חיכינו וחיכינו, והגענו לרגע המיוחל: המפלגה השמרנית קיימה הצבעת אי-אמון נגד הנהגתו של בוריס ג’ונסון את המפלגה. לאחר שמספיק חברי פרלמנט מהמפלגה דרשו לקיים את ההצבעה, אתמול (ב’) היא התקיימה. גם תומכיו וגם מתנגדיו של ג’ונסון עשו מאמצים לשכנע את חבריהם, אבל היה ברור שכנהוג במקרים כאלו, ג’ונסון ישרוד. השאלה הייתה רק בכמה. ובכן, 59% הצביעו בעד ראש הממשלה. 41% נגדו. מדובר בתוצאה גרועה יותר מזו של ת’רזה מיי ב-2018, והדבר מצביע על פילוג רציני במפלגה, עם אפשרות רצינית שאין לג’ונסון כמעט בסיס בקרב הבקבנצ’רס השמרנים. ובכל זאת, הוא מבחינתו ניצח ומעוניין להמשיך הלאה. רק שהסיפור הזה כנראה עדיין לא באמת נגמר | צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10

מספר הקסם שעלה אתמול (ב’) במשך כל היום היה 180. זה היה המספר שנדרש לכל אחד מהצדדים בהצבעת האמון בהנהגתו של בוריס ג’ונסון את המפלגה השמרנית כדי לנצח (בהנחה שכל חברי הפרלמנט מצביעים, כמובן). המספר הזה עלה אתמול מאחר ש – ובכן – ההצבעה הזו התקיימה אתמול. הרף של 54 מכתבים שמצהירים אי-אמון בג’ונסון כראש המפלגה נחצה, וההצבעה יצאה לדרך. ג’ונסון שרד אותו ויזכה לראות עוד יום, אבל המספרים מראים שמצבו במפלגה רחוק מלהשביע רצון.

קצת רקע

זוכרים פארטיגייט? פרשת המסיבות, במהלכה נחשף שבזמן הגבלות הקורונה בדאונינג 10 חגגו בניגוד לתקנות? הסיפור הזה הביא להרבה מאוד כעס נגד בוריס ג’ונסון, שנכח בחלק מההתקהלויות האלו ואף נקנס על אחת מהן. בין הזועמים עליו היו חברי פרלמנט שמרנים. היה נראה שהחבל מתהדק סביב ג’ונסון עוד בחורף האחרון, אבל אז המלחמה באוקראינה פרצה וטרפה את הקלפים והחבלה נרפה. לאחר שבחודש שעבר פורסם דוח החקירה הפנימית, בתוספת העובדה שג’ונסון עצמו נקנס, החבל התחיל להתהדק שוב. בשבוע שעבר התחילו לזרום עוד ועוד מכתבי אי-אמון מחברי פרלמנט שמרנים לוועידת 1922 (שמסדירה את התנהלות המפלגה הפרלמנטרית).

בוריס ג'ונסון
האתגר התגבר. בוריס ג’ונסון (צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי)

מה אלו המכתבים האלו? חוקי המפלגה השמרנית מאפשרים לחברי הפרלמנט להדיח את ראש המפלגה. הבחירה של המחליף תלויה גם במתפקדים, אבל ההדחה עצמה היא בידי חברי הפרלמנט בלבד. אם הוא גם ראש הממשלה באותה עת, הוא מאבד את התפקיד ברגע שנבחר לו מחליף (תהליך שלוקח מספר שבועות מרגע ההדחה). כדי להדיח את ראש המפלגה, עליו להיות מובס בהצבעת אי-אמון פנים-מפלגתית. איך מביאים לקיום הצבעה כזו? על חברי המפלגה המעוניינים בהדחה לשלוח מכתב אי-אמון ליו”ר ועידת 1922, בימים אלו גראהם בריידי. מדובר בהליך חסוי, ובריידי הוא היחידי שהייתה לו גישה למכתבים ולשמות (בהנחה שלא הצהירו על עצמם). ברגע ש-15% מחברי הפרלמנט של המפלגה (כיום 54 חברים) שולחים מכתב כזה, יש לקבוע תאריך להצבעה. בשלב הזה מנצח הצד שהשיג יותר קולות, ובהנחה שכל חברי הפרלמנט הנוכחיים מצביעים, 180 היה המספר הדרוש לניצחון (חצי+1 מ-359). אם ראש המפלגה מפסיד, מתחילים בחיפוש מחליף בו הוא מנוע מלהשתתף. אם הוא מנצח, הוא מוגן לשנה.

