לטווח הארוך?

הכנס השנתי של המפלגה השמרנית מאחורינו, ויש הרבה על מה לספר. רישי סונאק ניסה למצב את עצמו כראש הממשלה שיביא את השינוי שבריטניה כה זקוקה לו אחרי יותר מעשור של שלטון מפלגתו שלו. ה-HS2 באופן רשמי ייעצר אחרי ברמינגהם, רק חבל שזה לווה בשלל הכחשות מביכות ומיותרות. המפלגה עדיין חלוקה לגבי הורדת מסים בקרוב. חברי המפלגה כבר מתכוננים ליום שאחרי ההפסד בבחירות הכלליות. והפופוליזם נגס בכל פינה טובה. אם לתאר את הכנס במילה בודדת: נואשות | צילום: סטיוארט גראהם, המפלגה השמרנית

היום (ד’) הסתיים הכנס השנתי של המפלגה השמרנית, שהחל בתחילת השבוע (א’) ונערך במנצ’סטר. הכנס נערך תחת הסיסמה “החלטות לטווח הארוך לעתיד טוב יותר”. סונאק ניסה להביא איתו משב רוח רענן, אבל אחרי 13 שנים וחצי של שלטון שמרני, זה הרגיש יותר כמו הבל פה של אדם שרק התעורר. הכנס הזה התאפיין בנואשות, פופוליזם, פארסות ומעט מאוד אומץ. הנה ההיילייטים.

I KNOW IT’S OVER! As the Tories converge on Manchester this weekend I felt inspired. Apologies to The Smiths. Here’s todays @NorthernAgenda_ cartoon… pic.twitter.com/GD3PuJo8BF

— Graeme Bandeira (@GraemeBandeira) September 29, 2023

עכבר העיר, עכבר העיירה

ביום של פתיחת הכנס, דרך הרשתות החברתיות, רישי סונאק הודיע על יוזמה חדשה לחיזוק העיירות. היוזמה לא מרגשת במיוחד: הוא יקצה כספים מיוחדים לעיירות כדי שיוציאו לפועל תכניות לשיפור העיר לאחר שאלו יקבלו את תמיכת הקהילות המקומיות וייושמו בשילוב חבר הפרלמנט המקומי. בנוסף יוקם כוח משימה שילווה את המועצות המקומיות בכל הקשור להתפתחות וידווח לסונאק ישירות. כבר אני אעלה כמה נקודות לגבי התכנית עצמה, אבל לפני זה אני חייב להתעכב על עניין אחר.

For too long our economy has focused on cities – at the expense of towns.

That’s what we’re changing today.

Our new plan to invest over £1 billion into towns across the country puts local people in charge and gives them the long-term funding to change their town’s future. pic.twitter.com/8z6zfa9LjF

— Rishi Sunak (@RishiSunak) October 1, 2023

בפתיחה, סונאק אמר שתמיד הפוליטיקאים שמו דגש על הערים הגדולות והזניחו את העיירות, וש”זה משתנה היום”. זה נמוך מכמה סיבות. ראשית, כי זה פופוליזם זול. סונאק משחק על המתח שבין ערי המטרופולין, מקום מושבה של ה”אליטה”, לבין העיירות הקטנות שכביכול נדפקות על-ידי אותה אליטה. שנית, כי דיי ברור שזו דרך להעביר כספים לאזורים שיצביעו לשמרנים (וזו לא רק תאוריה, זה מה שקורה). שלישית, כי זה בולשיט רציני להעמיד פנים שאחרי שהוא ישב בממשלה בתפקידים שונים, בהם שר זוטר לשלטון מקומי ושר האוצר, שהוא לא חלק מאותה הזנחה של עיירות עליה הוא מדבר. בקיצור, סונאק יוצא מנקודת הנחה הגיונית למדי שהבייס שלו חי באותן עיירות, והוא המציא בשבילו מדיניות חדשה.

וגם, כמי שחוקר שלטון מקומי בבריטניה, אני חייב להעיר: לשמרנים יש מסורת ארוכת שנים של פגיעה בשלטון המקומי לטובת החזקה בשלטון המרכזי. מעבר לכלכלת הבחירות הברורה כאן, סונאק לא משנה גישה. לו הוא היה משנה גישה, הוא היה נותן לעיירות האלו יותר כוח לפעול באופן עצמאי, במקום לחלק להן כספים כדי שיוציאו לפועל תכניות שיהיו קשורות בעבותות ברזל לממשלה באמצעות אמצעי פיקוח מוזרים. כרגיל, השלטון המקומי הוא רק כלי של השלטון המרכזי לשמר את עצמו.

מחלוקת על מסים

זה שהמפלגה השמרנית מפולגת בתוך עצמה אנחנו כבר מכירים. זה שהשרים באופן יחסית פומבי מתקשרים להגיע להסכמות, זה כבר יותר ראוי לציון. זאת בגלל עיקרון האחריות המשותפת, לפיו שרים יכולים להביע את עמדותיהם הגלויות בתוך ישיבות הממשלה הסגורות, אבל כלפי חוץ הם מתבקשים להפגין חזית אחידה. אבל כשזה קשור למסים, נראה שהשרים מעדיפים לזנוח את החזית האחידה.

כאן ראוי להזכיר שתחת השמרנים, גם בחסות הקורונה, נטל המס נמצא כיום בשיא מאז מלחמת העולם השנייה. מאחר שבמפלגה אוהבים לכנות את עצמם “מפלגת המיסוי הנמוך”, יש לא מעט חברי פרלמנט שמעוניינים להוריד את נטל המס מוקדם ככל האפשר. אבל כל עוד האינפלציה גבוהה, יש מי שסבורים שצריך להמתין, כדי לא לתדלק אותה מחדש.

אז העובדה שאנשים כמו ג’ייקוב ריס-מוג או פריטי פאטל – בעבר שרים בכירים והיום בעיקר צועקים מהספסלים האחוריים – לוחצים להוריד את נטל המס, בדגש על מסים לאינדיבידואלים (כלומר, בעיקר מס הכנסה ומע”מ), אינה מפתיעה. אבל כששר השיכון מייקל גוב אומר, במה שנראה לרבים כמו ניסיון ללחוץ על שר האוצר ג’רמי האנט, שהוא ישמח לראות את המסים יורדים עוד לפני הבחירות הכלליות. חשוב לומר: גוב הבהיר שצריך קודם כל להוריד את האינפלציה, ושהוא לא יודע אילו הורדות מס אם בכלל יהיו בתקציב הסתיו. אבל העובדה שהוא לא הסתפק רק בזה אלא גם אמר מה הוא היה רוצה לראות, גרמה לתחושה שהשרים לא לגמרי מאוחדים סביב השאלות הגדולות. לסונאק זה בטוח לא הועיל.

איך עושה רכבת?

בפוסט הקודם דיברתי על כך שהממשלה בוחנת את האפשרות לבטל חלק מה-HS2, פרויקט הרכבת המהירה שאמורה לקשר את לונדון לערי צפון אנגליה ולסקוטלנד. בגלל שהפרויקט הפך לפארסה תקציבית, תחילה ויתרו על המסילה לסקוטלנד ואחר-כך גם על המסילה ללידס. זה בגדול השאיר את ה-HS2 עם מסילה בין לונדון למנצ’סטר, עם עצירה בברמינגהם. אבל השמועות אמרו שהממשלה מתכוונת לוותר על החלק שבין ברמינגהם למנצ’סטר, ולהשאיר רק את המסילה שבין לונדון לברמינגהם. כדי להפוך את העניין לחלמאות של ממש (למרות שעיר הטיפשים של אנגליה היא גות’אם, כך שאולי עדיף למצוא מונח תואם), לא בטוח שהמסילה תגיע עד לתחנת יוסטון שבמרכז לונדון, אלא רק לפאתי העיר ובכך תאריך את הזמן שצריך להגיע למרכז העיר. יופי של רכבת מהירה.

אבל כל זה, כאמור, היה בגדר שמועות וספקולציות. שלשום (ב’) היה נראה שאולי נגמרו השמועות והספקולציות, לאחר שכלי תקשורת דיווחו שהתקבלה החלטה שאכן הרכבת לא תגיע למנצ’סטר. זה, אזכיר, כשהמפלגה השמרנית עורכת את הכנס שלה במנצ’סטר. בדאונינג 10 אמנם הכחישו שיש החלטה סופית, אך דוברות משרד האוצר הגיבה לדיווח שהחלטה תוכרז בקרוב, ולא הכחישה את המיוחס לממשלה. כלומר, ככל הנראה אכן הממשלה החליטה באופן סופי שהמסילה לא תמשיך מעבר לברמינגהם, אבל לא רוצה להכריז על זה בתזמון הזה.

אבל אולי זה לא רק העניין של מנצ’סטר. קודם כל, יש לממשלה תכנית חלופית לשיפור התחבורה בצפון אנגליה, אבל ג’רמי האנט לא הכניס אותה לנאום שלו שכן הוא לא ציפה שידברו על זה, כך שהוא נראה כמי שלא מעמיד שום תשובה לעניין. שנית, יש שמרנים שלא מרוצים מהרעיון הזה. בפוסט הקודם כבר הזכרתי את ראשי הממשלה לשעבר דייוויד קמרון, ת’רזה מיי ובוריס ג’ונסון, אבל יש גם אנשים שהם לא לשעברים. לדוגמה אנדי סטריט, ראש עיריית מערב מידלנדס, שהזהיר שהוויתור על המסילה יהווה “ביטול של העתיד”, לא פחות.

בסופו של דבר, היום (ד’) סונאק הודיע שאכן כך הדברים בנאום שלו (כבר נעסוק בו בהעמקה). הוא אמנם הבטיח שבמקום זה תהיה רשת של מסילות לערי הצפון, אבל לא בטוח עד כמה חשבו על הרשת הזו (לדוגמה, הובטח למנצ’סטר קו רכבת קלה לשדה התעופה העירוני, רק שזה פועל כבר כמעט עשור), אבל את העניין המקצועי נשאיר לפוסט אחר. כדי להפוך את הפארסה לגדולה יותר, סונאק גם העלה סרטון לטוויטר שלו בו הוא מספר על ההחלטה. רק שמהרקע עליו הצטלם סונאק ניתן לראות שהוא כנראה צולם בדאונינג 10, קצת רחוק ממנצ’סטר. רוצה לומר, כנראה שסונאק צילם את הסרטון לפני הכנס, ולמרות ההכחשות ההחלטה התקבלה כבר מזמן. כך סונאק יוצא לא רק זגזגן, אלא גם שקרן, ובאמת שלא ברור בשביל מה.

I am cancelling the rest of the HS2 project.

In its place we’ll reinvest every single penny, £36 billion, into hundreds of transport projects in the North, Midlands, and across the country.

Here’s why pic.twitter.com/0GPdsqNS1E

— Rishi Sunak (@RishiSunak) October 4, 2023

שינוי בחוץ ושינוי בפנים

עוד מהיום הראשון רישי סונאק ניסה למצב את עצמו כ”מועמד השינוי”. זה דיי מגוחך: האיש הוא חלק מהמפלגה שמשלה בבריטניה ב-13 השנים האחרונות. ביחס למי הוא הולך לשנות? לגורדון בראון שמפלגתו כבר 13 שנים באופוזיציה? לבוריס ג’ונסון שתחתיו הוא כיהן? אמנם ראש האופוזיציה קיר סטארמר בהתנהלותו יכול להיראות כמו מועמד המשך מצוין לימים הפחות מביכים של המפלגה השמרנית, אבל הרעיון שסונאק מעמיד את עצמו כמועמד שיביא שינוי ביחס למה שהוא עצמה עשה הוא מגוחך. גם הניסיון שלו להציג את עצמו כאילו הוא לוקח את ההחלטות הקשות והלא-פופולריות, כשלמעשה ה-HS2 היא הדוגמה היחידה להחלטה כזו (שלא בהכרח טובה) ושאר ההחלטות נועדו לדבר לבייס, ראוי לפחות להרמת גבה.

בזמן שסונאק ניסה להראות שהוא מועמד השינוי, חבריו למפלגה התכוננו לשינוי בהנהגתה. לרבים נראה שחלק מחברי המפלגה לא באו לקדם אותה תחת רישי סונאק בבחירות הבאות, אלא לקדם את עצמם לראשות המפלגה אחרי ההפסד הצפוי בהן. ראשונה היא כמובן ליז טראס, ראשת הממשלה הקודמת שהספיקה לקבור את המלכה ולרסק את הכלכלה (או שזה היה לרסק את המלכה ולקבור את הכלכלה?), נתנה נאום שלא הראה חרטה רבה. בנאום פרינג’ של הכנס, היא קראה להילחם על “העקרונות השמרניים” גם כשהם לא פופולריים ולהילחם נגד האורתודוקסיה. הבעיה כמובן היא לא שהעקרונות שלה אינם פופולריים, אלא שהם מנותקים מהמציאות.

שרת הפנים לשעבר פריטי פאטל סירבה לשלול את האפשרות שתתמודד על ההנהגה, לאחר שהעבירה ביקורת על הנהגתו של סונאק. שרת העסקים והמסחר קמי בדנוק סיפרה סיפורי אימה על אנשים שיישארו בלי מכוניות או חימום בגלל מדיניות האקלים, ובכך איגפה את סונאק מימין בנושא. וגם שרת הפנים סואלה ברוורמן ומנהיגת בית הנבחרים פני מורדנט הראו סימנים שהן מסתכלות על המרוץ להחליף את סונאק.

משמרנות לפופוליזם

עניין שעלה בעיקר ביום השלישי היה ההשתלטות של השיח הפופוליסטי על המפלגה. דוגמה אחת היא שסונאק נשאל אם הוא יסכים לקבל את נייג’ל פרג’ – מי שעמד בראש UKIP תומכת הברקזיט ולאחר מכן הקים את מפלגת הברקזיט – למפלגה השמרנית. זו לא שאלה שהולכת ברגל: פרג’ הוא פופוליסט מקצועי, שחי על רטוריקה של מלחמה נגד הממסד הנורא שפועל נגד האדם הפשוט, של שנאת זרים ושל פקפוק במשבר האקלים. אם סונאק יגיד “לא”, הוא יצהיר שהוא לא מוכן להביא את המפלגה שלו למחוזות הפופוליזם שמתנהגים באופן כזה, באותו אופן בו ב-1968 אדוארד הית’ סילק מממשלת הצללים שלו את אנוך פאוול לאחר נאום “נהרות של דם” שנחשב למעודד שנאת זרים. ההחלטה אם לקבל את פרג’ למפלגה אינה באמת נתונה לשליטתו של סונאק, בטח אם מדובר בהתפקדות מהשורה, אבל האמירה מעידה על עיקרון.

רק שסונאק כבר מזמן נכנע לפופוליזם בעצמו, גם אם ממעט להשתמש ברטוריקה שלו ישירות. לכן, במקום לתת תשובה חד-משמעית הוא אמר שהמפלגה השמרנית היא “כנסייה רחבה” של רעיונות. זה נכון, וזה מה שאפשר לאורך שנים למפלגה לשמור על גמישות. אבל גם לכנסייה רחבה רצוי לקבוע גבולות גזרה. כמובן, דעה לפיה עמדותיו של פרג’ הן סבירות היא מותרת, אבל אז רצוי להגיד אותה במקום להתחבא מאחורי מילים עמומות. סונאק, בקיצור, לא רצה מצד אחד לעצבן את החלקים הפופוליסטיים במפלגה שלו, ומנגד לא רצה להכשיר ישירות את פרג’. התוצאה היא, כרגיל, התפתלות.

עניין אחר היה הנאום של שרת הפנים סואלה ברוורמן. הנאום של ברוורמן היה מלא ברטוריקה פופוליסטית: לדבריה, בריטניה עומדת בפני “הוריקן של הגירה”. בריטניה “לכודה” בתוך מערכת של חוקים בינלאומיים ש”עוצבו לעידן אחר”, ושהלייבור הגבירה את האפקט שלהם באמצעות חוק זכויות האדם, שלדבריה נושא בשם “מטעה”: “אני מופתעת שהם לא קראו לו ‘חוק זכויות הפושעים'”. דיי ברור מאיפה זה בא, לאחר שבית המשפט עצר את שליחתם של מבקשי מקלט לרואנדה, אבל הרטוריקה הזו פשוט באה לדרוש לתת לשלטון לעשות מה שהוא רוצה בלי ביקורת. גם האשמות של אליטה שנוזפת באדם הפשוט שמתעצבן על האפקט של הגירה בלתי חוקית היו שם, וכמו כן רטוריקה נגד מדיניות אקלים וענייני מגדר. טקסטבוק פופוליסטי, בקיצור. כששרת המדע והטכנולוגיה מישל דונלן נשאלה על כך, היא רק אמרה ש”השפה שלי שונה משלה”. המפלגה, שוב, נכנעת לאגף הפופוליסטי בתוכה.

נאום סונאק

ונסיים בנאום של רישי סונאק. לאחר שהחמיא לעצמו על הטיפול בחמש העדיפויות שלו (אפשר להתווכח על הביצוע), ואחרי שהזכיר לכולם שהלייבור רצה פעמיים תחת ג’רמי קורבין ולכן אסור לבטוח בה עם הביטחון הלאומי, הוא ביקש להציג את עצמו כמועמד שישנה דברים. לדבריו, הציבור עייף מהפוליטיקה ומרגיש שהמערכת דפוקה מהיסוד. במשך שלושה עשורים, הוא אמר, ממשלות קיבלו את ההחלטות הקלות במקום את ההחלטות הנכונות. רק אזכיר שמתוך שלושים השנים האלו, השמרנים היו בשלטון 17, כולל 13 האחרונות במסגרת חלקן סונאק היווה חלק מאותן ממשלות שקיבלו החלטות קלות. אבל, הוא המשיך, זה לא חייב להיות ככה, והמשימה שלו ושל המפלגה היא לשנות מהיסוד את המדינה. למה השמרנים הם אלו שצריכים לשנות? כי הלייבור רוצים להמשיך עם אותה פוליטיקה ישנה של לדבר הרבה ולעשות מעט, ולכן רק השמרנים יכולים להביא שינוי. הוא הבטיח לאתגר את הקונצנזוס היכן שצריך ולהגן על ההיגיון הבריא מ”מתקפה מאורגנת” (מן הסתם, רמז לתרבות ה-woke).

הוא התגאה שוב בכך שהוא שינה גישה למדיניות האקלים הבריטית (קרי, מסמס אותה תוך כדי שהבטיח שזו למעשה מחשבה על הטווח הארוך). הוא הודיע על ביטול ה-HS2 מעבר לברמינגהם, בטענה שהמחשבה שהולידה אותו הייתה קונצנזוס שגוי שלא מבין שהעובדות השתנו ולכן נדרש אומץ לחשוב מחדש. יצוין שלחלופה שהבטיח הוא לא סיפק לוח זמנים, כי נו לא בטוח שהוא יהיה שם כדי לקיים את ההבטחה.

ל-NHS הוא הבטיח תכנית אותה הגדיר כ”תכנית כוח האדם לטווח הארוך הראשונה” בהיסטוריה של ה-NHS, ועל סמך הכותרת הזו הוא קבע שאף ממשלה בעבר לא חשבה על הנושא לטווח הארוך. אין על לוגיקה מעגלית. הוא הבטיח להכפיל את מספר הסטודנטים לרפואה וסיעוד, אבל לא ממש נתן פירוט על התקציב שיינתן כדי לכלול את כולם בשירות הרפואה. בנוסף, הוא אמר, יש צורך גם במניעת אנשים מהזדקקות לשירותי הרפואה (דבר שניתן לשמוע לא מעט גם מקיר סטארמר). לכן, הוא מעוניין להתמקד בהפחתת העישון. כדי להגיע לכך, הוא מעוניין להעלות את גיל המינימום לרכישת סיגריות בשנה בכל שנה, מה שמצד אחד ימנע מנערים לרכוש סיגריות באופן חוקי ומצד שני יאפשר למי שכבר מעשן להמשיך בכך בלי לפגוע בזכויותיו. זו כנראה ההצעה הבאמת אמיצה של סונאק, שכן רבים במפלגתו מתנגדים לכל מה שמריח מהתערבות המדינה. ויכול להיות שזה למה הוא הבטיח שההצבעה בפרלמנט על כך תהיה חופשית ובלי משמעת סיעתית.

עוד עניין היה מבקשי המקלט שמגיעים לבריטניה בסירות, אותן סונאק התחייב לעצור. לדבריו, הקונצנזוס היה שלא ניתן להתמודד עם הסירות האלו ושצריך לדעת להכיל אותן. זה, במחילה, בולשיט: ה”קונצנזוס” (עד כמה שהוא קונצנזוס ולא עניין שנוי במחלוקת) היה ועודנו שצריך לאפשר יותר מסלולים חוקיים לקבל מעמד פליטות, לשפר את מערכת בחינת בקשות המקלט, להילחם בסוחרי האדם שמביאים אותם דרך תעלת למאנש ולנסות לעצור את יציאת הסירות עוד בצרפת. אבל זה פחות מסתדר עם הנרטיב של סונאק. בכל מקרה, הוא טען שכבר הוא הצליח לגרום לפחות סירות להגיע, והוא סבור שברגע שתתחיל הטסת מבקשי המקלט האלו לרואנדה על בסיס קבוע, זרם הסירות ייגדע לחלוטין.

ההבטחה האחרונה נגעה לחינוך. ראשית, בכוונתו לאחד בין הבגרויות האקדמיות (A level) לטכנולוגיות (T level) אל תוך סטנדרט חינוכי אחד שישווה בין שני הכישורים. שנית, הבטחה שהוא כבר נתן, שיהיו לימודי חובה במתמטיקה ואנגלית עד גיל 18 (בניגוד ל-16 כיום). שלישית, הגדלת מספר שעות הלימוד ומספר הבגרויות, כדי להתקרב לממוצע בעולם המפותח. כדי למשוך מורים שיאפשרו לכל העסק הזה לקרות, הוא מתכנן מענקים שמנים למורים חדשים. את החינוך הוא הציג כ”כדור כסף” ולכן בכוונתו להתמקד בנושא כל עוד הוא ראש הממשלה. לזכותו ייאמר שזו אכן החלטה לטווח הארוך.

סונאק שוב אמר שהלייבור יהיו “עוד מאותו הדבר” וסיים את הנאום במילים: “אנחנו נהיה נועזים. נהיה רדיקליים. ניתקל בהתנגדות ונתמודד עמה. אנחנו ניתן למדינה את מה שהיא כה צריכה ובכל זאת סורבה: ממשלה שמוכנה לקבל החלטות לטווח הארוך כדי שנוכל ליצור עתיד טוב יותר עבור כולם. שלא יהיה לכם ספק: זה הזמן לשינוי, ואנחנו השינוי הזה”. זה במקרה הטוב גזלייטינג, אבל עם עירוב של רטוריקה נוסח “מלחמה היא שלום”.

לפני שאסיים עם הנאום, שתי נקודות נוספות. ראשית, גם הנאום הזה היה שטוף פופוליזם, כמו הליכה על הראש של הקהילה הטרנסית או הטענה שהלייבור לא חולקת את הערכים הבריטיים. שנית, נקודה לחיוב בנאום הייתה הסיפור שלו כיצד בריטניה אפשרה לו ולמשפחתו לשגשג ולהגיע עד למשרה הרמה ביותר (מחוץ למלוכה), למרות היותו לא לבן. החלק הזה היה טוב, ובאמת גרם לבריטניה להיראות כמו מדינה לקבל ממנה השראה.

לסיכום

הכנס השמרני הזה היה בעיקר ומעל הכל תצוגה של נואשות. מצבם של השמרנים בסקרים רע, גם אם במגמת שיפור, ואחרי 13 שנים וחצי בשלטון כשהמצב עגום כל-כך קשה להצדיק את המשך ההחזקה בשלטון. אז סונאק מספר שהוא המועמד של השינוי, ושהלייבור כנראה תמשיך את מה שמפלגתו של סונאק עשתה במשך כל השנים האחרונות. אז הוא מבטיח הבטחות שאמורות להיראות אמיצות, אבל יש אולי שתיים כאלה, וגם זה בנדיבות. אז הוא וחבריו פונים לפופוליזם כדי לפחות להתחבב על הבייס של המתפקדים למפלגה. אבל קשה להגיד שהיה שם חזון של ממש חוץ מהבטחה של סונאק שכראש הממשלה הוא יביא פוליטיקה אחרת מזו שהביא כשר האוצר. בהצלחה להישאר ככה לטווח הארוך.