כפי שהבטיח בסוף 2022, ראש הממשלה רישי סונאק הביא חקיקה שתילחם במבקשי המקלט שחוצים את תעלת למאנש בסירות קטנות ונכנסים באופן לא חוקי לבריטניה. החקיקה שהציגה שר הפנים סואלה ברוורמן תקבע מעצר וגירוש למי שייכנסו באופן לא חוקי, עם ביקורת שיפוטית לאחר מעשה. החוק למניעת עבדות מודרנית לא יספק הגנה למי שייכנסו בדרך זו, אפילו שכאשר מדובר במקרים של עבדות מודרנית אין לנכנסים בחירה של ממש. הצעת החוק כוללת בעיות רבות, שעלולות להשפיע לרעה על החברה בבריטניה, אבל לפני הכל היא פשוט לא תואמת את האמנה האירופית לזכויות אדם, מה שעלול להוביל להכרזה עליה ככזו על-ידי בית המשפט העליון. במקרה כזה הממשלה תהיה במקום בעייתי מאוד, שמעלה תהייה אם היא באמת רוצה שהחקיקה הזו תעבור | צילום: אנדי ביילי, הפרלמנט הבריטי
הסוגיה של מבקשי מקלט שחוצים את תעלת למאנש בסירות קטנות מלווה את הבלוג הזה זמן רב וזה כנראה לא עומד בפני סיום. בשבוע שעבר שרת הפנים סואלה ברוורמן הציגה חקיקה חדשה שאמורה לסייע לממשלה לסיים את הסיפור הזה (זוכרים שהבטחתי לכם שנדבר על המדיניות שגרמה לגארי ליניקר לצייץ את הציוץ שהביא להשעייתו, שהסתיימה בינתיים?), והיא מאוד שנויה במחלוקת ואמורה להמשיך לבריטניה להמשיך במדיניות שלה לטפל בפליטים רק ממדינות שזה פופולרי לקלוט מהן פליטים. ויש מי שמתכוונים להיאבק נגד.
תזכורת
דשנו בעניין מבקשי המקלט הרבה, אז נעשה את זה קצר: בגלל שתעלת למאנש שמפרידה בין צרפת לבריטניה היא יחסית צרה, יש הרבה מבקשי מקלט שחוצים את התעלה לבריטניה. נטען לגביהם שלפחות חלקם לא באמת זכאים למעמד פליט ורוצים להתלבש על הכנסת האורחים הבריטית. זה טיעון בעייתי, שכן כשמשווים את הנתונים מגלים שדווקא משתלם יותר לקבל את חבילת הקליטה הצרפתית (למרות שבבריטניה קל יותר למצוא עבודה לא חוקית). בנוסף, בדיקה שנעשתה בשנה שעברה מראה שרוב המגיעים לבריטניה מוצאם במדינות שמזכות במקלט. ניתן לתהות למה הם לא נשארים בצרפת הבטוחה, והצלב האדום מספק מספר סיבות: רצון להתאחד עם קרובי משפחה שכבר בבריטניה; ידיעת השפה האנגלית; תנאי המחיה במחנות הפליטים בצרפת; קשיים להגיש בקשות מקלט בצרפת והעובדה שסוחרי האדם שמנהלים את המסעות האלו לא תמיד שואלים את מבקשי המקלט לגבי היעד. ולמה הם לא מגישים בקשת מקלט מסודרת לבריטניה? אה, זה כי בריטניה לא מאפשרת לתושבי רוב העולם להגיש בקשת מקלט שלא מתוכה.
הפליטים האלו כן יוצרים לחץ על התשתיות הבריטיות, וכמובן אף אחד לא אוהב שעשרות אלפי אנשים נכנסים למדינתו בצורה לא חוקית (ומסכנת חיים). אבל לא לדאוג, ממשלת בריטניה תספק פתרונות. בזמן כהונתו של בוריס ג’ונסון כראש הממשלה הושג הסכם עם רואנדה, כדי שהיא תקלוט את מבקשי המקלט כמדינה בטוחה. הדבר זכה לביקורת רבה ובקיץ בית הדין האירופי לזכויות אדם (ובעקבותיו גם בתי המשפט בבריטניה) מנע את שליחתם של מספר מבקשי מקלט לרואנדה. לכן, כשכבר רישי סונאק היה ראש הממשלה בשלהי 2022, הוא הבטיח חקיקה שתקודם ב-2023 ותמנע ממי שנכנסו באופן לא חוקי, פליטים או לא, להישאר בבריטניה. זאת בנוסף לצעדים כמו שיתופי פעולה עם צרפת כדי להקשות על הסירות לעזוב את חופי היבשת מלכתחילה. וגם, בגלל שבכל זאת ברור שכשאין דרך חוקית לעשות משהו הרבה אנשים יעשו אותו בצורה לא חוקית, סונאק גם הבטיח לפתוח מסלולים חוקיים להגשת בקשת מקלט בלי צורך להגיע לבריטניה. וכאן אנחנו מגיעים לאירועי השבוע שעבר.
ההצהרה לפרלמנט
נעבור על כל השלבים עד כה. בשבוע שעבר (ג’) שרת הפנים סואלה ברוורמן סיפקה הצהרה לפרלמנט על כוונות החקיקה של הממשלה: הצעת חוק ההגירה הבלתי חוקית (Illegal Migration Bill). ברוורמן הסבירה שהחקיקה הזו היא היא מה שיפסיק את התופעה של סירות שחוצות את התעלה. כמובן, היא אמרה שבריטניה תמיד מחויבת לעזור לחלשים ביותר בעולם, כמו הפליטים מהונג קונג, אוקראינה ואפגניסטן שקיבלו מקלט בבריטניה. אבל, היא הבדילה, את הפליטים האלו הציבור הבריטי קיבל בשמחה מכיוון שההחלטה לקבלם התקבלה על-ידי נציגיהם בפרלמנט, ולא על-ידי סוחרי אדם. לכן, התעלמות מהבעיה תהיה בגידה באמון שהציבור נתן בנבחריו. הממשלה אמנם עושה צעדים שונים, אבל זה עדיין לא מספיק. הבעיה לא תיפתר “עד שהעולם ידע שאם נכנסתם לבריטניה באופן לא חוקי, אתם תיעצרו ותגורשו במהירות”.
לפי המודל, מי שמגיעים ממדינות בטוחות (למשל, אלבניה, מדינת מוצא של חלק מאותם מבקשי מקלט) יישלחו בחזרה הביתה, ומי שמגיעים ממדינות לא בטוחות יישלחו למדינה שלישית, כמו רואנדה. מטרת החקיקה היא להגביל משמעותית את היכולת לאתגר את הממשלה בכל הנוגע לטיפול במי שנכנסו באופן לא חוקי. הצעת החוק תאפשר את כליאתם של מי שייכנסו באופן לא חוקי למשך 28 יום בלי אפשרות לשחרור בערבות או ביקורת שיפוטית, ואחריהם הם יישלחו. רק קטינים, חולים ומי שצפויה להם סכנה רצינית במדינת היעד יזכו לשימוע לפני הטיסה. כל האחרים יישפטו מרחוק לאחר שכבר יוזזו. החקיקה גם תמנע מאותם מבקשי מקלט להיעזר בחוקים נגד עבדות מודרנית כדי להימנע מגירוש. בגלל אותו מקרה של עצירת שליחת מבקשי המקלט לרואנדה על-ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם, בריטניה החלה בשיחות שיבטיחו שההליך המשפטי יוכל לאפשר גם לממשלה סיי. מי שיגורשו לא יוכלו אי פעם להיות מועמדים לאזרחות בריטית.
ברוורמן גם הודתה שהיא לא יכולה להתחייב שהמדיניות הזו עולה בקנה אחד עם האמנה האירופית לזכויות אדם, כי היא “חדשנית”. עם זאת, היא גם הבטיחה שהיא מתכוונת לשמור על החוק הבינלאומי והיא בטוחה שהחקיקה הזו עומדת בהלימה איתו. ולסיום, החקיקה גם תקבע מכסה של פליטים שיוכלו להיכנס באופן חוקי.
ניתוח
בואו נעבור שנייה על מה שיש כאן: בגדול, מה שהחקיקה הזו עושה היא פשוט להמשיך את אותה מגמה שמרנית שהתחילה תחת בוריס ג’ונסון: לצמצם כמה שיותר את המגבלה המעיקה של ביקורת שיפוטית (העיקר אומרים שלא לקחנו כלום מהמנדט). הרי ברוורמן הייתה יכולה להצהיר על הרחבת המסלולים לקבלת מקלט באופן חוקי, אבל כעת דווקא תצומצם היכולת הזו בגלל המכסה, מה שייאלץ גם פליטים אוקראינים לעלות על הסירות. במקום, הממשלה מאפשרת לעצמה כוח כמעט בלתי מוגבל ועם פיקוח מינימלי לשלוח את אותם מבקשי מקלט רחוק, למדינה שבריטניה עצמה קיבלה פליטים ממנה.
החקיקה גם מחלישה את חוק העבדות המודרנית 2015, מעשה ידיה של ת’רזה מיי השמרנית כשרת הפנים. אחת המטרות של החוק, כפי שמוסבר באתר הממשלה, היא לספק הגנה למי שנפלו קורבן לסחר בבני אדם. בהתחשב בכך שהרטוריקה של הממשלה עצמה היא שמבקשי המקלט הנ”ל משונעים לבריטניה על-ידי סוחרי אדם, הרי שהחרגתם מהגנת חוק העבדות המודרנית חוטאת למטרתו (למרות שיש הרבה בריטים שמקבלים הגנה תחת החוקים הללו). הדבר גם יבטיח מנוף לחץ של סוחרי האדם על מבקשי המקלט: אם הם לא זכאים להגנה מבריטניה, הרי שכל ניסיון שלהם להיחלץ מאחיזת סוחרי האדם תוביל לגירושם תחת ביקורת משפטית מינימלית. לא כל מי שמגיעים לבריטניה בסירה הם קורבן לסחר בבני אדם, אבל עצם הסירוב לאפשר הגנה פוגע במי שכן. ויש לזה גם השלכות לבריטניה, שכן מי שהגיעו כעבדים מודרניים ולא ייתפסו עם נחיתתם על החוף יהפכו לגורמי שוליים הולכים וגדלים בחברה הבריטית (עד שייתפסו).
Astonishing. pic.twitter.com/mqu0OR6cvL
— Tommy Sheppard MP (@TommySheppard) March 13, 2023
וגם, ברוורמן מודה שלא בטוח שהחקיקה הזו חוקית. בהצהרה לפרלמנט היא עוד הייתה עדינה, ואמרה שהיא לא יודעת. בפתיחת הצעת החוק היא הלכה יותר לכיוון שזה כנראה לא חוקי: “אני לא מסוגלת להצהיר כי, לדעתי, הוראות הצעת חוק ההגירה הבלתי חוקית נמצאים בהלימה עם אמנת הזכויות”. במכתב לחברי פרלמנט שמרנים היא אמרה שיש סיכוי של יותר מ-50% שאין הלימה.
דבר האופוזיציה
הלאה. אחרי דבריה של ברוורמן עלתה לדבר מקבילתה בממשלת הצללים, איווט קופר. נתחיל מהמקום בו קופר וברוורמן מסכימות: צריך לעצור את הסירות. פה זה נגמר בערך. קופר הזכירה שכבר בשנה שעברה הממשלה העבירה חקיקה שתאפשר לה להעביר מבקשי מקלט למדינות בטוחות, אבל בגלל שאין לה הסכם עם מדינות אירופה היא בפועל הצליחה להוציא משטח בריטניה רק 21 מבקשי מקלט. גם כעת אין הסכמים (למעט רואנדה, שאליה קופר לא התייחסה). קופר יצאה מנקודת הנחה שבתום אותם 28 ימי מעצר מבקשי המקלט יישארו בבריטניה, ואז יהיה צריך להחליט מה לעשות איתם: להשאיר אותם במעצר על חשבון משלמי המסים? לתת להם להסתובב ברחובות בלי יכולת לעבוד ולהפוך לקבוצת שוליים? מה יהיה על משת”פים מאפגניסטן מהימים שטרם נפילתה לידי הטליבאן, שלא הצליחו לברוח בזמן אמת ושכעת ימצאו שדלתותיה של בריטניה סגורות בפניהם? קופר הזהירה שהצעת החוק הזו בעיקר תיצור כאוס.
התשובה של ברוורמן כללה כמה טיעונים שכדאי להתייחס אליהם. ראשית, שהיא לא מבינה מה התכנית של הלייבור. אולי, ואני לא טוען שללייבור יש מושג מה לעשות עם הדבר הזה. אבל הגישה השמרנית היא ששינוי של הסטטוס קוו דורש הוכחה שהוא לא גורם ליותר נזק מתועלת. את זה ברוורמן לא טרחה לעשות. שנית, שבעוד רישי סונאק הבטיח עם כניסתו לתפקיד לטפל בסירות בעוד ראש האופוזיציה קיר סטארמר לא הבטיח שום דבר כזה במרוץ לראשות מפלגת הלייבור ב-2020. הטיעון הזה בעיקר אידיוטי: סונאק נכנס כשהעניין היה נושא בוער. ב-2019 פחות מאלפיים מבקשי מקלט הגיעו לבריטניה בדרך הזו. סטארמר נכנס לתפקיד אחרי שעברה רבע מ-2020, בה נכנסו למעט יותר מ-8,000. כלומר, כשהוא התמודד על התפקיד הסירות האלו לא היו אישיו לספק לגביו הבטחות. ואם זה לא סיפק אתכם, אז גם בוריס ג’ונסון לא התייחס לעניין במצע הבחירות של 2019.
ראשי המפלגות
שווה רגע להתעכב גם על ראשי המפלגות, ולא רק על האחראיות על תחום הפנים. באותו יום של ההצהרה בפרלמנט ראש הממשלה רישי סונאק כינס מסיבת עיתונאים כדי להציל את התכנית שלו. אם הגישה של ברוורמן היא להראות כמה היא קשוחה, סונאק מעדיף להראות כמה הוא מלא חמלה. הוא מלא חמלה כלפי אזרחי בריטניה, שצריכים לשלם על הסיפור הזה. הוא מלא חמלה כלפי המהגרים החוקיים, שצריכים לראות איך עוקפים אותם בתור. הוא מלא חמלה כלפי פליטים שמגיעים בדרך חוקית, שצריכים לראות איך המערכת לקליטתם לא מסוגלת לתפקד. אבל חמלה כלפי מי שהם קורבן לסחר בבני אדם ולא ממש שואלים אותם באיזו דרך להגיע לבריטניה? נראה שפחות. עוד יצוין שסונאק ניסה להנמיך ציפיות, והבהיר שלמרות שיש צורך בחקיקה הזו כדי לפתור את העניין, החקיקה בפני עצמה לא תספיק. מאחר שהבחירות יהיו מתישהו ב-2024 (אני בספק שהן יתקיימו במועד שנקבע בינואר 2025), זה בעיקר ניסיון לא להבריח מצביעים שיראו שעדיין הסירות באות בכמויות.
יום למחרת (ד’) התקיים הסשן הקבוע של שאלות לראש הממשלה בפרלמנט. שני ראשי מפלגות האופוזיציה העיקריות, קיר סטארמר וסטיבן פלין (SNP), העלו את החקיקה. התשובות של סונאק בעיקר זרקו את הכדור בחזרה ליריביו ופחות חיזקו את החקיקה, אבל שווה להתעכב דווקא על השאלות. בדומה לאיווט קופר, סטארמר נקט בגישה פרגמטית: זה לא יעבוד. לעומת זאת, פלין נקט בגישה ערכית: קורבן לסחר בנשים שתגיע בסירה לבריטניה לא תקבל סיוע תחת חוק העבדות המודרנית. זה בעיקר מראה כמה סטארמר מפחד לתפוס עמדות ערכיות בנושאים שנויים במחלוקת, בעיקר אם זה ירגיז מצביעים באזור “החומה האדומה” (אזורי בחירה שתמכו עשורים בלייבור אבל גם תמכו בברקזיט ועזבו לטובת בוריס ג’ונסון ב-2019, אותם סטארמר מעוניין להחזיר). הוא לא מעוניין לנקוט בעמדה ערכית שתאפשר לסונאק להציגו כ”עורך דין שמאלן” (זה לא עצר את סונאק מלעשות זאת). פלין אגב לא גיבור גדול: האלקטורט של ה-SNP ישמח להראות את הממשלה בווסטמינסטר לא רק כחסרת יכולת אלא גם כחסרת מוסר.
מעבר לתעלה
ממשיכים. יומיים לאחר אותו סשן (ו’) סונאק נסע לצרפת לטובת מסיבת עיתונאים משותפת עם הנשיא עמנואל מקרון. הדבר מגיע אחרי שבנובמבר נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת שעיקרו שיתוף פעולה שימנע מהסירות לצאת לדרך מלכתחילה. ההכרזה בשבוע שעבר העלתה את שיתוף הפעולה, כדברי סונאק, לשלב הבא. הם הסכימו על הקמת מחנה מעצר חדש בצפון צרפת, הקמת מרכז פיקוד חדש לצוותים המשולבים של שתי המדינות ו-500 שוטרים נוספים שיפטרלו על החופים כדי למנוע מהסירות לצאת לדרכן מלכתחילה. סונאק קישר את שיתוף הפעולה הזה לחקיקה בטענה שהכל חלק מאותו הדבר: שבירת המודל העסקי של סוחרי האדם. הראיתי קודם למה אני ספקן שזה מה שיקרה בפועל.
יצוין ששיתוף הפעולה הוא לא רק על הנושא הזה, אלא על דברים נוספים. כך למשל יהיו שיתופי פעולה בביטחון אנרגטי והגנה אל מול פוטין, וכמו כן בתחומי החינוך והתרבות. הדבר מראה, שוב, את היכולת של סונאק להביא לפריצות דרך בתחום החוץ רק הודות לכך שהוא לא בוריס ג’ונסון (שאיבד את האמון של מנהיגים מערביים רבים) או ליז טראס (שהגיעה עם גישה לעומתית שלא התאימה כלפי בני ברית). ברגע שיש תחושה שיש עם מי לדבר, אפשר להגיע להסכמים שג’ונסון היה צריך להפעיל הרבה מאוד מנופי לחץ כדי להגיע אליהם.
קריאה ראשונה (שנייה)
שלשום (ב’) התקיים הדיון לפני ההצבעה בקריאה ראשונה (הבריטים קוראים לזה קריאה שנייה, אך הקריאה הראשונה היא הליך טכני בלבד). עוד לפני שסואלה ברוורמן הספיקה להגיד מילה אחת כבר נוספה הערה לסדר מצד קלייב לואיס (לייבור), שתהה למה מבוזבז זמנו של הפרלמנט בחקיקה שהממשלה מודה שלא בטוח חוקית. סגן יו”ר בית הנבחרים סירב להתערב בנושא. בכל מקרה, ברוורמן טענה שהציבור הבריטי תומך בהצעה ביחס של 2:1 (אני מצאתי 50% תמיכה לעומת 36% התנגדות, אכן יותר תמיכה להתנגדות אבל ביחס פחות מחמיא). עוד ברוורמן זעמה שבאופוזיציה העזו להאשים אותה בצרות אופקים והציעה לחברי הפרלמנט “לשקול מילים”, שזה יפה כשזה מגיע ממי שכינתה לפני כמה חודשים את הסירות האלו “פלישה”. עוד התעקשה שיש שם הגנות לחלשים ביותר, אבל גם אמרה ש”אם הם צריכים הגנה, הם יקבלו הגנה – ברואנדה”. עוד אמרה שהיא לא תיתן הגנה מיוחדת לקבוצות מעבר לאלו שצוינו קודם, כדי לא לתת מאפיינים לסוחרי האדם.
אחריה עלתה איווט קופר. הפעם, מעבר לפן הפרקטי היא גם נכנסה לפן המוסרי, והזהירה שמניעת אנשים שהגיעו לבריטניה כחלק מסחר בבני אדם לקבל הגנה באמצעות חוק העבדות המודרנית עושה מהחוק צחוק, ולא חסכה בדוגמאות ספציפיות. זה הביא אותה לכנות את ההצעה “צ’רטר לסוחרי אדם”. טיעון דומה הייתה מי שעלתה לדבר אחריה, ת’רזה מיי. מיי, כדאי להזכיר, היא ממש לא חובבת מהגרים גדולה וקמפיין “האווירה העוינת” שלה זכה לביקורת אפילו מנייג’ל פרג’ על כך שהיה ברוטלי מדי. ולמרות זאת, היא העלתה שלוש דאגות מהחקיקה: מעבר להסרת ההגנה מפני עבדות מודרנית, גם סגירת הדלת בפני פליטים רבים וגם העובדה שיש צורך להתגבר על שלל אתגרים משפטיים לפני שהחקיקה תהפוך למציאות.
נעבור להצבעה: תיקון שעלה להצבעה מטעם הלייבור, שאמר שהחוק לא יעבור בקריאה שנייה, נפל בהצבעה (הלם). ההצבעה על החוק עצמו עברה ברוב של 313 תומכים מול 251 מתנגדים. אם תהיתם, מיי לא הצביעה.
מה הלאה?
יש שני מכשולים רציניים בפני החקיקה הזו. ראשית, כאמור, היא לא הובטחה במצע השמרנית. זה אומר שהיא לא מוגנת תחת מוסכמת סולסברי, לפיה בית הלורדים לא מפיל חקיקה שמופיעה במצע מפלגת השלטון. זה אומר שבית הלורדים יוכל לעשות שמות בחקיקה הזו, וממש לא בטוח שהוא לא ילך על זה. קיר סטארמר, מישהו שכרגע נראה שיש לו סיכויים מאוד גבוהים להיות ראש הממשלה, מעוניין להחליף את בית הלורדים בבית עליון נבחר ועם סמכויות מוגבלות יותר. מה שקורה כשבית הלורדים חושב שהוא מאוים זה להראות למה כדאי לשמור עליו, והצעת החוק הזו תהיה מעדן עבורם. זאת מעבר לעובדה שהחברים שם לא חייבים כלום לאף אחד, והם לא פעם מהווים כוח מרסן על הממשלה. הם כמובן מוגבלים ביכולת שלהם, שכן הם יכולים לעכב חקיקה עד שנה, אבל זה לא מעט. איני יודע אם אכן הלורדים יפעלו כפי שאפשר לצפות שיפעלו, אבל אני חושב שתחזית ללא מעט תיקונים היא הוגנת.
המכשול השני הוא ההלימה עם האמנה האירופית לזכויות אדם. לבית המשפט העליון הבריטי אין סמכות לפסול חוק של הפרלמנט, אלא רק להצביע על אי-הלימה עם האמנה. עם זאת, המוסכמה היא שהפרלמנט והממשלה משנים את מה שדורש שינוי. כאמור, הממשלה לא מסוגלת להתחייב שהחקיקה הנוכחית הולמת את האמנה. זה לא אומר בהכרח שהיא אכן תוכרז כך, אבל ייתכן מאוד שכן. אם אכן כך, יהיו כמה אופציות. אחת היא שהממשלה תלך עם המוסכמה ותתקפל. השנייה היא, כמו ששמרנים רבים רוצים, בריטניה תלך לעבר מסלול של יציאה מהאמנה, מסלול בעייתי גם מהבחינה הבינלאומית. השלישית היא הפרה המוסכמה, מה שעלול להוות תקדים בעייתי מאוד. זה יביא את הטיעונים בדבר “דיקטטורה נבחרת” בחזרה לכותרות, שכן אם המוסכמה ששומרת על זכויות בני אדם מופרת ביחס לפליטים, היא עשויה להיות מופרת גם ביחס לאזרחים.
שני אלו יוצרים את התחושה שהממשלה לא באמת מעוניינת בהעברת החוק, אלא יותר שהם רוצים לטעון שהם ניסו אבל שכבלו את ידיהם. גם הם לא רוצים להתמודד עם ההשלכות של החקיקה הזו, אבל אין להם פתרון אחר לבעיה שאכן קיימת, ולכן הם צריכים שמישהו יוציא עבורם את הערמונים מהאש. האם זה נכון נדע רק בעוד זמן רב, וייתכן שעד שהוא יגיע הלייבור כבר יהיו בשלטון ויבטלו כל דבר כזה.