תם עידן ניקולה סטרג’ן, החל עידן המזה יוסף. יוסף הוכרז כמנצח (בהפרש קטן) במרוץ לראשות ה-SNP ולאחר מכן הפרלמנט הסקוטי בחר בו כשר הראשון של סקוטלנד במקומה של סטרג’ן. יוסף נחשב למועמד ההמשכיות, והוא זכה בתפקיד לאחר קרב לא פשוט ומכוער בתוך ה-SNP, וכעת יצטרך לעמוד מול האתגרים כשמאחוריו מפלגה שהסתאבה יותר מדי. וגם: כמה מילות פרידה מניקולה סטרג’ן | צילום: ממשלת סקוטלנד

השבוע עידן ניקולה סטרג’ן הגיע לסופו, לאחר שה-SNP בחרה את המזה יוסף (בערבית: חמזה יוסף) לראש המפלגה ולאחר מכן הפרלמנט הסקוטי בחר בו לתפקיד השר הראשון של סקוטלנד. יוסף מהווה את הפעם הראשונה בה השר הראשון הוא ממוצא פקיסטני, וזאת לצד ראש ממשלת בריטניה ממוצא הודי וראש עיריית לונדון ממוצא פקיסטני גם הוא. אבל הוא לא יוכל להתרפק על זרי הדפנה של פוליטיקת הזהויות ליותר מדי זמן, לאחר שקיבל לידיו מפלגת שלטון משוסעת, תנועת עצמאות אבודה וסקוטלנד עצבנית.

סיכום המרוץ

אם לסכם את המרוץ לראשות ה-SNP, הרי שהמפלגה ממש התעקשה להיראות כמו המפלגה השמרנית, ולא בקטע טוב. אם במהלך הקיץ המאבק בין רישי סונאק לליז טראס הביא להשמצות הדדיות ופומביות, במה שזכה לכינוי “blue on blue“, הרי שהמרוץ ב-SNP היה יכול לקבל את הכינוי “yellow on yellow”. לדוגמה, באחד הדיבייטים קייט פורבס, המאתגרת העיקרית של המזה יוסף ושמשתייכת לאגף הימני של המפלגה, מנתה את שלל הכשלים של יוסף בשלל תפקידיו בממשלה. “מה גורם לך לחשוב שתעשה עבודה טובה יותר כשר הראשון?” היא תהתה. בגלל שיוסף נחשב למועמד ההמשכיות מניקולה סטרג’ן, היא הוסיפה ש”עוד מאותו הדבר זה לא מצע”. יוסף, מצדו טען שלפורבס ולמועמדת השלישית, אש ריגן, אין את הכוח הדרוש כדי להילחם על עצמאות. אני רק אזכיר: הם כולם באותה מפלגה וכשהם משמיצים את הרקורד זה של זה הם משמיצים את הרקורד של הממשלה שלהם.

וכדי להידמות עוד יותר למפלגה השמרנית, המפלגה גם הסתבכה בשערוריות של מנהל תקין. באחת דנו, כשהנהלת המפלגה ניסתה להסתיר את הצניחה במספר המתפקדים ל-SNP, סקנדל שגרם בסופו של דבר להתפטרות מנכ”ל המפלגה (שהוא במקרה גם בעלה של ניקולה סטרג’ן). זאת בנוסף לסקנדלים אחרים הקשורים בהתנהלות לא תקינה עם כספים שנתרמו למפלגה.

הדבר מצביע על מפלגה שמצד אחד התרגלה לשלטון קצת יותר מדי ומצד שני מפולגת ומסוכסכת בתוך עצמה. ואם הדבר הזה מהווה חדשות רעות למפלגה השמרנית, הוא עשוי בהמשך להוות גם חדשות רעות ל-SNP. יהיה צורך לראות איך הדברים עובדים, אבל במפלגות המתחרות כבר מחככים ידיים בהנאה.

