלי שהוא צריך לשאת באחריות. לנבחרי הציבור, כך טראס, יש “אחריות בלי כוח”. כך הדמוקרטיה נשחקת, שכן חברי הפרלמנט לא יכולים לממש את המדיניות שלשמה נבחרו.
לכן טראס מעוניינת לפעול נגד השמאל, ולשם כך יש צורך בשלושה דברים: ראשית, להחזיר את האמון בדמוקרטיה. שנית, לחזק את הכוחות השמרניים, כי לדבריה בריטניה מלאה ב”שמרנים סודיים”, כאלה שמחזיקים בעמדות השמרניות אבל מתביישים להגיד את זה בפומבי. שלישית, לתקשר טוב יותר עם הציבור. טראס מאמינה שכך יהיה ניתן להחזיר את הערכים השמרניים למשול בכיפה.
טעימות מאחרים
לא ניכנס לכל תוכני הנאום האחרים, אבל הנה קצת טעימות. כך למשל, ג’ייקוב ריס-מוג הוציא את מרצו בעיקר על מערכת המשפט. הוא התלונן שהרפורמה החוקתית של טוני בלייר, שיצרה את בית המשפט העליון, לקחה את הכוח מנבחרי הציבור. ולדבריו, זה לא שהשופטים שופטים בהגינות: לדוגמה, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר ברנדה הייל – שכיהנה בתפקיד כשהעליון החליט לבטל את השעיית הפרלמנט על-ידי בוריס ג’ונסון ב-2019 – הצביעה בבית הלורדים נגד הצעת החוק שתכריז על רואנדה כעל מדינה בטוחה, למרות שלדבריו לא מקובל להצביע בשלב כה מוקדם נגד הצעת חוק בבית הלורדים. זה, כך ריס-מוג, מוכיח שלמעשה הייל הביאה איתה פוליטיקה גם לתוך בית המשפט העליון. לכן, הוא הסביר, יש צורך לקחת בחזרה את הכוח לטובת הפרלמנט.
לי אנדרסון תקף את המדיניות הירוקה, שנעה לכיוון אפס פליטות – מטרה שהוא לא מתנגד לה בפני עצמה – מהר מדי. לדבריו, הדבר נעשה במנותק מהעובדה שיש אנשים שנאבקים לשלם את חשבונות החשמל שלהם, ושחברי הפרלמנט והלורדים לא מודאגים יותר מדי מהעניין הזה. לכן, יש צורך לאפשר לאינדיבידואלים לבחור אם הם מעוניינים לשלם את ההיטל הירוק על האנרגיה שלהם או לא.
וגם ליטלווד הפתיע, כשציטט לא פחות מאשר את טוני בן, איש האגף השמאלי של הלייבור במחצית השנייה של המאה העשרים. בן היה מאוד רדיקלי לגבי רעיונות דמוקרטיים שונים, ורצה גם להכניס את השימוש במשאלי עם באופן יותר תדיר לתוך הפוליטיקה הבריטית, דבר שבזמנו נראה כצלם בהיכל. בכל מקרה, ליטלווד הזכיר שבן אמר: “אם לא ניתן להיפטר מהאנשים שמושלים בכם, אתם לא חיים בדמוקרטיה” – והבטיח שבדיוק על זה השמרנים העממיים יעבדו.
בשביל מה ה”פופ” ב”פופ-קון”?
הנאומים האלו, בגדול, הם פחות עממיים (פופולר) ויותר פופוליסטים, אבל לפחות הקיצור נשאר אותו דבר. הטיעון של ריס-מוג נגד הייל, לצורך העניין, הם בלבול מוח. המחשבה שבגלל שהיא לא התיישרה לפי המוסכמה בשבתה בבית המחוקקים מעידה משהו על המקצועיות בה היא התנהלה בבית המשפט היא מגוחכת. ריס-מוג למעשה מלין על כך שהייל השיתה מגבלות על הרשות המבצעת בניסיונה לשתק את הרשות המחוקקת, למרות הדיבורים גבוהה-גבוהה על “ריבונות הפרלמנט”.
הטענה של טראס היא, במחילה, בולשיט. מאז שהיא סולקה מדאונינג 10 היא מנסה להראות שהממסד הכשיל אותה. בפועל קוואזי קווארטנג הכריז על המיני-תקציב שהחל את כל הבלגן כנבחר ציבור, ומבלי שקיבל את חוות הדעת מהגורמים המקצועיים. רוצה לומר, קווארטנג יצא לדרך כנבחר ציבור מבלי להתייעץ עם הבירוקרטיה והגופים הלא נבחרים שטראס דיברה נגדם. הגופים המקצועיים, כמו הבנק המרכזי, התערבו רק אחרי שהשווקים הגיבו בבעתה והייתה סכנה לקריסה של החסכונות הפנסיוניים. מי שלבסוף החזיר את התכנית של קווארטנג וטראס לאחור היה ג’רמי האנט, נבחר ציבור שטראס הביאה כדי לנקות את הבלגן. בקיצור, נבחרי הציבור קיבלו את כל הבמה לקדם את המדיניות שלהם, והיא כשלה בגלל שהיא נתקלה במציאות, לא בעובדי מדינה.
כמובן, זה לא אומר שאי-אפשר לטעון שאין עודף כוח בידי גופים לא נבחרים, והסדרה “כן, אדוני השר” הביעה בדיוק את זה כבר בשנות השמונים. מצד שני, באותה תקופה מרגרט ת’אצ’ר הובילה מהפכה בבריטניה וריכזה כוח רב בידי דאונינג 10. כשראשי ממשלה החליטו להוציא לפועל מדיניות הם עשו זאת. אבל טראס מציגה קונספירציה בה השמאל השתלט בעורמה על מוקדי הכוח ולא מאפשר לממשלות לעשות דבר. האם יש מה לשפר? בוודאי. אבל טראס כבר התקרבה לתאוריות “סכין בגב האומה”.
בסופו של דבר, הנאומים האלו הציגו כמה עקרונות: הסירוב של טראס להכיר בכישלונה; חוסר הרצון של חברי התנועה להכיר בכך שיש מציאות שלא תמיד מתיישרת איתם; והם לא רוצים מגבלות על כוחם. כל זה תוך הפיכת הבלמים לדמונים. זה כבר פופוליזם פר-אקסלנס.
בתוך המפלגה
חברי הפופ-קון, ברובם, הבהירו שהם לא מתכוונים להחליף את רישי סונאק. אבל זה נכון לכרגע. הבחירות באופק, בכל זאת. אבל קשה שלא לחשוב שטראס באמת מתכוונת לנסות להשתלט על המפלגה אחרי הבחירות. היא אוספת לצדה את מי שרוצים להחליף את המדיניות של סונאק, וקורצת לנייג’ל פרג’. צריך לזכור שמפלגת הרפורמה שפרג’ הקים נוגסת בסקרים בכוחם של השמרנים ונראית ככוח עולה של פופוליזם. אם המפלגה תצליח בבחירות כפי שהיא מצליחה בסקרים, טראס תוכל לטעון שיש קונים לגישה שלה, ותוכל לנסות לפלס מחדש את כוחה לפסגה. לא בטוח עד כמה זה יצליח לה, אבל זה כן אומר שיש עוד כוח שסונאק יצטרך לנסות לפייס כדי להגיע לבחירות עם מפלגה מתפקדת, לפחות חלקית.
אז כמו שאומרים הפרשנים הבריטים, תוציאו את הפופ-קון, הולך להיות מעניין.