ראשי ממשלה שנשארים בפרלמנט עשויים להתגלות כצל על היורשים שלהם. אבל כששניים מהם מנסים לחתור תחת ראש הממשלה המכהן לטובת קאמבק אפשרי זה בכלל קוץ בישבן. לפי הדיווחים בעיתונות בוריס ג’ונסון וליז טראס לא ויתרו על החלום לחזור לדאונינג 10 והם חותרים תחת ראש הממשלה רישי סונאק ללא בושה. לכולם ברור שג’ונסון מתכנן לחזור אחרי שניסה להחליף את טראס, וכעת הוא ככל הנראה מחכה לכישלון של סונאק בבחירות המקומיות במאי. טראס פרסמה מאמר ארוך בטלגרף בו הבהירה שלמרות שהתכנית הכלכלית שלה יצרה רעידות בשווקים היא עדיין צודקת, והיא כנראה מקווה להחליף את סונאק אחרי שהמפלגה תודח לאופוזיציה. כרגע לשניהם יש מכשולים רציניים בדרך להגשמת יעדיהם, אבל בינתיים הם ממשיכים להפריע לסונאק לעבוד ולא מאפשרים לו להנהיג את המפלגה | צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10
למרות שטוני בלייר ודייוויד קמרון קצת שברו אותה, בגדול המוסכמה הבריטית היא שראשי ממשלה שפורשים מהתפקיד שלא בגלל הפסד בבחירות שומרים על מקומם בפרלמנט לפחות עד הבחירות הבאות. וינסטון צ’רצ’יל עזב את דאונינג 10 ב-1955 אבל שמר על מושבו בפרלמנט עד 1964. הרולד מקמילן פרש ב-1963, אבל נשאר בפרלמנט עד הבחירות של 1964 (קודמו בתפקיד, אנת’וני אידן, בגלל בריאותו הלקויה, פרש מהפרלמנט יום לאחר שעזב את ראשות הממשלה). הרולד וילסון סיים את תפקידו ב-1976, אבל לא עזב את בית הנבחרים לפני 1983. מרגרט ת’אצ’ר פינתה את הדרך לבא אחריה ב-1990, אבל פינתה את המושב רק בבחירות 1992. ת’רזה מיי פרשה במפח נפש מראשות הממשלה ב-2019 וכיום היא נחשבת לחברת פרלמנט משמעותית. בוריס ג’ונסון וליז טראס סיימו את תפקידם ב-2022 בארשת מאוד לא חגיגית, וגם הם עדיין יושבים על הספסלים האחוריים בפרלמנט.
לא פעם הלשעברים האלו יכולים להיחשב כקוץ בתחת ליורשים שלהם, שמגיעים מאותה המפלגה. ג’יימס קלהאן וג’ון מייג’ור סבלו מהצל של וילסון ות’אצ’ר בהתאמה. אבל ג’ונסון וטראס שונים מראשי ממשלה אחרים שנשארו בפרלמנט. צ’רצ’יל, מקמילן, וילסון, ת’אצ’ר ומיי – גם אם לא פרשו בחשק גדול – קיבלו את העובדה שהם כבר לא יארחו מנהיגים זרים בדאונינג 10. ג’ונסון וטראס ממש לא משלימים עם הרעיון הזה ונחושים לחזור. עבור ראש הממשלה המכהן רישי סונאק פירוש הדבר הוא שעליו להתמודד עם לא מעט חתרנות נגדו ששואפת להדיחו עוד לפני הבחירות הכלליות, ולכו תנהלו ככה מדינה.
המקרה של ג’ונסון
לגבי בוריס ג’ונסון אין שום ספק שהוא לא מאמין שהוא סיים את תפקידו בדאונינג 10. הוא הרי כבר ניסה לחזור לתפקיד אחרי שליז טראס הודיעה שהיא תשבור את שיא הכהונה הקצרה ביותר לראש ממשלה בריטי. בסופו של דבר הוא פינה את הדרך לרישי סונאק, אבל זה לא אומר שהוא ויתר על הרעיון, ויש גם לא מעט חברי פרלמנט שמרנים שרוצים בכך.