התוצאות במפלגה

ומכאן לתוצאות, שהוכרזו לפני שלושה ימים (ב’). כפי שכבר דובר, הבחירות לראשות ה-SNP נעשות בשיטת הקול האלטרנטיבי, כלומר שהסימון בטופס ההצבעה הוא לפי עדיפויות, ואם אף אחד לא הגיע ליותר מ-50% מהקולות בהעדפה הראשונה, מנפים את המועמד האחרון ומחלקים את הקולות שניתנו לו בהתאם למה שנרשם בעדיפות השנייה וכך הלאה עד שמישהו עובר את הרף. בסיבוב הראשון המזה יוסף קיבל 48.2% מהקולות, שהם 24,336 קולות. קרוב, אבל לא מספיק כדי לנצח כבר בסיבוב הראשון. מאחוריו הייתה קייט פורבס עם 40.7%, לאחר שקיבלה 20,559 קולות. אש ריגן, עם 5,599 קולות בלבד (11.1%), נופתה. בסיבוב השני פורבס קיבלה את רוב הקולות של ריגן (58.8%), אבל בגלל שיוסף היה קרוב יותר לקו הסיום גם כך, הקולות שהוא קיבל הספיקו כדי להגיע ל-52.1% מהקולות ובכך הוא ניצח. מה זה אומר? בעיקר שהמפלגה חצויה מאוד, אם הקולות התפלגו בצורה כמעט חציונית.

נאום הזכייה של יוסף ביקש להראות צניעות ולהרוויח את האמון שניתן בו. הוא הבהיר שעכשיו כבר אין יותר חלוקה לתומכים של כל אחד מהמועמדים, אלא כולם צריכים להתאחד למען המטרה, כדי שבסופו של דבר יהיה אפשר להשיג את העצמאות המיוחלת. הוא לא אמר זאת בטון של “ניצחתי, תתמודדו עם זה”, אלא בטון של “ניצחתי, אנחנו בסופו של דבר מפלגה אחת, ואני רוצה שתרגישו חלק”. הוא גם פנה למתנגדי העצמאות, שכן הוא היה צפוי להפוך לשר הראשון (הוא תמיד הקפיד להזכיר שרק אם ייבחר לכך על-ידי הפרלמנט הסקוטי), והבטיח שבתפקיד הוא יעשה את מה שצריך כדי להרוויח גם את האמון שלהם, כדי שסקוטלנד תשגשג ואז אולי הוא יצליח לשכנע גם אותם שעצמאות היא המפתח. במילים אחרות, ועוד נצטרך לראות אם הוא יעמוד בזה במבחן המציאות, אבל הנאום הזה ביקש להכיר בכך שאחרי כל ההשתלחויות בקמפיין, אם רוצים להשיג משהו המפלגה חייבת להתאפס.

מי זה המזה יוסף?

כמה מילים על המנצח: המזה יוסף הגיע לגדולות בגיל צעיר: בשבוע הבא הוא יחגוג את יום הולדתו ה-38 בסך הכל. צעיר אפילו יותר מרישי סונאק שטרם חגג יום הולדת 43 (ראש הממשלה הצעיר ביותר זה יותר ממאתיים שנה), כך שהוא השר הראשון הצעיר ביותר בהיסטוריה הקצרה של התפקיד הזה. יוסף הוא גם המוסלמי הראשון וגם הראשון ממיעוט אתני (במקרה זה פקיסטני) לכהן בתפקיד השר הראשון (אשתו, נאדיה אל-נקלה, היא בת לאב פלסטיני). לא מדובר בקוריוז, שכן יש לדבר יתרון עבור ה-SNP: הדבר משקף תמונה בה הלאומיות הסקוטית היא אינקלוסיבית, ולא דורשת אתניות סקוטית.

המזה יוסף
חלק מהלאומיות הסקוטית. המזה יוסף (צילום: ממשלת סקוטלנד)

יוסף נחשב למועמד ההמשכיות מהעידן של ניקולה סטרג’ן, מה שככל הנראה סייע לו לנצח, בפער לא מאוד גדול (בסיבוב השני הפער היה דומה לזה של הברקזיט), במיוחד בכל מה שקשור לערכים פרוגרסיביים: מדובר במתמודד היחידי שמתכוון לאתגר את חסימת החקיקה הפרו-טרנסית של סקוטלנד מצד ממשלת בריטניה. עם זאת, הוא לא מתלהב מהרעיון של סטרג’ן לקדם את עצמאות סקוטלנד באמצעות הפיכת הבחירות הכלליות למשאל דה פקטו. כמו כן, עם כל הכבוד לפרוגרסיביות, מאשימים אותו שהוא החמיץ את ההצבעה על הכרה בנישואים גאים ב-2014 בגלל לחץ ממנהיגי הקהילה המוסלמית (הוא מכחיש). בכל מקרה, אנחנו יודעים שהוא המועמד ההמשכי כי הוא היה צריך להדגיש שהוא יעמוד בזכות עצמו. כן מעניין לציין אבל שהוא מעוניין בסגנון מנהיגות יותר קואפרטיבי משל סטרג’ן.

