פוסט אורח: בוקר טוב, ההונגריה שלך חזרה. 69 שנים לאחר ההפסד המפואר של נבחרת אנגליה לנבחרת הונגריה בכדורגל, השבוע התקיים משחק נוסף בין הנבחרות, במהלכו אנגליה ספגה את ההפסד הביתי הגדול ביותר שלה זה כמעט מאה שנה. על רקע התבוסה הזו ועל רקע האיומים של ממשלת בריטניה לעזוב את האמנה האירופית לזכויות אדם, עמרי לוין מסתכל על האופן בו בריטניה מאשימה את השופטים כשהיא לא אוהבת את התוצאה | צילום: ג’יי גלווין

בנובמבר 1953 הגיעו 105 אלף אנגלים לצפות במה שכונה “משחק המאה” נגד נבחרת הונגריה באצטדיון האימפריה בוומבלי. רבים עוד יותר צפו במשחק במכשירי הטלוויזיה שזה עתה נכנסו לבתים בריטים רבים לאחר הכתרת המלכה הצעירה אליזבת’ השנייה. הגאווה הלאומית משנות המלחמה עדיין ניכרה באנגליה, ובכדורגל, כמו בתחומים אחרים, האנגלים לא סברו שיש להם מה ללמוד ממדינות אחרות. אלא שמולם עמדה “נבחרת הפלא” ההונגרית שדורגה ראשונה בעולם, עם פרנץ פושקאש שנחשב לגדול שחקני דורו, ועם שיטת משחק פורצת דרך שהיוותה את הבסיס לכדורגל המודרני. התוצאה היתה 6:3 מהדהד להונגרים, והלם מוחלט באנגליה.

בספרו Inverting the Pyramid מ-2008, סוקר העיתונאי ג’ונת’ן ווילסון את תולדות הטקטיקה של משחק הכדורגל. לטענתו אז, לא ייתכן כיום, בעידן בו כל משחק משודר ומנותח עד העצם על ידי מאמנים ואנשי מקצוע, מצב בו נבחרת אנגלית (או אחרת) עולה לשחק כל כך לא מוכנה ליריבה שלה.

70 שנה אחרי, המלכה עדיין איתנו, ומסתבר שגם התבוסות להונגריה. אני לא יודע איך נבחרת אנגליה התכוננה למשחק ביום שלישי נגד נבחרת הונגריה בליגת האומות בוולברהמפטון, אבל אני יודע שהתוצאה היתה 4:0. כלומר, תבוסה בהפרש עוד יותר גרוע מ-1953. ההפסד הביתי הכבד ביותר של אנגליה מזה 94 שנים.

אחרי 1953, הכדורגל האנגלי השתנה. המאמנים האנגלים שינו את השיטות בהשפעת התבוסה להונגרים. בעשורים שלאחר מכן, קבוצות אנגליות החלו לזכות בגביעי אירופה, וכיום הפרמיירליג, הליגה העשירה בעולם, מושכת אליה שחקנים ומאמנים מכל העולם. היא עד כדי כך גלובלית, ששום מאמן אנגלי מעולם לא זכה באליפות (סר אלכס פרגוסון, שיאן הזכיות, הוא סקוטי כמובן). אנגליה השתנתה והפכה ליותר רב-תרבותית מאי פעם. הונגריה, בינתיים, הפכה במערב מגיבורת ההתנגדות לכיבוש הסובייטי – למדינה לאומנית, עם שליט פופוליסט שמסייע לפוטין לתקוע מקל בגלגלי הסיוע לאוקראינה. הכל השתנה. או שאולי בעצם – לא הרבה השתנה?

רוצים לקבוע את התוצאה

בית הדין האירופי לזכויות אדם פסק בשלישי נגד בריטניה ועצר, לפי שעה, את גירוש מבקשי המקלט מבריטניה לרואנדה. ראש הממשלה בוריס ג’ונסון נשאל האם בריטניה שוקלת לפרוש מהאמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR) והשיב כי “כל האפשרויות על השולחן”. יודגש כי מדובר באמנה של מדינות החברות במועצת אירופה, לא באיחוד האירופי, גוף שהחברות בו הרבה פחות תובענית. גם מדינות שאינן חברות באיחוד עם רקורד רחוק ממושלם בענייני זכויות אדם, כמו טורקיה, אזרבייג’ן, גיאורגיה, אלבניה, בוסניה ואפילו בלרוס (לפני השעייתה) חברות בו. בריטניה עצמה חברה במועצה משנת 1949, הרבה לפני שהצטרפה לאיחוד האירופי.

בוריס ג'ונסון
לא שולל דבר. בוריס ג’ונסון (צילום: סיימון דוסון, דאונינג 10)

ספק אם הבריטי הממוצע יודע מה ההבדל בין האיחוד האירופי למועצת אירופה, מה משמעות החברות בה ומה מאבד הציבור הבריטי אם החברות באמנת ECHR תיפסק. יש לציין כי הפרישה הזו לא נראית ריאלית, בהתחשב בזה שבריטניה ביססה על חברותה ב-ECHR גם את הסכם יום שישי הטוב בצפון אירלנד וגם את הסכם הפרישה שלה מהאיחוד האירופי, אבל פוליטית – תמיד מועיל למפלגה השמרנית של 2022 להיות לעומתית לכל מה שמכיל בתוכו את המילים “אירופה” ו”זכויות אדם”. חוץ מזה, הרי גם הברקזיט לא היה נראה כתרחיש ריאלי, עד שהוא קרה.