למרות שהוא פינה את הדרך לסונאק, רבים סבורים שזה זמני בלבד. ג’ייק ברי, ששימש כמנכ”ל המפלגה השמרנית תחת ליז טראס, אמר בנובמבר שהוא “חושב שבוריס יחזור”, למרות שהוא לא יכול להתחייב מחר. אבל לקייטי בולס מהספקטייטור יש הצעה (אותה דווקא סיפקה לגארדיאן): כשחברי הפרלמנט השמרנים ירגישו נואשים מספיק. אז יהיה אפשר למכור להם את ג’ונסון כפתרון. לפי המקורות שלה, איתם דיברה בדצמבר, כרגע לא ממש ניתן לדבר על מצב שיהיה לג’ונסון נוח, אבל במאי עשויים להבשיל שני תנאים. ראשית, יתקיימו בחירות מקומיות, בהן השמרנים כנראה יחוו הפסדים כבדים (דיווח של i מהשבוע שעבר מצביע על כך שהשמרנים עלולים לא רק לחוות הפסד בסדר גודל של 2019, אלא גם שהשמרנים לא יהיו מסוגלים להריץ מושבים בכל מחוזות הבחירה). שנית, ג’ונסון כנראה יהיה מאחורי החקירה של ועדת החסינות הפרלמנטרית. אם אכן יהיו הפסדים כבדים ואם הוועדה תזכה אותו מהאשמות של הטעיית הפרלמנט, יהיה לו בסיס לדרוש את מקומו בחזרה.
מקורותיה של בולס אמרו לה שתומכיו של ג’ונסון כבר מכינים את התשתית כדי שיוכל לחזור לשלטון. אפילו הדיילי מייל מנסה להכין את הקרקע לשובו, באמצעות ידיעה מהסופ”ש האחרון לפי בלייבור חוששים מהאתגר האלקטורלי עמו יאלצו להתמודד במקרה בו ג’ונסון יחזור. בינתיים ג’ונסון עצמו חותר תחת סונאק ללא הפסקה. הוא הצטרף למרד נגד סונאק בנושא טורבינות רוח, הודיע על הגעתו לפסגת האקלים COP27 כשסונאק עוד התלבט ועוד מהלכים שנראים לחלק מהצופים מהצד כניסיונות לאתגר את מנהיגותו של סונאק.
המקרה של טראס
ליז טראס דיי נעלמה מהרדאר התקשורתי מאז שעזבה את דאונינג 10 באוקטובר. אבל בסוף השבוע נראה שהיא החליטה לחזור. כהקדמה, בשישי הטיימס דיווח על כך שגם לה יש תומכים עם תשתית משלהם, למרות שלא ברור איך אחרי הכהונה הקצרה-אך-קטסטרופלית שלה, ושהם בונים על חזרה שלה. עוד לפי הדיווח, טראס לא לגמרי איבדה תקווה שתוכל להנהיג את המפלגה באופוזיציה. כלומר אם ג’ונסון מחכה להפסד של סונאק בבחירות המקומיות, היא מחכה להפסד שלו (או של ג’ונסון) בבחירות הכלליות. לפי ג’סיקה אלגוט מהגארדיאן, גם בפרלמנט היא לא בדיוק שומרת על פרופיל נמוך.
אבל הדבר האמיתי הגיע שלשום בערב (ש’), אז טראס פרסמה טור בטלגרף (במהדורת הדפוס פורסם אתמול; תודתי נתונה לעמרי לוין שסייע לי בגישה למאמר). בדפוס הוא קודם באמצעות הציטוט “הופלתי על-ידי הממסד הכלכלי השמאלני”. יש הרבה מה להגיד על זה, בעיקר שהאזהרות מפני התכניות הכלכליות הבעייתיות שלה הגיעו מתוך גישה ת’אצ’ריסטית, אבל גם שזו רטוריקה של תאוריות קונספירציה טראמפיסטיות. בדיגיטל הכותרת הייתה יותר רגועה: “הנחתי בכניסתי לדאונינג 10 שהמנדט שלי יכובד. כמה שטעיתי”. גם פה צריך לשים דברים במסגור נכון: המנדט של טראס לא היה ציבורי או אפילו פרלמנטרי, אלא נטו ממתפקדים שמשלמים דמי חבר למפלגה השמרנית.
בכל מקרה, מה במאמר? לא נעבור על כולו כי הוא באורך הגלות, אבל בגדול טראס ביקשה להציג את השיעור שלמדה מזמנה הקצרצר בדאונינג 10. לדבריה, היה צורך בתכנית נועזת שתחזיר את בריטניה למסלול לצמיחה, ובגלל שעם כניסתה לתפקיד נותרו רק שנתיים לבחירות וש”המכונה של וייטהול” עובדת לאט מדי, היה עליה לפעול במהירות האפשרית למרות שידעה שזה מזמין טעויות. לזכותה ייאמר שהיא מודה בכך שלא הבינה את רגישות השווקים, שלפי הפרשנות הרווחת לא הגיבו טוב לתכנית הכלכלית שלה, וגם שעשתה כמה טעויות לאורך הדרך. עם זאת, לדבריה, העולם היה נגדה כי הוא נטה כלכלית לשמאל, ושלו היה ניתן לה מספיק זמן היינו רואים צמיחה. הבנה שהתכנית שלה באה בתזמון הכי גרוע שיש? פחות.
