תה מנחה

חדשות בקטנה: רישי סונאק עומד בפני קריאות פומביות להתפטרותו מצד חבר מפלגתו סיימון קלארק (בתמונה), אך לא בטוח כמה זה משמעותי. מפקד צבא היבשה הבריטי קורא להתכונן למצב בו אזרחים יתבקשו להתגייס לצבא, אך בדאונינג 10 לא רוצים לשמוע. התכנית לשליחת מבקשי מקלט לרואנדה נתקלת במכשולים חדשים. הסיוע למועצות המקומיות הקורסות מהווה עוד סיבה למרד שמרני, בטענה שהסיוע לא מספיק. בית הנבחרים עושה מאמצים כדי ששר החוץ הלורד דייוויד קמרון יוכל לענות לשאלות הבית התחתון. וגם סיפור משעשע על מה שקורה כשאמריקאים מתקרבים לתה יותר מדי | צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10

ממשיכים לחתור

רישי סונאק כנראה היה מעדיף להתמקד בצרה הרצינית שלו, שהיא הבחירות הקרובות בהן הוא צפוי להפסיד ללייבור ובגדול. אבל לצערו, המפלגה שלו עצמו, השמרנית, עושה לו לא מעט צרות. המפלגה הזו בעיצומה של “מלחמת אזרחים”, בה האגפים הימני והמרכזי של המפלגה מתחרים על השליטה במפלגה. סונאק אמנם מנסה להתחנף לאגף הימני, אבל זה לא מונע מאנשי האגף הזה למרר לסונאק את החיים ואפילו לנסות להפיל אותו, רגע לפני הבחירות.

מוקדם יותר השבוע (ג’) סונאק קיבל עוד מכה מצד ימין, לאחר שסיימון קלארק פרסם מאמר בטלגרף, בו קרא להחלפתו של סונאק עוד לפני הבחירות, בטענה שאם זה לא יקרה המפלגה השמרנית תעמוד בפני “טבח” ובריטניה בפני “עשור של שקיעה” תחת הלייבור. קלארק התבסס בדבריו על סקר שנערך בקרב מספר עצום של נשאלים והשתמש במתודות שנחשבות לחדשניות, לפיו צפויה לשמרנים תבוסה שכמוה לא נראתה מאז 1997 (אם כי הלייבור לא תזכה למספר מושבים כה גדול כפי שהיה באותן בחירות), וסקר נוסף שמציע שהציבור יעדיף ראש ממשלה שיציע מדיניות שמרנית הארד קור על פני סטארמר. קלארק, רק אזכיר, הוא איש האגף הימני ומי ששימש כשר בממשלתה הכושלת וקצרת הימים של ליז טראס. במקום להכיר בחלקו בפארסה ולהיאלם, הוא ממשיך לנסות לקדם את האג’נדה שכשלה.

I know I will be attacked for saying this.

Perhaps even accused of positioning myself or on behalf of another — emphatically neither of which I am doing.

I am speaking out because the stakes for our country and my party are too high to stay silent.https://t.co/oMITm2Mi7N

— Simon Clarke MP (@SimonClarkeMP) January 23, 2024

אבל, נשאלת השאלה כמה צריך להתרגש מזה. בכל זאת, קלארק (כמו טראס) מפנטז שיגיע המועמד מהסקר השני שהוזכר, אבל דיי ברור לכולם שהאיש הזה לא באמת קיים ושזה בעיקר יהפוך את המפלגה שהחזיקה בשישה ראשים בפחות מ-14 שנה. בהתאם, הרבה מאוד שמרנים יצאו נגד קלארק. גם חלקיקי המרד שהיו נגד סונאק בסוגיית תכנית רואנדה מתמוססים, עם לי אנדרסון שהביע חרטה על מעשיו. מצד שני, הפרשנים מסכימים שישנה התארגנות שמרנית נגד סונאק ושצריך לקחת אותה ברצינות. אז המאמר של קלארק אולי יסתיים בתור אדווה במים, אבל הצרות של סונאק רחוקות מסיום.