התובעת הכללית, סואלה ברוורמן, אמרה כי ההחלטה “גורמת תסכול רב למי שחשב שקיבלנו את השליטה על גבולותינו בחזרה”. כאמור, אין כל קשר בין הפרישה מהאיחוד האירופי לבין ה-ECHR, למעט העובדה ששני הגופים, במידה שונה מאוד, מפריעים לחלום של האגף הימני במפלגה השמרנית על בריטניה חופשיה מכל מחויבות בינלאומית.

מאמן ללא תואר

ואם נחזור לנבחרת, אחרי העלייה לחצי גמר המונדיאל ברוסיה, תחנת רכבת תחתית נקראה (זמנית) על שמו השחקן (וכיום מאמן) גארת’ סאות’גייט (תחנת Southgate שינתה את השם ל-Gareth Southgate), ואחרי הכמעט-ניצחון באליפות אירופה הוא קיבל תואר אבירות. הציבור הבריטי ממש התעלה על עצמו בהרעפת מחוות ספק חמודות ספק מגוחכות על מי שבסופו של דבר – לא זכה בשום דבר.

לא מדובר רק בתוצאות. אף אחד לא העז לצעוק שהמלך עירום, ושאנגליה שיחקה כדורגל שבלוני, פחדני, משעמם, וחסר תכליתיות. לאורך זמן, כשמשחקים רע – גם התוצאות לא יהיו טובות, גם אם בטורניר קצר יכולה להתרחש אנומליה. עכשיו כבר ברור שההפסד בגמר בבית נגד האיטלקים היה החמצת הזדמנות היסטורית שלא תחזור, נגד נבחרת איטליה שבחודשים שאחרי הטורניר תודח מהמונדיאל על ידי צפון מקדוניה ותספוג שלישייה מארגנטינה וחמישייה מגרמניה.

גארת' סאות'גייט
התואר הוא רק באבירות. גארת’ סאות’גייט (צילום: קיריל ונדיקטוב)

ואם בגרמניה עסקינן, המאמן הלאומי שלה הוא הנזי פליק, אלוף אירופה וגרמניה עם באיירן מינכן. את צרפת מאמן אלוף עולם ואלוף צרפת, דידייה דשאן. את איטליה מאמן רוברטו מנצ’יני, אלוף אירופה, איטליה ואנגליה. את ספרד מאמן לואיס אנריקה, אלוף אירופה וספרד. מבין הגדולות, באנגליה חושבים משום מה שמאמן ללא תואר אחד בקריירה ושירד ליגה עם מידלסבורו יכול להוביל את הנבחרת לתארים. כי כדורגל במקומות אחרים – כאילו לא נחשב. אם סאות’גייט היה מאמן צעיר ומבטיח – אולי היה אפשר לתרץ את הכדורגל הגרוע וההחלטות התמוהות (למשל, נגד הונגריה סאות’גייט הכניס בלם במקום שחקן התקפה כשהנבחרת בפיגור) בחוסר ניסיונו. אלא שסאות’גייט בן 51, ומאמן כבר 16 שנה. נראה סביר מאוד לדרוש ממנו תוצאות.

בועטים מחוץ למסגרת

הקהל האנגלי שר לסאות’גייט “אין לך מושג” בתגובה לחילופים נגד הונגריה, אבל הפרשנים בתקשורת האנגלית עדיין מגבים אותו. התירוצים מפי מגניו של סאות’גייט להפסד להונגריה נוקטים קו חשיבה דומה: רבים באנגליה מציינים כי השחקנים היו עייפים אחרי עונה ארוכה. זה נכון, מספר המשחקים בכדורגל האירופי גבוה מדי ומסכן את השחקנים. אבל אפשר לחשוב שהגרמנים, הספרדים או ההולנדים, ששיחקו מצוין בשבועיים האחרונים, נחו שנה שלמה. כאמור, כאילו מה שקורה במקומות שאינם אנגליה – לא נספר. אחרים מתייחסים בביטול לליגת האומות ומכנים אותה “משחקי ידידות עם יחסי ציבור”. ליגת האומות היא תואר רשמי של אופ”א. אפשר לחשוב שאנגליה, עם אפס תארים ביותר מחמישים שנה, יכולה להרשות לעצמה לזלזל בגביע כלשהו. לא מרוצים מהתוצאה – אז מזלזלים במסגרת הבינלאומית שהביאה את התוצאה. נשמע מוכר?

לעת עתה, נראה שנבחרת אנגליה החליטה לדבוק בסאות’גייט ולתת לו לנהל את ההכנות למונדיאל 2022 בקטאר. את המחיר על הדבקות במאמן חביב אבל מקובע ולא מתאים לתפקיד היא כבר תשלם שם. את המחיר על הפנטזיה הבדלנית, כאילו אפשר להתנתק מכל מחויבות בינלאומית שלא מוצאת חן כרגע ושלא יהיו לכך שום השלכות – עוד נראה מי ישלם ומתי.

עמרי לוין הוא דוקטורנט למשפטים בקינגס קולג’ לונדון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.