הריאליות של הקאמבק
אוקיי, אז יש לנו עסק עם שני חתרנים בלתי נלאים. אבל מה הסיכוי שלהם להצליח? לגבי ג’ונסון זה עדיין לא ברור: יש נגדו עדיין חקירה פרלמנטרית של ועדת החסינות. אם יימצא בה שהוא הטעה במכוון את הפרלמנט בפרשת המסיבות, הרי שהוא יהיה בשתי בעיות. ראשית, לפי הקוד המיניסטריאלי, כללי האתיקה לשרים, חבר ממשלה שהטעה במכוון את הפרלמנט צריך להתפטר. איך אחרי דבר כזה הוא יוכל לחזור לראשות הממשלה? גם כמו שחלק מהשמרנים אומרים, הם לא שכחו את סבך השערוריות בו סיבך את המפלגה כולה, ולכן לא כולם יעמדו מאחוריו. שנית, אם הוא ייענש ביותר מעשרה ימי השעיה מהפרלמנט, הוא פוטנציאלית יעמוד בפני הדחה מהפרלמנט ויצטרך להתמודד בבחירות ביניים כדי לחזור, והניצחון שלו לא בטוח כלל. במילים אחרות, לא בטוח שהוא יישאר בסביבה לאורך זמן כדי לחזור לפני הבחירות.
לגבי טראס, ממש לא ברור כמה גיבוי יש לה. אפשר לטעון שהפרשנות הרווחת, לפיה התכנית שלה היא מה שסחררה את השווקים, שגויה. אבל היא צריכה לשכנע את חבריה למפלגה שזה המצב. ג’ייק ברי, שכאמור שירת תחתיה כמנכ”ל המפלגה, לא מיהר לגבות את המאמר שלה והסביר שלמרות שהוא “מסכים הדיאגנוזה” של טראס, הוא לא בהכרח מסכים שזו התרופה המתאימה. שר העסקים והאנרגיה גרנט שאפס, מי שהוביל מרידות נגד טראס עד שמונה על-ידה לשר הפנים, טען שטראס קיבלה במאמר את העיקרון שסונאק צדק בכך שיש לחכות להשתלטות על האינפלציה לפני שמורידים מסים (מה שרחוק מלהיות מדויק). מי שהיו בעלי ברית של טראס התרחקו ממנה, חלקם בגלל אמביציות אישיות, חלקם בגלל שהם מכהנים כשרים תחת סונאק ואחרים בגלל משקעים אישיים (לדוגמה, קוואזי קווארטנג, ששירת כשר האוצר של ליז טראס עד שהיא זרקה אותו תחת גלגלי האוטובוס כדי להרגיע את השווקים).
אז אין לסונאק ממה לחשוש?
לא בדיוק. נכון שבוריס ג’ונסון צריך להמתין לפני שיוכל לדבר ברצינות על קאמבק ושהיחידה שבאמת מאמינה בקאמבק של ליז טראס היא ליז טראס, אבל זה לא אומר שאין לסונאק בעיה. השניים האלו למעשה מייצרים לו רעש ומגבירים את התסיסה, עמם הוא צריך להתמודד. אפילו שטראס עצמה כנראה תראה שוב את דאונינג 10 מבפנים רק כאורחת, גורמים במפלגה שמאמינים בדרך שלה יוצרים לחץ על סונאק. אם זה לא מספיק, הטלגרף מדווח שבוועידת 1922, הגוף המנהל של המפלגה השמרנית הפרלמנטרית, שוקלים לשנות את הכללים להצבעת אי-אמון בראש המפלגה. עקרונית סונאק אמור להיות מוגן מהצבעה כזו במשך שנה, אבל כעת נראה שבוחנים ברצינות את האופציה לאפשר אחת אחרי שיתברר גודל החורבן בבחירות המקומיות במאי הקרוב.
במצב הנוכחי יש מי שחושבים שהמפלגה השמרנית נהייתה לקואליציה רחבה מדי, שלא ניתן לגשר על הפערים בתוכה ולפיכך אינה משילה. סונאק צריך להתמודד עם המון גורמים שונים בתוך המפלגה, בין אם מדובר במעריצים שרופים של טראס, ברקזיטרים מושבעים, חברי פרלמנט מצפון אנגליה שמעוניינים בהוצאות גדולות יותר ועוד. תוסיפו על זה שניים שחותרים תחתיו בלי הרבה בושה, ותקבלו קושי ניהולי רציני למדי. גם אם שני ראשי הממשלה הקודמים לא יצליחו לחזור, הדבר מערער את מנהיגותו המעורערת גם ככה. ולכו תנהלו ככה מדינה.