סוף לסאגה? רחוק מזה. שלשום (ד’) הפרלמנט הצביע בעד אחד האלמנטים המרכזיים במתווה וינדזור שאמור לשפר את פרוטוקול צפון אירלנד: בלם סטורמונט. המכניזם הזה, שמאפשר לפוליטיקאים של צפון אירלנד להטיל וטו על חוקי האיחוד האירופי, עבר בקונצנזוס גדול, אבל הוא לא חף מבעיות. מעבר למרד שמרני קטן ולא משמעותי, ה-DUP עדיין מסרבת לחזור לממשלת צפון אירלנד (בין השאר בגלל תהליכי דוגמטיזציה בתוכה). ובלי שהיא תחזור לא רק שסאגת הברקזיט רחוקה מלהיפתר, בלם סטורמונט לא יכול להתחיל לעבוד. לראש הממשלה רישי סונאק, כך נראה, יש עוד הרבה עבודה | צילום: הפרלמנט הבריטי (התמונה מ-2022)
שלשום (ד’) ראש הממשלה רישי סונאק רשם, על פניו, הישג מרשים כשהצליח להעביר בפרלמנט חלקים ממתווה וינדזור, שאמור לתקן את פרוטוקול צפון אירלנד ולאפשר לברקזיט סוף-סוף לעבוד. ההצבעה הייתה ספציפית על בלם סטורמונט (על שם מקום משכנה של אסיפת צפון אירלנד), שיאפשר לאסיפה המחוקקת שם להטיל וטו על חקיקה של האיחוד האירופי. ההצבעה עברה עם מרד מינימלי בקרב המפלגה השמרנית ובאופן כללי כמעט כל חברי הפרלמנט הצביעו בעד. רק שעדיין מוקדם לחגוג: לצד כמה מורדים שמרנים, היה אפשר למצוא בקרב המתנגדים גם את ה-DUP, המפלגה היוניוניסטית העיקרית בצפון אירלנד, שבלעדיה לא ניתן להחזיר את אסיפת צפון אירלנד לתפקוד ולהקים ממשלה לצפון אירלנד. אז המתווה התקדם, המציאות קצת פחות.
רקע
קצת סדר בדברים: ב-2019 בוריס ג’ונסון הביא לחיינו את פרוטוקול צפון אירלנד. הפרוטוקול הזה היה אמור לענות על השאלה הגדולה ביותר של הברקזיט: איך עוזבים את האיחוד האירופי ומשאירים את הגבול בין צפון אירלנד לאירלנד פתוח (דבר שנדרש בהתאם להסכם יום שישי הטוב שסיים את תקופת הטרור שם)? הפתרון היה גבול פנימי בין האי הבריטי לצפון אירלנד, כך שצפון אירלנד תישאר כפופה חלקית לחוקי האיחוד האירופי וסחורות שיגיעו אליה מבריטניה יעברו במכס. כך הסחורות יוכלו לעבור באופן חופשי בין שני חלקי האי האירי ולא יהיה צורך בגבול יבשתי קשיח. הבעיה הייתה שזה הוריד ממעמדה של צפון אירלנד כחלק מהממלכה המאוחדת, שכן פתאום סחורות שהגיעו אליה מאותה מדינה נדרשו לעבור במכס. הדבר הביא לפרישת מפלגת ה-DUP מממשלת צפון אירלנד, מה שלא מאפשר לממשלה או לאסיפה המחוקקת לתפקד. כדי לפתור את העניין, ג’ונסון ושרת החוץ שלו ליז טראס עבדו על הצעת חוק צפון אירלנד, שהייתה אמורה לבטל חד-צדדית אלמנטים בפרוטוקול.
אבל אז ג’ונסון נאלץ להתפטר מראשות הממשלה ולא הרבה זמן לאחר מכן גם ליז טראס, ובמקומם הגיע רישי סונאק. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל ראש בקיר הוא לא. הוא הצליח להגיע בסוף פברואר לפתרון שקיבל את השם “מתווה וינדזור”. המתווה קובע לסחורות שמגיעות מהאי הבריטי מסלול ירוק – עבור סחורות שאמורות להישאר בצפון אירלנד ולעבור בירוקרטיה מינימלית – ומסלול אדום – עבור סחורות שימשיכו לרפובליקה האירית ויידרשו לעבור מכס. בנוסף הרבה מאוד בירוקרטיות, רגולטורים וחוקים של האיחוד כבר לא יחולו בצפון אירלנד ויוחלפו באלו של בריטניה, כשמה שיישאר מחוקי האיחוד זה רק המינימום ההכרחי כדי להגן על השוק האירופי. בכל הנוגע למחלוקות בין בריטניה לאיחוד על יישום המתווה לא בית הדין האירופי לצדק יחליט כפי שהיה בפרוטוקול, אלא בתי דין בינלאומיים. ולסיום, “בלם סטורמונט”, שיאפשר לאסיפת צפון אירלנד למנוע את אכיפתו של חוק אירופי (מהקבוצה שאמורה לחול שם) בצפון אירלנד. כעת הגיע הזמן להביא את הבלם להצבעה בפרלמנט.