קדימה צעד

למרות שכרגע הדבר הכי קרוב למלחמה שבריטניה מעורבת בו הוא התמיכה באוקראינה במלחמתה מול רוסיה וההצטרפות לארצות הברית במתקפה נגד החות’ים בים סוף (על כך בהרחבה בפוסט אחר), יש מי שמתכוננים לאפשרות שבקרוב היא תהיה חלק ישיר ממלחמה. שר ההגנה גרנט שאפס אמר שעברנו מעולם שהוא “פוסט-מלחמתי” לכזה שהוא “פרה-מלחמתי”, ולכן יש להתכונן בהתאם. בתוך נאט”ו מזהירים שעל הציבור להתכונן לאפשרות של מלחמה נגד רוסיה בעשרים השנים הקרובות, על כל המשמעויות של כך לאורחות החיים. אבל את הכותרות תפס מפקד צבא היבשה הבריטי היוצא, גנרל פטריק סנדרס. לדבריו, יש צורך להגדיל את גודל צבא היבשה מכ-76 אלף חיילים לכ-120 אלף תוך שלוש שנים (כרגע גודלו הוא הקטן ביותר ב-300 השנים האחרונות).

אבל, לדברי גנרל סנדרס, זה לא מספיק. בנאום שנשא הוא אמר שיש להתכונן לרעיון שהאזרחים יידרשו להתגייס. הוא נימק: “אוקראינה האירה בברוטליות שצבאות רגילים מתחילים מלחמות, צבאות אזרחים מנצחים בהן”. הוא הסביר שבריטניה לא תהיה חסינה אם המלחמה באוקראינה תתפשט לעוד חלקים באירופה, ושלכן על “הדור הפרה-מלחמתי” להתכונן בהתאם. הוא לא התכוון לגיוס חובה, אלא להנחת תשתית שתאפשר לאזרחים לקחת חלק בהגנת המדינה אם הדבר יתבקש.

אבל בממשלה לא ממש התחברו לקריאות של סנדרס לשינוי מודל הגיוס. מטעם דאונינג 10 הבהירו שלא תהיה חזרה לשירות חובה (למרות שכאמור, סנדרס לא כיוון לכך מלכתחילה), וכמו כן ש”תרחישים היפותטיים” הם “לא מועילים”. גם משרד ההגנה הרחיק את עצמו מהנאום של סנדרס. אבל יש שמרנים שמציעים לסונאק להקשיב לסנדרס ולא בטוחים שהוא לחלוטין מבין את האיומים שפוטין מציב למערב.

מקלות בגלגלי רואנדה

בינתיים, סונאק אולי הצליח להתגבר (גם אם נחבל בעצמו) על עושי הצרות בבית הנבחרים בכל הקשור לתכנית שתשלח מבקשי מקלט לרואנדה, נראה שיש גורמים אחרים שמערימים עליו קשיים. אזכיר: סונאק רוצה להמשיך את התכנית שהגה בוריס ג’ונסון לשלוח מבקשי מקלט שנכנסים לבריטניה באופן לא מוסדר היישר לרואנדה, כדי שיקבלו מקלט שם. הבעיה היא שבית המשפט העליון פסק שלא ניתן להתייחס לרואנדה כאל מדינה בטוחה. לכן סונאק הגה תכנית חדשה: הסכם חדש עם רואנדה, שאמור לענות על החששות של העליון, וכמו כן להעביר חקיקה שבכפוף לאשרור ההסכם רואנדה תוכרז כמדינה בטוחה מבלי שמערכת המשפט תוכל לגרוס אחרת.

הבעיה היא שלמרות שבית הנבחרים העביר את החקיקה, כעת היא עומדת בפני בית הלורדים, שעלול להיות אליה עוין למדי. סונאק הזהיר את “בית הלורדים הממונה” שלא לפעול בניגוד ל”רצון העם”, בעוד ניסיון להישמע כמו פופוליסט. בכל מקרה, הלורדים יחלו בדיונים על הצעת החוק רק השבוע, אבל כבר בשבוע שחלף שלחו מסר לגבי מה שהם חושבים על הצעת החוק הזו. מה שהם עשו היה להצביע נגד אשרור ההסכם עם רואנדה. לפי החוק, בפועל הממשלה לא תצטרך לעשות הרבה כדי לעקוף את ההחלטה הזו של בית הלורדים, אבל זה יכול להיות מסר לסונאק לגבי מה שמחכה לחקיקה עצמה.

דבר נוסף הוא שמעבר לבתי המשפט בבריטניה, ישנו גם בית הדין האירופי לצדק (ECHR), בו בריטניה חברה. הצעת החוק של סונאק מבטלת מחויבות לצווי ביניים, אבל משאירה פתח להתערבות מצדו למרות הכל. מבלי להיכנס לכל הדקויות המשפטיות, סונאק אמר שהוא יתעלם מפסיקות מסוימות של ה-ECHR, וכעת נשיאתו אמרה שזו תהה הפרה של מחויבויות בריטניה. זו לא פסיקה, אבל זה רמז לעתיד שאליו סונאק מכניס את בריטניה. יש שמרנים שזועמים על “האקטיביזם השיפוטי” של ה-ECHR, מה שרק מגדיל את הסיכוי שתחת הממשלה הנוכחית בריטניה תלך לעימות עם המוסדות הבינלאומיים. איך שלא יהיה, הדברים גורמים לכך שקשה לראות מתי הטיסות הראשונות לרואנדה ימריאו.

עוד מרד

העובדה שהמכתב של סיימון קלארק קצת נופח תקשורתית ממש לא אומרת שסונאק לא בבעיה. אם אתם זוכרים, בספטמבר עמרי לוין כתב כאן על כך שעוד ועוד מועצות מקומיות מגיעות בפועל למצב של פשיטת רגל. פירוש הדבר הוא קיצוצים בשירותים חיוניים לאזרחים. ובכן, המצב לא השתפר מאז ועוד ועוד מועצות נכנסו לרשימה. הממשלה כבר לא הייתה יכולה להישאר אדישה, והתחילה לעבוד על חבילת סיוע שתעלה את המימון לרשויות המקומיות. אגודת השלטון המקומי, מנגד, טוענת שחבילת הסיוע לא מספיקה וקובלת על העובדה שהחבילה תלויה בכך שהרשויות המקומיות יעלו את מסי המועצה למקסימום המותר.

כפי שניתן לצפות, גם זו הפכה לסיבה למרד שמרני. מכתב משותף ליותר מארבעים חברי פרלמנט של המפלגה איים בהצבעה נגד חבילת הסיוע אם זו לא תוגדל. בין החתומים על המכתב ניתן למצוא את שרת הפנים לשעבר פריטי פאטל ואת מנכ”ל המפלגה לשעבר ג’ייק ברי, והמספר עצמו מספיק גדול כדי שאם כל החותמים יצביעו נגד וכך גם האופוזיציה, הרי שחבילת הסיוע תיפול. אמנם נשאלת השאלה אם לא עדיף הקצת הזה משום דבר, אבל לפי הדיווחים סונאק ושר האוצר ג’רמי האנט שוקלים את העניין. בקיצור, סונאק עדיין נאבק להראות שהוא זה שמנהל את העניינים.

הלורד הבעייתי

בנובמבר האחרון ראש הממשלה לשעבר דייוויד קמרון נקרא לשמש כשר החוץ. בגלל שהוא לא חבר בבית המחוקקים, המוסכמה היא מינוי לבית הלורדים, וכך נעשה גם הפעם. אבל זה יצר בעיה חדשה: אם בישראל התקנון מאפשר לשרים שאינם חברי כנסת להיכנס למליאה, בבריטניה מי שאינם חברים בבית הנבחרים, בייחוד לורדים, לא מורשים להיכנס למליאת הבית התחתון. זה אולי בסדר עם שרים זוטרים, שלמעשה לא פעם ממונים כדי לענות לשאלות בית הלורדים, זה כן יוצר קשיים עם מישהו שעומד בראש משרד (למרות שגם שר החוץ הראשון של מרגרט ת’אצ’ר, פיטר קרינגטון, היה לורד). כיצד יוכלו חברי הבית הנבחר לפקח על מעשי שר החוץ אם הוא לא יכול להיכנס למליאה, בהנחה שלא רק לחברי ועדת החוץ יש רצון לתשאל אותו.

ועדת הפרוצדורות של בית הנבחרים מצאה פתרון: הפס (bar). אם תסתכלו על התמונה שלמטה, בתחתית התמונה, בהנגדה לכס היו”ר, ישנו פס לבן. מדובר בפס שמהווה את הכניסה למליאה, ומעבר לו אסור למי שאינם חברים להיכנס. לפי התכנית, הלורד קמרון יעמוד שם ויענה לשאלות. לפי הוועדה, רצוי שקמרון יענה שם לשאלות בנושאי חוץ, שאלות דחופות ויישא הצהרות, במקום שיעשה זאת בפני בית הלורדים. הפעם האחרונה בה נעשה שימוש בפס הייתה ב-1957, כדי לאפשר לעיתונאי להתנצל בפני חברי הפרלמנט על דיווח בעייתי שלו, ולהופעת חברי ממשלה נעשה בו שימוש במאה ה-19. הפתרון הזה, ייאמר, נבחר על-פני פתרונות אחרים, כמו שימוש בהיכל וסטמינסטר.

קארן בראדלי, יו”ר הוועדה, כתבה מאמר בו הסבירה את מה שעמד מאחורי הפתרון שנחשב לארכאי משהו, וקראה לממשלה לאמץ את המלצות הוועדה. בכל מקרה, היא כתבה שם שבוועדה הייתה תחושה שאסור שמינוי לורדים לתפקידי שרים בכירים יהפוך לנורמה. זה מעניין, כי בעוד בישראל מעוניינים בשרים מקצועיים ולא דווקא מבריכת הגנים של חברי הכנסת הנבחרים, בבריטניה דווקא מדגישים שמעוניינים שהשרים הבכירים יהיו בהכרח נבחרי ציבור.

תה מנחה

והנה סיפור שכנראה נחשפתם אליו, אבל המעמד ושם המדור דורשים לספר אותו גם כאן: מוקדם יותר השבוע פורסם שפרופ’ מישל פרנקל (Francl), כימאית אמריקאית, טוענת שכוס התה המושלמת כוללת קורט מלח וסחיטה חזקה של שקיק התה. כפי שאתם בטח יודעים, הבריטים (בעיקר האנגלים) לוקחים את התה שלהם ברצינות, או לפחות ברמת הגאווה הלאומית (דיונים על מקורות התה, בפעם אחרת). בהתאם, לא כולם קיבלו את זה יפה. כך למשל, בדיילי מייל הדגישו שבמדינתה של פרנקל “תה מהווה כינור שני לקפה – ולרוב מוגש עם קרח”.

העצבים שהדבר העלה אצל חלק מהבריטים לא חמקו מהאמריקאים, שהחליטו להתייחס לכך בהומור. השגרירות האמריקאית בוושינגטון פרסמה הצהרה בעניין. הנה ציטוטים נבחרים: “איננו יכולים לעמוד מנגד כאשר הצעות מזעזעות כאלה מסכנות את יסוד ‘היחסים המיוחדים‘ בינינו”; “לכן, אנחנו רוצים להבטיח לאנשים הטובים של בריטניה שהמעשה הלא יעלה על הדעת של הוספת מלח למשקה הלאומי של בריטניה הוא לא מדיניות רשמית של ארצות הברית”; וכמובן, הסיום: “שגרירות ארצות הברית תמשיך להכין תה בדרך הראויה – במיקרוגל”.

An important statement on the latest tea controversy. pic.twitter.com/HZFfSCl9sD

— U.S. Embassy London (@USAinUK) January 24, 2024

משרד הקבינט הבריטי לא נשאר אדיש, ופרסם בתגובה הצהרה הומוריסטית משלו: “אנחנו מעריכים את ‘היחסים המיוחדים’ שלנו, ועם זאת עלינו להתנגד מכל הלב… ניתן להכין תה רק באמצעות קומקום”. יצוין שגם חברת התה האמריקאית טייפו (Typhoo) התנגדה לרעיון המיקרוגל והגיבה ש”עדיף לתה להיות זרוק בנמל בוסטון מאשר במיקרוגל”. מדובר כמובן בתזכורת לפעם הקודמת – לפני 251 שנה – בה האמריקאים עצבנו את הבריטים עם תה.