בנוסף, המזה יוסף ותיק למדי בממשלה והחל לשמש בה בתפקידים זוטרים עוד ב-2012 (לאחר שהיה פעיל פוליטי מגיל צעיר מאוד). כלומר, הוא מגיע עם ניסיון מיניסטריאלי של יותר מעשור. עם זאת, הרקורד שלו כאיש ביצוע לא הכי מזהיר, כשעל הכוונת בעיקר מה שקרה בתפקידו האחרון, שר הבריאות, עם רשימות ההמתנה המתארכות ל-NHS. אבל גם הרקורד שלו כשר התחבורה, בעיקר בגלל תפקוד הרכבות הלוקה, מהווה בעיקר מושא לביקורת. כשר המשפטים הוא יצר מחלוקת כשהגיש את הצעת חוק פשעי השנאה, שניסוחו גרם לרבים חשש שהדבר יפגע בחופש הביטוי.

בחירה לתפקיד והרכבת ממשלה

ביום למחרת (ג’) ניקולה סטרג’ן חתמה על מכתב ההתפטרות שלה מתפקיד השרה הראשונה (שנשלח למלך צ’רלס). לאחר מכן התקיימו דיון והצבעה בפרלמנט הסקוטי על תפקיד השר הראשון, כשמול המזה יוסף התמודדו ראשי השלוחות הסקוטיות של המפלגות היוניוניסטיות: דאגלס רוס (שמרנים), אנאס סארוואר (לייבור) ואלכס קול-המילטון (ליברל-דמוקרטים). אני מניח שלא יפתיע אתכם לשמוע שיוסף ניצח בהצבעה. אמנם טקס ההשבעה שלו בבית המשפט נערך רק למחרת (אתמול, ד’), אבל הוא היה יכול מיד לגשת ולהרכיב את הממשלה שלו.

ומי בפנים? נתחיל במי שלא: קייט פורבס. וזה לא שיוסף לא הציע לה, אבל היא סירבה לתפקיד והחליטה להישאר בחוץ. כמובן, זו הצגה מאוד מיתממת של הדברים: פורבס הייתה שרת האוצר עד כה, ולפי הדיווחים המזה יוסף הציע לה את תפקיד שרת החקלאות, שנמוך רציני. דיי ברור שאחרי הדם הרע שזרם במהלך המרוץ לראשות המפלגה יוסף העדיף מצד אחד להראות שהוא מעוניין באחדות ולהציע לה תפקיד כלשהו, ומצד שני הוא הציע לה תפקיד שהיה ברור שהיא תסרב לו כך שהוא לא באמת יצטרך לסבול אותה.

אבל יש גם אנשים שכן נכנסו. לא אכנס כאן לשמות כי הם יגידו מעט מאוד, אבל כן כמה קווים כלליים. בגדול, אם רציתם המשכיות אז קיבלתם, עם מספר שרים מימיה של סטרג’ן שישמרו על מעמדם. מנגד, יוסף הרשה לעצמו להביא גם אנשים משלו, כפי שמתבקש. כמו כן, הוא הפך את משרד הבריאות והסיעוד ל”משרד שיקום ה-NHS, הבריאות והסיעוד”. השם נועד להציב מטרה, אבל כמובן ששם לבדו לא יספיק.

האתגרים של המזה יוסף

המזה יוסף קיבל לידיו מפלגה במצב ממש לא טוב. היא נהייתה דוגמטית, מפולגת ומסואבת. כל זה כשצריך לטפל במשבר יוקר מחיה רציני ובכמעט-קריסה של ה-NHS, ומצד שני לנסות להילחם בווסטמינסטר כדי לא לאבד מומנטום לעצמאות. הדבר הופך את המשימה של יוסף לקשה במיוחד, וכפי שרישי סונאק חווה על בשרו מול המפלגה השמרנית, לשלוט במפלגה מפולגת זו לא משימה פשוטה בכלל.