איך עובד בלם סטורמונט?
המנגנון דיי פשוט: 30 חברים באסיפת צפון אירלנד, משתי מפלגות שונות, יצטרכו לחתום נגד חקיקה חדשה של האיחוד שתגיע להיות מוחלת בצפון אירלנד. אם זה יקרה, הדבר יובא לעיונה של ממשלת בריטניה, שלאחר התייעצות עם המפלגות השונות בצפון אירלנד תצטרך להחליט אם יש צדק בעצומה, לאחר שהשתכנעה שאכן החוק החדש ייצור עבור צפון אירלנד מצב שלא ניתן לחיות איתו. אם כן, היא תצטרך להודיע לאיחוד האירופי. בשלב זה החוק יושעה בתחומי צפון אירלנד, וכדי להשיבו בצורה זו או אחרת יהיה צורך להגיע להסכמה בין ממשלת בריטניה לאיחוד האירופי. הצבעה באסיפת צפון אירלנד לא נדרשת, אבל כן נשקלת האפשרות שכדי לאשרר הסכמה בין בריטניה לאיחוד יהיה צורך בהצבעה בהסכמה רחבה באסיפה.
מתכוננים להצבעה
לקראת הדיון שנערך שלשום (ד’) היה הרבה מאוד רחש. יש להבין שסונאק הבטיח שהפרלמנט יזכה להצביע על המתווה (הדבר דיי מתבקש, שכן הוא כולל הסדרים פנימיים שבעייתי שהרשות המחוקקת לא תיתן עליהם את הדעת). עם זאת, ההצבעה שהתקיימה שלשום הייתה רק על בלם סטורמונט, למרות שהייתה ההצבעה העיקרית.
שתי קבוצות הביעו התנגדות: ה-DUP והברקזיטרים הכבדים במפלגה השמרנית. נתחיל ב-DUP. שם דחו את התמיכה במתווה. הסיבה היא לא בלם סטורמונט, אלא אלמנטים אחרים במתווה שכלל לא עמדו להצבעה באותו יום. ראש המפלגה ג’פרי דונלדסון הסביר שלמרות שאכן המתווה מהווה “התקדמות משמעותית”, עדיין יש בו בעיות רבות ולכן יש להמשיך לעבוד עליו והמפלגה לא תוכל להצביע לו בצורתה הנוכחית. בעיה מרכזית אחת היא שלמרות שהבירוקרטיה במעבר סחורות בין בריטניה לצפון אירלנד תצומצם משמעותית, בפועל עדיין יש גבול פנימי בין בריטניה לצפון אירלנד, פשוט חלש יותר. הדבר עומד בסתירה לשבעת המבחנים שהמפלגה הציגה לכל מתווה שלא יבוא. העניין הוא שלא בטוח שיש הסדר שבאמת יכול גם לרצות את ה-DUP וגם להתקיים בעולם האמיתי.
במפלגה השמרנית, ניתן לחלק את עושי הצרות לשתי קבוצות (לעתים חופפות): ה-ERG (הקבוצה האירוסקפטית במפלגה) והחתרנים (בוריס ג’ונסון, ליז טראס ותומכיהם). ראש ה-ERG מארק פרנסואה טען כי בלם סטורמונט הוא “חסר תועלת בפועל”. הדבר מתבסס על דוח של הצוות המשפטי של ה-ERG על המתווה כולו, שמבקר את בלם סטורמונט שכן הוא נוגע רק לחקיקה עתידית של האיחוד, האיחוד יכול להתגבר על הווטו בדרכים לא ברורות ומה שכבר קיים אבוד ושגרסה אחרת שלו שנוסתה בנורווגיה נכשלה. עם זאת, באותו שלב פרנסואה סירב להתחייב כיצד חברי ה-ERG יצביעו.
מי שהתחייבו בבוקר ההצבעה היו בוריס ג’ונסון וליז טראס. ההתחייבות: נגד. ג’ונסון הסביר שזה כיוון שהמתווה החדש לא מאפשר “למצות את הפוטנציאל של ברקזיט” וטראס שהוא לא עונה על כל הבעיות. אצל שניהם זה, במחילה, בולשיט. הסיבה שהם עושים את זה היא כי הם רוצים לערער את אחיזתו של סונאק במפלגה בתקווה לקאמבק. מה שכן, זה הציב במצב מעניין את סטיב בייקר, שעשה לא מעט צרות לת’רזה מיי אבל מאז נכנס לממשלה, מה שאילץ אותו לקחת אחריות על המתווה. זה הביא אותו לקרוא לג’ונסון ליישר קו עם הממשלה ולא להיות “גרסת ‘הכל בפאונד’ של נייג’ל פרג'”. דברים שרואים מכאן לא רואים משם, מתברר.
בפרלמנט
טוב, נעבור לדיון? ראשון עלה לדבר שר צפון אירלנד כריס היטון-האריס. היה ברור שהוא מנסה לשכנע בעיקר את שתי הקבוצות הבעייתיות. לכן, למשל, הוא הבהיר שבמסגרת בלם סטורמונט אין צורך בגיבוש קונצנזוס בין שני הגושים בצפון אירלנד (מה שנדרש לדברים אחרים), ושהיוניוניסטים יוכלו להפעיל את המנגנון לבדם (שכן יש צורך בשלושים חתימות של חברי אסיפה משתי מפלגות, אבל שתיהן יכולות להיות מאותו הגוש). לעומת זאת, כשממשלת בריטניה והאיחוד האירופי ידונו על גרסה אפשרית לחוק, ממשלת בריטניה לא תוכל להגיד כן בלי שהאסיפה תסכים לכך. ואמת, לאיחוד תהיה אפשרות לעתור, אבל זה יקרה רק אחרי שהחוק כבר יהיה מושעה בצפון אירלנד, וזה לא בית הדין האירופי לצדק, מבית האיחוד האירופי, שידון בעניין. אבל ראש ה-SDLP (מפלגה צפון אירית נוספת) קולום איסטווד הציב אתגר: האם ניתן להשתמש במנגנון הזה לפני שהאסיפה חוזרת לפעול? היטון-האריס נאלץ להשיב בכנות שלא, מאשר שבלי חזרתה של ה-DUP לממשלה לא יהיה שום וטו.
נדלג הפעם על דברי מפלגת האופוזיציה העיקרית (לייבור), שגם ככה הבטיחה תמיכה, ונראה מה היה למתנגדים להגיד. ויליאם קאש (שמרני) תהה למה אזרחים בצפון אירלנד צריכים לקבל יחס שונה מזה שמקבלים אזרחים בשאר הממלכה. חברו למפלגה כריס קלארקסון אמר שהמציאות שונה כיוון שלשאר הממלכה אין גבול יבשתי משותף עם מדינה באיחוד. עוד תהה קאש על המהירות בה מעבירים את המתווה. ראש ה-DUP דונלדסון אמר שלמרות שיש דברים חיוביים במתכונת של בלם סטורמונט, בסופו של דבר הוא לא מונע מחוקים של האיחוד האירופי לחול בצפון אירלנד. זה נכון, אבל בסופו של דבר כדי שהגבול היבשתי יישאר פתוח צריך לעשות קצת ויתורים, ולא נראה שב-DUP מוכנים להם.
ההצבעה והמרד
נעבור לתוצאות, שהיוו קונצנזוס: 512 בעד לעומת 29 נגד. מתוך ה-29 שהתנגדו, 22 היו מהמפלגה השמרנית (23 אם סופרים את אנדרו ברידג’ן שמושעה מהמפלגה כרגע). היו ללא ספק שמות גדולים במתנגדים השמרנים: כמובן שבוריס ג’ונסון וליז טראס, אבל גם ראש המפלגה לשעבר איין דאנקן-סמית’, שרת הפנים לשעבר פריטי פאטל, מנכ”ל המפלגה לשעבר ג’ייק ברי וגם מארק פרנסואה. אבל בסופו של דבר אלו רק 22. בנסיבות רגילות המרד היה יכול להיחשב למשמעותי, אבל בגלל שהאופוזיציה הצביעה עם הממשלה (והכוונה היא לא רק ללייבור, אלא גם לליברל-דמוקרטים, SNP, פלייד קמרי וה-SDLP) זה בסוף מרד עלוב למדי.
למרבה השמחה, יש למה להשוות: בדצמבר 2021, כשווריאנט האומיקרון התפשט, בוריס ג’ונסון ביקש להחזיר כמה מגבלות קורונה (מסכה, דרכון ירוק וחובת חיסון לאנשי מערכת הבריאות והסיעוד). הלייבור הבטיחה שתתמוך, אך במפלגה השמרנית לא אהבו את זה. בגלל שהיה ברור שההצעות יעברו הודות לתמיכת הלייבור, יותר שמרנים הרשו לעצמם להצביע נגד, בידיעה שהם לא ייצרו שינוי בשטח אלא רק יעבירו מסר לבוריס ג’ונסון. התוצאה הייתה שנגד הדרכון הירוק הצביעו 99 שמרנים, יותר מהרוב השמרני בפרלמנט. זה היה מרד של פחדנים, שבו הם הרשו לעצמם להצביע נגד הממשלה כי לממשלה הייתה רשת ביטחון, אבל קשה להתעלם ממסר מ-99 חברי פרלמנט של המפלגה.
ועכשיו? למרות שהמצב היה דומה למדי, רק 22 חברי פרלמנט שמרנים טרחו למרוד. אפילו שלא באמת הייתה סכנה להפיל את ההסכם. אמת, אמנם היו 47 שמרנים שלא הצביעו כלל, וייתכן שחלקם עשו זאת כמחאה, אבל בתנאים כאלו, אם הצבעה נגד היא מרד של פחדנים, הרי הימנעות מהצבעה היא מרד של נמושות. אם זה כל מה שהחתרנים מסוגלים לסחוף איתם בתנאים כאלו, הרי שסונאק יכול להיות כמעט בטוח שהוא יגיע לבחירות כראש הממשלה (מה יהיה אחריהן זה סיפור אחר). כמובן, שסונאק לא יחמיא לעצמו: הוא במצב הנוח הזה כי המפלגה השמרנית עשתה מעצמה צחוק ב-2022 עם שני חילופי ראשים, והיא תהיה מאוד זהירה לפני שתפיל עוד אחד.
לא הכל ורוד
אבל למרות שסונאק יכול להיות נינוח בעניינים פנים-מפלגתיים, העסק רחוק מלהיות גמור. נשארו לנו עדיין שישה חברי פרלמנט שהצביעו נגד, וכולם מה-DUP. אבל הכוח של ה-DUP בעניין הזה הוא לא בפרלמנט כמו שהוא בסטורמונט. כאמור, ממשלת צפון אירלנד היא ממשלת אחדות כבררת מחדל, בין תומכי ההישארות בבריטניה (יוניוניסטים) לבין תומכי אחדות אירלנד (לאומנים). מאחר שה-DUP היא המפלגה היוניוניסטית הגדולה בגוש, הרי שבלעדיה לא יכולה להיות ממשלה. ושם הבהירו היטב שבתנאים של מתווה וינדזור הם לא מתכוונים להחזיר את האסיפה לתפקוד. איאן פייזלי הבן, חבר פרלמנט מטעם המפלגה, הבהיר שהוא “יוניוניסט לפני שהוא קפיטליסט”. כלומר, סונאק יכול להביא את ההסכם הטוב ביותר בעולם מבחינה כלכלית, כל עוד יהיו הבדלים בין צפון אירלנד לאי הבריטי (ומצד שני שיהיו חוקים של האיחוד האירופי בצפון אירלנד) זה פשוט לא יספיק ל-DUP.
זה לא אומר שזה מצב מוחלט. ה-DUP לא לגמרי אחידה כשזה מגיע לרצונות שלה: ג’פרי דונלדסון וחברים אחרים במפלגה מעוניינים לחזור לסטורמונט. אבל גורמים אחרים במפלגה לא מוכנים להתפשר – בדומה לשמרנים ול-SNP, גם ה-DUP עוברת תהליך של דוגמטיזציה שמקשה על תפקודה – וגם הרבה מהבוחרים שלה לא ממש מתעניינים בהקמת ממשלת צפון אירלנד מחדש ומעדיפים שהמפלגה תיצמד לעמדה טהרנית ולא בטוח שניתנת ליישום בעולם האמיתי. האם ייתכן שהקולות הפרגמטיים ינצחו? אולי, אבל לא כדאי לבנות על זה.
זה אומר שבגדול סונאק יכול להעביר בפרלמנט מה שבא לו, אבל כל עוד הוא לא משנה את החוקים של ממשלת צפון אירלנד (מה שטכנית נמצא בידיו, אבל בעייתי לעשות זאת בגלל הסכם יום שישי הטוב), הסוגיה הזו כנראה שלא הולכת להיפתר בקרוב. מי שסובלים מכך הם תושבי צפון אירלנד, שאין להם ממשלה וגם השלטון הישיר מווסטמינסטר מוגבל, ובינתיים לא ברור איך ממשיכים מכאן.