קצת פרובינציאליות: בצל המחאות הפרו-פלסטיניות בממלכה, מה באמת הציבור הבריטי חושב על המלחמה בעזה? הניתוח של הסקרים מראה בעיקר תיקו בציבור הכללי. בפילוח לפי קטגוריות, נראה שגם לרישי סונאק וגם לקיר סטארמר משתלם יותר לחזר אחר הצד הפרו-ישראלי. זה לא אומר שישראל מקבלת צ’ק פתוח בדעת הקהל, ועוד יותר לא אומר שישראל מעניינת את הציבור הבריטי יותר מדי | צילום: סטיב איסון

התקשורת מדווחת לא מעט על ההפגנות הפרו-פלסטיניות המתקיימות בבריטניה, בפרט בלונדון. גם הרבה נאמר כל הסיקור של כלי תקשורת כמו ה-BBC, ערוץ 4 והגארדיאן. הדבר יכול לתת את התחושה שלמרות התמיכה בישראל שראשי המערכת הפוליטית מפגינים, שהלך הרוח הבריטי הוא פרו-פלסטיני או אפילו אנטי-ישראלי. אבל האם אכן זה המצב, או שהמפגינים הם בעיקר מיעוט רעשני שלא משקף את עמדת הציבור? בפוסט הזה אסקור את הנתונים ואנסה לנתח אותם, הן מבחינת מה שהם אומרים על דעת הקהל והן מבחינת משמעותם למערכת הפוליטית.

קצת מתודולוגיה

נבחנו כאן ארבעה סקרים עיקריים: שני סקרים של YouGov (אחד שנערך ב-7-8 בנובמבר והשני שפורסם ב-15 בנובמבר), אחד של מכון Ipsos שפורסם ב-27 באוקטובר ואחד שפורסם בטיימס ב-5 בנובמבר (ונערך על-ידי YouGov). שתי האינפוגרפיקות בהמשך מבוססות על הסקר המוקדם ביותר של YouGov, למרות שהוא פחות עדכני, מפני שהוא כולל יותר שאלות ולכן היה יותר קל להסיק ממנו מסקנות. באמצעות שילוב של ארבעת הסקרים, אנסה להצביע על תמונת המצב.

וצריך גם לתת שתי הערות מתודולוגיות לגבי הסקרים: ראשית, כאשר סוקרים שואלים שאלה בנושא מסוים, הם מעלים אותו לתודעה של הנשאלים. פירוש הדבר הוא שישנו סיכוי סביר שלמרות שלהרבה בריטים יש דעה בעניין מלחמת חרבות ברזל, ביומיום העניין לא מטריד אותם יותר מדי, כפי שאותנו המלחמה באוקראינה לא מעסיקה ביומיום. בסופו של דבר, לבריטים יש צרות משלהם, כמו יוקר המחיה והצרות ב-NHS. גם אצל המצביעים המוסלמים, שרבים מהם חשים יותר קרובים למתרחש במזרח התיכון, יש סוגיות מקומיות שמטרידות אותם יותר מהסכסוך (אם כי הוא כן תופס מקום גבוה). כלומר, למרות הנתונים שאתם תראו פה, יש לזכור שגם הרבה בריטים עם דעה בנושא לא יצביעו לפיה. שנית, אנחנו באירוע מתגלגל ודברים עשויים להשתנות ככל שהזמן יעבור.

מה אומרים הנתונים?

נראה שבסך הכל ניתן לדבר על תיקו עם יתרון קל לצד הפרו-פלסטיני. לדוגמה, אם נסתכל על הסקר של Ipsos, הרי ש-74% מהנשאלים ענו שהם מודאגים לגבי ההשפעה של המלחמה על אזרחים פלסטינים ו-71% ענו שהם מודאגים מהשפעתה על אזרחים ישראלים.. לפי סקר הטיימס, 19% אמרו שהם מזדהים יותר עם ישראל ו-19% אמרו שהם מזדהים יותר עם הפלסטינים. 31% ענו שהם מזדהים עם שני הצדדים (קרי, הכרה בכך שקרה בישראל משהו נורא אבל גם צער על כך שעזתים בלתי מעורבים נהרגים), והשאר לא יודעים. הסקר המוקדם של YouGov מדבר על 19% שמזדהים עם ישראל לעומת 21% שמזדהים עם הפלסטינים, ו-32% שמזדהים עם שני הצדדים.

גם בשאלות לגבי הצעדים הפרקטיים התיקו שולט. כשהנסקרים של Ipsos נשאלו באיזה צד בריטניה צריכה לתמוך, הקבוצה הגדולה ביותר הייתה זו שחשבה שעליה להיות מתווך ניטרלי (37%), לאחר מכן אלו שסבורים שבריטניה צריכה להישאר בחוץ (16%), לאחר מכן באה התמיכה בישראל (13%) ואז תמיכה בפלסטינים (12%). שני הסקרים של YouGov שאלו מה צריכה להיות גישתה של בריטניה כלפי ישראל. בסקר המוקדם 31% אמרו שעליה להתנגד לפעולות הצבאיות של ישראל ולדחוף להפסקת אש מוחלטת, בעוד 29% ענו שעל בריטניה לתמוך בפעולות הצבאיות (22% מעוניינים בהפוגות הומניטריות ו-7% לא מעוניינים בהן). עוד 15% השיבו שאף אחת מהאופציות לא נכונה לדעתם, ואני תוהה מה עוד נשאר. אם נתקדם לסקר העדכני, הרי ש-33% מעוניינים בהפסקת אש מוחלטת בעוד 33% מעוניינים בתמיכה בפעולות הצבאיות של ישראל (24% עם הפוגות הומניטריות ו-9% בלי).

אינפוגרפיקה בה מופיעים נתוני התמיכה בלחימה בעזה: 31% תומכים בהפסקת אש מוחלטת; 29% חושבים שממשלת בריטניה צריכה לתמוך בפעולות הצבאיות של ישראל (22% עם הפוגות הומניטריות ו-7% בלי); 15% לא תומכים באף אחת מהאופציות ו-24% לא יודעים

ויש גם סקרים בהם דעת הקהל מכריעה לטובת ישראל: בסקר של Ipsos שאלו מי האחראי העיקרי למלחמה, ולמקום הראשון הגיע חמאס עם 32%, אחריו אלו שלא יודעים (29%) ורק לאחר מכן ממשלת ישראל עם 15% בלבד. בסקר הטיימס, בכל קבוצות הגיל היו יותר שאמרו שחמאס הוא ארגון טרור מאשר כאלו שסבורים שהוא לא כזה (בגילי 18-24 הקבוצה הגדולה ביותר הייתה של אלו שהשיבו שאינם יודעים).

מסקנות ביניים

כבר נעבור לנתונים מפולחים, אבל הנה כמה דברים שניתן להגיד על התמונה הגדולה. ראשית, רוב הציבור הבריטי לא בוחר להזדהות עם צד אחד בלבד. רק כ-40% בחרו בהזדהות חד-צדדית. שנית, בקרב אלו שבחרו להזדהות עם צד אחד בלבד יש, בגדול, תיקו. שלישית, כשזה מגיע למעשים אז כבר יותר אנשים מגבשים דעה, אבל לא נראה שנכון לעכשיו יש לחץ מיוחד להגיע להפסקת אש מוחלטת. נכון, אין כמעט אנשים שמעוניינים שישראל תמשיך במתקפה בלי הפוגות הומניטריות, אבל הציפייה שאנשים בעולם, שנחשפים לא מעט גם למתרחש בעזה עצמה, ייתנו לישראל צ’ק פתוח בלי לדאוג לבלתי מעורבים בתוך עזה היא בעיקר נאיבית. רביעית, נראה שכפול מהבריטים שמאשימים את ישראל במצב מאשימים את חמאס.

ג'רמי קורבין בהפגנה בעד הפסקת אש בין ישראל לעזה, לונדון
נמצא בתיקו. ג’רמי קורבין בהפגנה בעד הפסקת אש (צילום: סטיב איסון)

נכון, יש מה להרים גבה על זה ש-49% מבני 18-24 השיבו שהם לא יודעים אם חמאס הוא ארגון טרור או לא (לעומת 41% שאמרו שבפירוש כן), אבל בהיעדר נתונים על כמה מהם שמעו על חמאס לפני ה-7 באוקטובר קשה להבין כמה זה נובע מתוך תפישת המציאות שלהם וכמה מתוך זה שאנחנו לא כל-כך מעניינים כמו שאנחנו חושבים לפעמים. בכל מקרה, בקבוצת הגיל הבאה (25-49) שיעור המשיבים שענו שחמאס הוא ארגון טרור עלה ל-61%, כך שניתן לקוות שעם הזמן הרבה מהצעירים יישמעו פחות כמו ג’רמי קורבין.

פילוח פוליטי

עד כה הוצגה התמונה הכללית. אבל ב-YouGov סיפקו גם פילוח לפי קטגוריות, נגיד הצבעה בבחירות הכלליות של 2019. בסקר המוקדם שלהם, 53% ממצביעי הלייבור אמרו שיש צורך בהפסקת אש, לעומת 20% שבעד תמיכה בפעולות הצבאיות הישראליות. בסקר העדכני היותר התמונה השתנתה לטובת ממשלת ישראל: אמנם התמיכה בפעולותיה הצבאיות נשארה על 20%, אבל התמיכה בהפסקת אש ירדה ל-50%. צריך לציין בעיה מתודולוגית בסקרים האלו: הוא נשען על בחירות 2019, בהן הלייבור תחת ג’רמי קורבין ירדה ל-32% אחוז מהקולות אחרי שהרבה מצביעי לייבור ותיקים נטשו אותה. מאז קיר סטארמר החליף את קורבין בתפקיד ולקח את הלייבור ימינה, ובזכות שטויות של השמרנים כעת המפלגה צפויה לקבל יותר מ-40% מהקול הפופולרי. כלומר, תמהיל המצביעים של הלייבור בבחירות הקרובות שונה מזה שהיה ב-2019, וייתכן שיש בו יותר אהדה לפעולות הישראליות.

אינפוגרפיקה בה נראים נתוני התמיכה בלחימה בעזה לפי הצבעה למפלגות ב-2019. מקרב אלו שהצביעו לשמרנים, 17% תומכים בהפסקת אש מוחלטת; 48% בהמשך הפעולות הצבאיות של ישראל (עם או בלי הפוגות הומניטריות); 16% לא תומכים באף אפשרות ו-19% לא יודעים. מקרב אלו שהצביעו ב-2019 ללייבור, 53% מעוניינים בהפסקת אש מוחלטת; 20% בהמשך הפעולות הצבאיות (עם או בלי הפוגות הומניטריות); 10% לא תומכים באף אפשרות ו-17% לא יודעים

מבחינת השמרנים, שלא במפתיע, התמונה הפוכה. בסקר המוקדם רק 19% ממצביעי השמרנים תמכו בהפסקת אש, בעוד 48% תמכו בהמשך הפעולות הצבאיות בעזה. בסקר העדכני יותר, כבר 20% תמכו בהפסקת אש לעומת 53% שתומכים בהמשך הפעילות הצבאית.

קטגוריה פוליטית נוספת היא תמיכה או התנגדות לברקזיט. בסקר העדכני, 45% מתומכי ההישארות באיחוד האירופי תמכו בהפסקת אש, לעומת 27% שתומכים בהמשך פעולות צה”ל. בקרב אלו שתמכו בברקזיט, רק 23% תמכו בהפסקת אש, לעומת 45% שחושבים שיש לתמוך בהמשך פעולותיה של ישראל. שלא במפתיע, הדבר מסתדר היטב עם החלוקה הגיאוגרפית: התמיכה הגבוהה ביותר בהפסקת אש הייתה בלונדון ובסקוטלנד, בהן שיעורי ההתנגדות גבוהים לברקזיט, ונמוכים משמעותית בוויילס ובצפון אנגליה. גם בחלוקה סוציואקונומית, במעמדות הגבוהים נטו יותר להפסקת אש מלתמיכה בהמשך הלחימה לעומת המעמדות הנמוכים.

ואם נסתכל על גיל, אז לא תופתעו לשמוע שלפי הסקר שפורסם בטיימס, ככל ששכבת הגיל עולה כך יורדת ההזדהות החד-צדדית עם הפלסטינים ועולה ההזדהות החד-צדדית עם ישראל (אם כי ההזדהות עם ישראל בקרב מבוגרים לא מגיעה לרמות ההזדהות עם הפלסטינים בקרב צעירים). מגמת עלייה עם הגיל ניתן לראות גם בקרב אלו שמזדהים עם שני הצדדים.

היועץ הפוליטי

כמובן, אין לי גישה לראשם של קיר סטארמר או רישי סונאק, או למה שהיועצים אומרים להם מאחורי הקלעים, ובהתאם אני לא יכול לדעת אם הם רואים את הבעיות הנקודתיות עליהן הצבעתי קודם. ובכל זאת, הנה ההשערה שלי לגבי האופן בו השניים תופסים את הסקרים האלו, אם הם טורחים להסתכל בהם. מבחינת סונאק המצב דיי פשוט: הוא צריך לתמוך וזהו. הקהל שלו רוצה בזה.

האינדיקציות שיש לסטארמר לגבי קהל המצביעים שלו מראות שכדאי לו לתמוך בסיום הלחימה. לכן התעקשותו עד כה להתנגד להפסקת אש מוחלטת מראה על קצת יותר עמוד שדרה ממה שבדרך כלל ניתן לייחס לו. אבל זה יותר מורכב מכך: סטארמר לא מעוניין לפנות רק לקהל שהצביע ללייבור ב-2019, שהצטייר כקריקטורה: תושבי ערי המטרופולין, מתנגדים לברקזיט ומשתייכים למעמד הבינוני ומעלה. זאת, תוך כדי אובדן של עיירות הפועלים בצפון אנגליה לשמרנים. סטארמר מעוניין לפנות לברקזיטרים מעיירות הפועלים, כפי שניתן לראות למשל בהתבטאויותיו בזכות צמצום ההגירה. גם בנאומו בכנס המפלגה של 2020 הוא אמר שהלייבור לעולם לא תהיה כפי שהייתה תחת קורבין, כשלא היה ניתן לבטוח בה בענייני ביטחון המדינה. בנוסף, הוא יכול להרשות לעצמו קצת נזקים במקומות כמו לונדון, שם לפי סקר מיולי הלייבור צפויה לזכות ביותר מכפול מהקולות להם יזכו השמרנים. הוא עדיין צריך להתמודד עם האגף השמאלי של מפלגתו ולא צריך לזלזל בכך, אבל יש לו תמריצים לדבוק בעמדתו.

קיר סטארמר נואם על מלחמת חרבות ברזל
מחזר אחרי הקהל שנוטה לתמיכה בישראל. קיר סטארמר (צילום: מטה קיר סטארמר)

וכמובן, שוב, זה לא הנושא העיקרי בו מי מהם צריך לעסוק. מעטים האנשים שיצביעו למי מהם בגלל עמדותיהם על המלחמה של ישראל בארגון טרור עזתי. הבריטים קודם כל רוצים שיהיה להם טוב, ולמרות שלפי הסקר של Ipsos יש יותר מ-60% שמודאגים לגבי השפעת המלחמה על הביטחון, הכלכלה והמרקם החברתי של בריטניה, רק 39% מודאגים מההשפעה של המלחמה עליהם עצמם. כלומר, הרוב בסוף יתעניינו בשאלה עם מי הם ישלמו פחות מסים ויקבלו שירותים ציבוריים יותר טובים. אז המלחמה היא לא נון-אישיו, אבל לא כדאי להפריז בערכה.

לסיכום

לא צריך להמעיט בבעייתיות של צעקת סיסמאות שתומכות בחמאס או שהם סתם אנטישמיות בהפגנות, או בכך שלאחרונה יש מוחים שמהלכים אימים על חברי פרלמנט. לא צריך להמעיט בהשפעה של סיקור שלוקח את המילה של חמאס כעובדות. אבל גם לא צריך להפוך את כל אלו להלך הרוח הכללי של בריטניה. הנתונים מראים שלמרות שהמחאות הפרו-פלסטיניות עושות יותר רעש, הן לא מייצגות של רוב הציבור הבריטי, ושלראשי המפלגות הגדולות משתלם לתמוך במדיניות הישראלית, לפחות עד גבול מסוים. אין פה צ’ק פתוח, והעובדה שמקרב הפרו-ישראלים יש רוב להפוגות הומניטריות מראה את זה.

אז האם ראוי שחלקים אחרים בציבור הזה גם יעשו רעש? אולי. האם דברים יכולים להשתנות? בוודאי. אבל בינתיים ראוי לזכור שאזרחי רוב העולם לא קמים בבוקר כדי לבדוק מה קורה בין הנהר לים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *