בדיקת סיטי

פוסט אורח: בקול תרועה רמה, ממשלת בריטניה, בתמיכת האופוזיציה, מקימה גוף רגולטורי חדש לכדורגל האנגלי שאמור לשים את האוהדים במרכז. הממשלה הכריזה על הצעד הזה כשברקע פארסת הסופר ליג, האישומים נגד מנצ’סטר סיטי והשתלטות על מועדוני עלית מצד מדינות המפרץ. אבל עמרי לוין שואל: האם הגוף הזה מתאים לתפקידו במציאות בה דיקטטורות עשירות שוברות את השוק, מפרות כל חוק ומתייחסות לקבוצות באנגליה כאל צעצוע פרטי? | צילום: אנק קומאר

שלשום (ד’) ממשלת בריטניה חשפה כי תקים רגולטור חדש לכדורגל האנגלי, לצד הפרמייר ליג וההתאחדות לכדורגל. בממשלה מבטיחים כי הגוף החדש יחזיר את האוהדים לראש סדר העדיפויות בכדורגל האנגלי וגם באופוזיציה בירכו על הקמתו. אבל הוא גם מעלה לא מעט שאלות.

קצת רקע

לפני שאנסה לנתח (בהתבסס על המידע שפורסם) מה יכול הגוף הזה לעשות, הנה תזכורת קצרה לנוף בו הוא יפעל: לפני שנתיים, באפריל 2021, הודיעו מספר מועדוני כדורגל אירופיים על הקמת ה”סופר ליג”, טורניר חדש, סגור (כלומר – מקומם בו מובטח ללא תלות בהישגים ספורטיביים), שאמור להוות אלטרנטיבה לליגת האלופות של אופ”א. המניע למהלך היה התחושה של המועדונים הגדולים לפיה אופ”א מעדיפה את הליגות הקטנות משיקולים פוליטיים ומונעת שינויי פורמט שישפרו את האיכות וכמובן – יסדרו להן הכנסות גדולות יותר. יוזמות המהלך היו אמנם ריאל מדריד, ברצלונה ויובנטוס, אבל שש קבוצות אנגליות (מנצ’סטר סיטי, מנצ’סטר יונייטד, צ’לסי, טוטנהאם, ארסנל וליברפול) הצטרפו אליהן. אחרי איומי השעיה והתנגדות למהלך של כל הגורמים כולל הממשלה הבריטית, האוהדים של כל שש הקבוצות, ואפילו שחקנים ומאמנים שהודו כי לא עודכנו בתכנית השאפתנית – שש האנגליות חזרו בהן והתנצלו בפני האוהדים. ברצלונה, יובנטוס וריאל עדיין מחויבות למהלך כי להן אין מה להפסיד – שתי הראשונות סובלות מניהול כלכלי כושל שנובע מניסיון להתחרות בכסף הגדול של אנגליה ולשלם סכומים שאין להן.

במקביל, מנצ’סטר סיטי ניצבת בפני יותר ממאה אישומים של עבירות כלכליות, שאם יתבררו כנכונות, היא צפויה לעונש כבד של הפחתת נקודות ואפילו הורדת ליגה או שלילת תארים רטרואקטיבית. על פי האישומים, סיטי, בבעלות משפחת המלוכה של אבו דאבי, ניפחה את ההכנסות שלה מחסויות: על פי הכללים, יש מגבלה על כספים שבעלי קבוצות יכולים להזרים לקבוצה שלהם מהונם האישי. על כספים מחסויות לא חלה כל מגבלה, הרי רוצים לעודד קבוצות למצוא חסויות רווחיות ככל האפשר. נותנת החסות הראשית של סיטי היא חברת התעופה איתיחאד, חברת התעופה של אבו דאבי, שכל הפרדה בין הכיס שלה לבין הארנקים של משפחת המלוכה, כך מסתבר, היא למראית עין בלבד. תיראו מופתעים.

Why the government is intervening in English football and issues the regulator hopes to tackle – from bad owners to financial failings
Report @skynews pic.twitter.com/e4oGNEvFfI

— Rob Harris (@RobHarris) February 23, 2023

בעוד סיטי בבעלות של אבו דאבי ועל ניוקאסל השתלטה משפחת המלוכה הסעודית, קטאר הגישה הצעה לרכוש את מנצ’סטר יונייטד מהבעלים האמריקאים שלה. אם ההצעה תתקבל – פרויקט התדמית הקטארי ישלוט באותו זמן בשני מועדוני פאר אירופיים: פריז סן ז’רמן ומנצ’סטר יונייטד. ניגוד עניינים? מה זה כבר בשביל מדינה שהקריבה חיים של 6,000 פועלים כדי שהיא תוכל לקיים גביע עולמי אצלה בבית.

על מצב זכויות האדם במדינות הללו והשימוש הציני שהן עושות בספורט כדי לשפר את התדמית שלהן במערב אין צורך להרחיב; מעבר לזה, זה פשוט לא הוגן. למדינות הללו יש תקציב בלתי מוגבל, והקבוצות בשליטתן  קונות כל שחקן שהן רוצות, ומשלמות כמה שהן רוצות. כך למשל, סיטי משלמת כרגע לחלוץ הנורווגי ארלינג הולאנד 375 אלף ליש”ט בשבוע (!) והוא אפילו לא המרוויח הבכיר בקבוצה. השווי הכולל של הסגל של סיטי, על פי הערכות, הוא כמיליארד ליש”ט. שבירת השוק הזו על ידי הקבוצות העשירות מחייבת קבוצות אחרות להשקיע יותר – או שהן לא יצליחו להתחרות מול השייח’ים מהמפרץ. תמיד היה כסף גדול בכדורגל, ואפילו כסף מלוכלך. אבל הרגולציה הקיימת פשוט לא ערוכה להתמודד עם מצב בו קבוצות הן בסך הכל צעצועים של דיקטטורות עשירות. כל עוד בריטניה מאפשרת למדינות הללו לקנות קבוצות, נראה מגוחך להתפלא באיחור של עשור שהן רומסות ברגל גסה כל חוק או תקנה. השאלה היא לא למה תפסו את מנצ’סטר סיטי, אלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ומה נעשה כדי למנוע את המקרה הבא.

מה הרגולטור החדש יוכל לעשות?

אז מה יוכל הרגולטור החדש לעשות בעניין? לא ברור. בפרטים שנחשפו מוזכרות “בדיקות נרחבות יותר לבעלים ודירקטורים” אבל נראה שזה מופנה יותר לבעלים נכלוליים או חסרי אחריות מליגות נמוכות שהובילו את הקבוצות שלהם לפי פחת, לא למעצמות שיכולות לשלם לצבא של עורכי דין ולהשתמש בפלפולים משפטיים כדי לאפשר להן להמשיך להחזיק בקבוצות ולממן אותן. בפרסום מוזכרת גם “זכות וטו על הצטרפות לתחרויות”, שנועדה למנוע חזרה של מקרה הסופר ליג.

נראה כי הרגולטור החדש יוכל גם למנוע ממועדונים לעבור לעיר אחרת או להחליף את הסמל או השם שלהם בלי אישור מהאוהדים. כך קרה בעבר לקרדיף סיטי, המכונה “הציפורים הכחולות”: הבעלים המלזי שלה החליט להחליף את צבע המדים מכחול לאדום כי הוא מאמין שזה צבע שמביא מזל. קבוצת וימבלדון ההיסטורית הועברה בתחילת המאה למילטון קיינס נגד רצון אוהדיה, שהקימו את הקבוצה מחדש (תוך שההתאחדות מאפשרת את המעבר, אבל מערימה קשיים דווקא על דרכה של קבוצת האוהדים). גילוי נאות: כותב הפוסט הזה הוא בעל מניה וזכות הצבעה בווימבלדון.

יש גם המלצות לצמצום אי השוויון בין הקבוצות והגברת החלחול לתחתית הפירמידה – קבוצות יצטרכו לשלם “דמי סולידריות” לקבוצות קטנות, יותר ממה שהן משלמות כיום. צריך לומר: תמיד היו בכדורגל קבוצות גדולות וקבוצות קטנות ואף פעם לא היה שוויון, גם אם הפערים היו קטנים יותר כי העשירים היו פחות עשירים.

עניין של יחסי כוחות

ככלל, כך נראה, מועדונים יחויבו להתייעץ יותר עם האוהדים שלהם. זה נשמע מבורך, השאלה אם זה מספיק מרחיק לכת. מישהו באמת חושב שאם בני משפחת המלוכה הקטארית או הסעודית נחושים לבצע מהלך מסויים, יהיה להם אכפת מה חושבים האוהדים ממנצ’סטר או ניוקאסל?

במשך שנים, יש אוהדים באנגליה הקוראים לאמץ את המודל הגרמני, המחייב בעלות של 50% לפחות של כל הקבוצות על ידי האוהדים. צעד כזה, שלא על הפרק כרגע, יהיה לא פחות ממהפכני בכדורגל האנגלי. כמובן, יש למתווה הזה מחיר: בגרמניה הקבוצות תלויות לחלוטין בהכנסות מאוהדים (שמשלמים על כרטיסים ומנויים הרבה פחות מבאנגליה, ככה זה כשאוהדים מנהלים את הקבוצות), וההכנסה הנוספת שמקבלת באיירן מינכן מליגת האלופות מאפשרת לה לבצר את מעמדה בראש הטבלה (ובליגת האלופות) כמעט לנצח: לפחות באנגליה יש כמה קבוצות עשירות שמתחרות על האליפות, לא רק אחת. בנוסף, הכוח העולה של רד בול לייפציג, ספק מועדון כדורגל ספק פרסומת אחת גדולה לחברת משקאות אנרגיה, מוכיח שכשיש כסף ויש רצון – אפשר לעקוף כל תקנה.

יש לאנגליה את הליגה החזקה בעולם, בה אפילו קבוצות התחתית נהנות מהכנסות גבוהות יותר מקבוצות צמרת במדינות אחרות באירופה. הפרמייר ליג היא גם הליגה הנצפית והמכניסה בעולם. למעט כמה אוניברסיטאות, על כמה עוד מוסדות אנגליים אפשר עדיין לומר ביושר שהם המובילים בעולם? במציאות הזו, אפשר להבין מדוע הממשלה לא להוטה לערוך שינויים מרחיקי לכת ברגולציה סביב הכדורגל.

עד להקמה הכושלת של הסופר ליג, המועדונים האנגלים התייחסו לאוהדים האנגלים כמעט כמובן מאליו, בעוד הם מחזרים אחרי אוהדים בארצות הברית, בסין, באינדונזיה או ברשתות החברתיות. רבים חשו שמהלך ההקמה הזה, שנהגה בסתר, היה חצייה של קו אדום. התגובה הנחושה והמאוחדת של האוהדים הבריטים הפתיעה את המועדונים, שהבינו מהר מאוד שאם תיווצר אווירה רעילה וכועסת סביב המועדון, אי אפשר יהיה להמשיך למכור חולצות ומרצ’נדייז באסיה כאילו לא קרה כלום. מטרות פוליטיות חשובות יותר מכדורגל יכולות רק לקנא ברמת האכפתיות של הבריטים כלפי הקבוצות שלהם.

בהינתן החשיבות הזו, שנובעת מהיסטוריה ומסורת של יותר מ-150 שנות כדורגל אנגלי, השאלה שתעמוד מול עיני הרגולטור היא איזה מין כדורגל אנגליה רוצה שיהיה לה, שאלה שבעצם קשורה לשאלה איזה מין אנגליה תתקיים בעוד עשר או עשרים שנה: האם אנגליה רוצה ליגת כדורגל שהיא הכי טובה בעולם, אבל מהווה מכשיר שיפור תדמית והלבנת כספים לדיקטטורות מושחתות (לכו תדעו אם משפחות המלוכה מהמפרץ לא יסגרו ביניהן כמה תוצאות של משחקים) שאינן חייבות כלום לציבור, או ליגת כדורגל פחות טובה, פחות עשירה, אולי אפילו פחות מעניינת, אבל שקופה יותר, אמינה יותר ומתאימה יותר לערכים הבריטים. אחרי הכל, למי אכפת אם קבוצות בריטיות ימשיכו לכרוע ברך למאבק בגזענות, יעלו עם שרוכים בצבעי גאווה או יעשו איזו מחווה סמלית למען כדור הארץ אם הבעלים שלהן יהיו אבירי זכויות אדם ושוחרי איכות הסביבה מסעודיה, אבו דאבי וקטאר? והנה תזכורת חשובה: גם לא להחליט זה סוג של החלטה, ועד שבריטניה תענה לעצמה על השאלות האלה גורמים אחרים עלולים לענות עליהן בשבילה.

עמרי לוין הוא דוקטורנט למשפטים בקינגס קולג’ לונדון