וכמה מילים על ניקולה סטרג’ן

ובכל זאת, חייבים להתייחס גם לזה שניקולה סטרג’ן סיימה את תפקידה כשרה הראשונה של סקוטלנד (האישה היחידה עד כה בתפקיד) אחרי יותר משמונה שנים בתפקיד. הדבר נחשב ללא פחות מסוף עידן בפוליטיקה הסקוטית. לפני הכל, סטרג’ן הייתה קמפיינרית מעולה: כראשת המפלגה היא ניצחה שלוש מערכות בחירות לפרלמנט הבריטי, שתיים לפרלמנט הסקוטי ושתי מערכות בחירות מקומיות. הדבר הזה סייע לקדם מדיניות, והיו כישלונות והצלחות.

בזמן הקורונה היא נחשבה למנהיגה מוצלחת, ותחתיה נראו ביחס לאוכלוסייה פחות מיתות מאשר בשאר האי הבריטי (בצפון אירלנד שיעור התמותה היה נמוך יותר). היא ידעה לתקשר עם הקהל בצורה שבוריס ג’ונסון חסר הסבלנות לא הצליח. זה לא אומר שלא היו שם כשלים, אבל בזמן אמת היא נחשבה לאישה הנכונה בזמן הנכון. מצד שני, אם רוב שנות כהונתה המצב של טיפולי החירום היה טוב יותר מזה שבשאר הממלכה, הרי שבסוף כהונתה מצבה גרוע יותר (אבל היי, אפשר להאשים בזה את יוסף). גם העובדה שהמוות בגלל מנות יתר של סמים עלה בתקופתה לא תרם לרקורד שלה.

סטרג’ן שמה את החינוך בראש מעייניה, אבל עם עזיבתה, בין השאר גם בגלל הקורונה, הפערים בין העשירים לעניים במערכת החינוך גדולים יותר משהיו כשנכנסה. וגם הפרויקטים השאפתניים שלה בתחום תרמו מאוד לגירעון של סקוטלנד, שגדל יותר בהשוואה לזה של בריטניה כולה. לעתים גירעון מוצדק כשהדבר נעשה לטובת השקעה, אבל יש ספק בנוגע לכמה ההשקעה הזו הוכיחה את עצמה. סטרג’ן גם יצרה מערכת מס יותר פרוגרסיבית מאשר בשאר בריטניה, שזה כבר עניין של טעם כלכלי.

וכמובן, עוד שני דברים: עצמאות וטרנס*. סטרג’ן הייתה קמפיינרית נלהבת של עצמאות סקוטלנד, אבל לקראת הסוף נאלצה להכיר במציאות שלא יהיה משאל עם ובעיקר יצרה קמפיין כדי להוריד ממנה את הפלג הטהרני במפלגה. התכנית שלה למשאל עם דה פקטו לא התקבלה יפה, וספק אם היה לה סיכוי. בעניין הטרנס*, סטרג’ן ניסתה להקל מאוד על חייהם, אך הדבר לא התקבל יפה בקרב נתחים גדולים בציבור ובמפלגה, מה שהביא אותה לפארסה של ממש. זה לא היה הטריגר המידי לפרישתה, אבל הוא בוודאי הועיל לכך.

ניקולה סטרג'ן
נאלצה להכיר במציאות. ניקולה סטרג’ן (צילום: ממשלת סקוטלנד)

בסופו של דבר, גם מתנגדיה יצטרכו להכיר בכך שניקולה סטרג’ן הייתה אישה עם חזון והיא ניסתה להגיע אליו. זה לא אומר שלא היו כישלונות (היו), אבל גם היו הצלחות ובעיקר ניכר שהיא עשתה את מה שעשתה בגלל אמונה בצדקת הדרך. היא כמובן גם ידעה להיות פוליטיקאית כשצריך, אבל היא ידעה לאן היא רוצה להגיע, גם אם לא הצליחה.

הערה לסיום

בעולם אידיאלי היו עולים ארבעה פוסטים נפרדים: סיכום המרוץ לראשות המפלגה, תיאור מדוקדק יותר של דמותו של המזה יוסף, סיקור מפורט של הממשלה החדשה שהרכיב ופוסט פרידה מניקולה סטרג’ן. אבל אנחנו לא בעולם אידיאלי והזמנים בישראל לא פשוטים, מה שמקשה גם על הכתיבה עצמה ולעתים גם על מועדי הפרסום. השאיפה היא לעדכן כמה שיותר מוקדם ובכמה שיותר פירוט, אך לעתים המציאות חזקה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *