שישי חם

ביום השנה ה-25 לחתימת הסכם יום שישי הטוב, נראה שכל עמודי התווך שלו קרסו או עומדים למבחן הגדול בתולדותיהם: אסיפת צפון אירלנד והממשלה המקומית משותקות, וסכסוך אלים הוא שוב אופציה. אז למה בכל זאת יש מקום לאופטימיות? | צילום: Whiteabbey, ויקיפדיה

היום (ב’) מלאו 25 שנים לחתימת הסכם יום שישי הטוב שסיים את הסכסוך האלים בצפון אירלנד. ההסכם הוכתר כהצלחה ואף זיכה שניים מחותמיו, דייוויד טרימבל וג’ון יום, בפרס נובל לשלום. אחרי שנים בהן רצחו היוניוניסטים והרפובליקנים של צפון אירלנד אלה את אלה באלפיהם, מעשי הטרור פסקו והסכסוך עבר לפסים פוליטיים בלבד. בצפון אירלנד יש כבר דור צעיר שלא זוכר את השנים המדממות ההן. אז למה בכל זאת, דווקא ב-2023, יש לא מעט סיבות לדאגה באזור הצפוני של האי? ומה מאחלים ליום ההולדת להסכם שיש לו הכל?

ערעור היסודות של הסכם יום שישי הטוב

בזמן חתימת ההסכם, 1998, ראש הממשלה בבריטניה היה טוני בלייר, ובריטניה היתה בעיצומו של תהליך אינטגרציה באיחוד האירופי. אחד מתנאי הבסיס להסכם היה גבול פתוח באירלנד: הרפובליקה של אירלנד הכירה לראשונה בכך שצפון אירלנד היא תחת ריבונות בריטניה, אבל השאלה מי הריבון הפכה לפחות חשובה כל עוד יש מעבר חופשי של אנשים וסחורות בין צפון אירלנד לדרום אירלנד, בזכות חברותן של בריטניה ואירלנד באיחוד האירופי.

Over 3000 dead & 40,000 injured.

Those who negotiated the Belfast Agreement, with all it faults & frailties, showed both physical and moral courage.

I am thankful to them as we look at the next 25 years focusing on making Northern Ireland prosperous. #GFA25 pic.twitter.com/gbI4TKI1UP

— Doug Beattie (@BeattieDoug) April 7, 2023

כידוע, כיום בריטניה נמצאת בתהליך ההפוך בעקבות פרישתה מהאיחוד האירופי. תושבי צפון אירלנד, שאישרו ברוב גדול את הסכם יום שישי הטוב במשאל עם, הצביעו ב-2016 נגד ברקזיט במספרים גדולים: הם הבינו היטב את ההשלכות האפשריות של ביטול אחד הבסיסים להסכם, בעוד שאת שאר הבריטים, במיוחד האנגלים, זה כנראה לא הטריד במיוחד. הממשלה בווסטמינסטר נאלצה לבחור בין הקמת גבול סגור בין צפון אירלנד לדרום אירלנד (ובכך להפר את הסכם יום שישי הטוב), או גבול סגור ומכס בין צפון אירלנד לשאר בריטניה (אחרת – כל אדם או סחורה יוכלו להיכנס מהאיחוד אל אירלנד ומשם – לכל בריטניה).

בוריס ג’ונסון בחר באפשרות השנייה, רק כדי להפר אותה בחקיקה שהמנסחים שלה הודו שמפרה את החוק הבינלאומי. רישי סונאק הצליח לרבע את המעגל הזה איכשהו במתווה וינדזור, ולהגיע להסדר שמקובל על האיחוד, לא מפר את הסכם יום שישי הטוב, ומבטל כמעט את כל החוקים האירופיים בצפון אירלנד כך שברור מי הריבון. בקדנציה הלא ארוכה שלו כראש הממשלה, זה כנראה אחד ההישגים הגדולים ביותר של סונאק.

שיתוק וייאוש במערכת הפוליטית

הבעיה היא שמבחינת קבוצת הברקזיטרים המושבעים במפלגה השמרנית (ERG) – זה לא מספיק. כך גם מבחינת ה-DUP, שמתנגדת לפשרה הזו כפי שהיא התנגדה בשעתה להסכם יום שישי הטוב. מנהיג ה-DUP ג’פרי דונלדסון הציב שבעה “מבחנים” מבחינתו לכל הסדר שהממשלה תגיע אליו לגבי צפון אירלנד, הכוללים הכרה בכך שצפון אירלנד היא חלק מבריטניה, וככזה – לא יתקבלו שום חסמים רגולטורים על סחר או מעבר עם שאר בריטניה, לא יותר מאשר שבריטניה היתה מסכימה להקים גבול בין לונדון לברמינגהם. היוניוניסטים חוששים שכל צעד כזה הוא התחלה של ניתוק צפון אירלנד מהממלכה ואיחוד עם הרפובליקה של אירלנד, והלחץ שלהם גובר ככל שהדמוגרפיה עושה את שלה: שיעור הקתולים באוכלוסיה עולה, שיעור הפרוטסטנטים יורד.

כרגע, מבחינת ה-DUP, המבחנים שנקבעו לא התממשו. המשמעות היא פגיעה ביסוד נוסף של הסכם יום שישי הטוב: הסכמה חוצת מגזרים. ההסכם ייסד את אסיפת צפון אירלנד ואת משרות השר הראשון וסגן השר (שלמרות השם – שווים במעמדם), כולל חלוקת כוחות על בסיס מגזרי בין המפלגות היוניוניסטיות-פרוסטסטנטיות לבין המפלגות הרפובליקניות-קתוליות. כאמור, הדמוגרפיה עושה את שלה, ובבחירות האחרונות לאסיפה הצפון אירית הפכה מפלגת שין פיין הרפובליקנית לגדולה ביותר, לראשונה בהיסטוריה. ה-DUP ירדה למקום השני. אלא שה-DUP כרגע מסרבים לפתוח את האסיפה, משתמשים בווטו שלהם על השבעת ממשלה חדשה ושר ראשון חדש (שזקוקים להסכמה מצד כל הגושים) – כקלף מיקוח נגד פרוטוקול צפון אירלנד לו הם התנגדו ונגד מתווה וינדזור. המשמעות היא שכרגע, 25 שנה אחרי הסכם יום שישי הטוב שהקים את האסיפה והממשלה של צפון אירלנד, הגופים הללו משותקים מזה כמעט שנה. אמנם הסיבה לחרם של ה-DUP היא התנגדות לפרוטוקול, אבל אפשר להניח שגם אובדן משרת השר הראשון (הם כנראה יסתפקו הפעם בסגנות) והתחושה שמכאן שיעור התמיכה בהם רק ילך ויצטמק – לא תורמת לחשק שלהם לחזור לשתף פעולה.

מלבד הגבול הפתוח, הצורך בהסכמה חוצת מגזרים, המערכת הפוליטית וחלוקת הכוח המוסדרת שההסכם כולל – ביסודו של ההסכם מונחת גם ההגנה על זכויות אדם שמתאפשרת בבית הדין האירופי לזכויות אדם של מועצת אירופה. ההשתעשעות הפומבית של בכירים במפלגה השמרנית לפרוש מהאמנה האירופית לזכויות אדם כדי לאפשר את חוקי ההגירה החדשים (שברור לכולם, כולל מי שמנסח אותם, שמפרים את האמנה) – לא תורמת ליציבות בצפון אירלנד.

הילדים של אביב 1998

המשמעות מבחינת צפון אירלנד היא תחושה קשה של ייאוש ומיאוס מהמערכת הפוליטית אותה הסכם יום שישי הטוב הקים: אחרי שממשלת בריטניה הורידה את רמת הכוננות מפני טרור בצפון אירלנד לראשונה זה שנים, החודש היא שוב עלתה על רקע הייאוש הפוליטי וחוסר האמון בין שני המגזרים.

אז מה יש לנו ביום השנה ה-25? הסכם שאחד מעמודי התווך שלו (החברות באיחוד) קרס, ויתר העמודים עומדים, אבל מתחילים לראות בהם סדקים. הדם עדיין לא נשפך ברחובות כמו בעבר, וברור שרוב הצפון אירים לא רוצים לחזור לשם בשום מצב, אבל אי אפשר לשלול לגמרי שהאלימות תחזור.

ובכל זאת, יום שישי הטוב, אז נסיים במשהו אופטימי שיכול להיות ההבדל בין חזרה לאלימות וקריסת ההסכם לבין הצלתו וסדר חדש וטוב יותר בצפון אירלנד: כאמור, הדור הצעיר של המצביעים לא טעם סכסוך אלים, וחלק ממנו לא רואה שום סיבה להמשיך להצביע לאותן מפלגות שבטיות שלא בטוח שהאינטרסים שלו מעניינים את הנבחרים שלהן – ה-DUP שמחרימים את האסיפה הצפון אירית עד שדרישותיהם ייענו, ושין פיין שמאז ומעולם מחרימים את הפרלמנט הבריטי. בבחירות האחרונות בולט הכוח העולה החדש בפוליטיקה הצפון אירית, מפלגת הברית (Alliance), שבוחריה ונבחריה מגיעים מכל המגזרים, מתחזקת מבחירות לבחירות, ובמאי היא הפכה למפלגה השלישית בגודלה. האם היא יכולה לשנות את המפה הפוליטית בצפון אירלנד ולמנוע התפרצות אלימה של הסכסוך הלאומי-דתי? אם כן, זה יהיה הניצחון הגדול ביותר של הסכם יום שישי הטוב – הפיכה מפיסת נייר עם חתימות של מדינאים – לגשר של אמון בין אויבים.