אז כאמור, המכתבים חזרו לזרום. בשבוע שעבר דובר על כך שהשבוע תיערך ההצבעה המדוברת. לא היה בטוח שזה הדבר החכם לעשות מבחינת המורדים, בגלל בחירות ביניים בסוף יוני שעשויות להוות מכה קשה לשמרנים. אבל לא כל דבר אפשר לתזמר. כי כמו שאתם יכולים להבין, לא סתם שזה קרה השבוע, זה קרה ממש בפתיחתו.

שרשרת האירועים

אתמול בבוקר העיתונאים התחילו לצייץ בטוויטר שייתכן שבאותו יום תתקיים אותה הצבעת אי-אמון. לא הרבה זמן אחר-כך פורסמה ההודעה הרשמית של גראהם בריידי. שם נאמר שהמכתבים הגיעו לרף של 15% מחברי המפלגה הפרלמנטרית, ושהוחלט לקיים את ההצבעה באותו ערב (ייאמר שמועד ההצבעה נקבע בתיאום עם ראש המפלגה).

בהמשך היום, עיתונאי הטלגרף, בן ריילי-סמית’, סיפק קצת מלוח הזמנים שמאחורי ההחלטה. בריידי סיפר לג’ונסון שהגיעו למספר שלשום (א’), לפני שג’ונסון הלך לצפות בתהלוכה של חגיגות יובל הפלטינה של המלכה. השניים הסכימו שמוטב לקיים את ההצבעה מוקדם מאשר מאוחר, וכך יום שני נקבע כיום להצבעה. לאחר מכן, ג’ונסון ישב בקהל של התהלוכה במשך שעות והיה צריך להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. לאחר מכן נפגש עם המעגל הקרוב שלו כדי להתייעץ כיצד ניתן להעביר כמה שיותר חברי פרלמנט לצד שלו. הפתרון המידי שהם פתחו בו היה כתיבת מכתב אישי לכל אחד מחברי הפרלמנט של המפלגה, כדי לנסות לגרום לכמה שיותר מהם להצביע בעד ג’ונסון.

גראהם בריידי
הפסקה מחגיגות היובל. גראהם בריידי (צילום: ריצ’רד טאונזנד)

ואז הגיע אתמול ואיתו הזמן להכריז על ההצבעה ולהתחיל בחגיגה. לרוב העיתונאים (וגם לכותב שורות אלה) הייתה תחושה שג’ונסון ישרוד. אבל עדיין נותרה שאלה: בכמה הוא יצליח לנצח? ככל שהפער יהיה קטן יותר, הדבר יראה שמצבו במפלגה רע יותר.

משני צדי המתרס

חברי הפרלמנט השמרנים בילו את כל היום בקידום העמדה שלהם, האם יצביעו בעד או נגד. ההצבעה חשאית, כך שלא הייתה חובה, אבל רבים החליטו להראות את דעתם לעולם כולו כחלק מהקרב על התודעה.

המורדים

מאלו שרצו להדיח את ג’ונסון, הבולט ביותר היה ג’סי נורמן, עד ספטמבר שר זוטר במשרד האוצר. הוא פרסם מכתב לג’ונסון, בו פירט את טעמיו להצביע נגד ג’ונסון. ראשית, דוח החקירה הפנימית הנוקב נגד ג’ונסון והתגובה הבעייתית של ג’ונסון לדוח. שנית, שורת צעדי מדיניות בעייתית מצד הממשלה. שלישית, היעדר חזון לממשלה, ובמקום זה תחושה שתמיד נמצאים בקמפיין. רביעית, התנהלותו ה”נשיאותית” של ג’ונסון. כשבריטי אומר את זה, זו לא מחמאה, אלא דרך להגיד שראש הממשלה מתנהל באופן ריכוזי ולא הולם למערכת פרלמנטרית. לו נורמן היה שר בכיר שמתפטר, המכתב הזה היה יכול להיות שקול לנאום ההתפטרות של ג’פרי האו ב-1990. אז מקורבה של מרגרט ת’אצ’ר התפטר מהממשלה, והנאום שנשא בפרלמנט נגד ת’אצ’ר הוליד שרשרת אירועים שהסתיימה בהתפטרותה של ראשת הממשלה. אבל קשה בהרבה להשיג אפקט כזה מעמדה של חבר פרלמנט מהשורה.

התפטרות שכן הייתה של ג’ון פנרוז, היועץ של ג’ונסון למאבק בשחיתות, שגם לוותה במכתב. ולא, פנרוז לא התפטר כי נראה על פניו שהוא עשה עבודה מרושלת. הבעיה שלו הייתה עם התשובה של ג’ונסון לדוח החקירה הפנימית וההגעה של פנרוז למסקנה שג’ונסון הפר את הקוד המיניסטריאלי. לכן, פנרוז הגיע למסקנה שהוא לא יכול להמשיך לכהן בתפקיד הממשלתי שניתן לו או להמשיך לתמוך בג’ונסון כראש הממשלה.

ועוד אחד (היום רבים, אבל אין מקום לכולם) הוא ג’רמי האנט, שבמקום לכתוב לג’ונסון צייץ לחבריו למפלגה. האנט, רק אגיד, היה המתמודד הסופי מול ג’ונסון על הנהגת המפלגה ב-2019, וכפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם הוא הפסיד. כבר היו דיבורים על כך שהאנט עשוי לנסות שוב להתמודד על ההנהגה אם ג’ונסון יוזז הצדה. לכן, דיי קל להבין למה אזהרותיו – בעיקר מפני הפסד של השמרנים בבחירות בשל אובדן האמון הציבורי במפלגה – התקבלו כניסיון נוסף של האנט להפוך לראש הממשלה. אגב, צריך להגיד שלמרות חשיבות הניצחון בבחירות, קשה להצביע על עמוד שדרה מוסרי כשזה המניע העיקרי להדיח מישהו (ולא נגיד, העובדה שג’ונסון בבירור עבר על הנחיות הקורונה וכנראה שיקר בעניין).

התומכים

גם לג’ונסון יש אוהדים, כמובן. הבולטת שבהם היא שרת התקשורת והתרבות נאדין דוריס. למשל, היא הגיבה לדבריו של ג’רמי האנט, תקפה אותו והאשימה אותו ש”ההכנות שלך למגיפה במהלך שש שנים כשר הבריאות נמצאו חסרות ולא מספקות”. עכשיו, יש להדגיש, מדובר באנשים מאותה המפלגה. דוריס למעשה מאשימה את הממשלות הקודמות של מפלגתה שלה בחוסר מוכנות למגיפה שגבתה את חייהם של כה רבים בבריטניה. בריאיון לסקיי ניוז היא טענה שהמרידה נגד ג’ונסון אינה אוסף של חברי פרלמנט שמצביעים ממקום מצפוני, אלא בקמפיין מאורגן. טוב שלא אמרה שהוא “מתוזמר”. עוד היא הזהירה שבלי ג’ונסון התורמים של השמרנים ינטשו את המפלגה. מימון זה חשוב, אבל באמת שלא כל דבר חייבים להגיד בקול רם.

עוד דמות בולטת הייתה ג’ייקוב ריס-מוג, השר להזדמנויות הברקזיט ויעילות הממשלה. הוא קצת יותר מתוחכם, ולכן ניסה להמעיט מגודל השעה. הוא הסביר שמאז ומעולם במפלגות דמוקרטיות היו מי שהעדיפו ראש מפלגה אחר וניסו לפעול בעניין, מסיבות שונות ומשונות, ונזהר ממתקפה ישירה עליהם. זה נתון לוויכוח: מרידות אכן תמיד היו, בעיקר במפלגה כמו זו השמרנית, שמהווה קואליציה של כוחות שונים מהמרכז וימינה, ושכנראה יתקשו להסכים על דברים רבים. ובכל זאת, להגיע לניסיון הדחה פירושו דחיית כל רעיונות הפשרה שאמורים להיות ביסוד מפלגה כזו, וקשה לנפנף את זה.

שניהם הביאו עוד כמה טיעונים חשובים. ראשית, שהרבה מהמורדים הם רימיינרים, שרוצים להשיב את גלגל הברקזיט לאחור. אבל כפי שכבר הוסבר, יש לא מעט ברקזיטרים מושבעים בין המורדים. שנית, שלבוריס ג’ונסון יש מנדט ישיר מהציבור. זו טענה מאוד בעייתית לטעון בדמוקרטיה פרלמנטרית, אבל היא לא חד-ערכית. כן נזכיר שזו נטייה של המפלגה השמרנית להחליף מדיי פעם ראש ממשלה בלי בחירות כלליות. ולסיום, שניהם אמרו שרוב של אחד לג’ונסון יספיק מבחינתם להגיד שיש לו מנדט מובהק (לזכותו של ריס-מוג ייאמר שהודה שטעה כשטען את ההיפך אחרי הצבעת האי-אמון נגד ת’רזה מיי). האם שניהם מאמינים שאפשר להנהיג מפלגה חצויה כך?

התוצאות

אחרי יום של טחינת מוח, שעתיים של הצבעה ושעה של המתנה לתוצאות, הגיעה השעה. כאמור, לרוב האנשים היה ברור שג’ונסון ינצח, כי זה מה שלרוב קורה (למעשה, טרם הודח באופן כזה ראש ממשלה מכהן). השאלה רק הייתה כמה קרוב המורדים יגיעו ל-180 הנחשק. גראהם בריידי הגיע להקריא את התוצאות. כל 359 חברי הפרלמנט של המפלגה הגיעו להצביע, ואף קול לא נפסל. בעד בוריס ג’ונסון הצביעו 211 איש ואישה. נגדו, 148. ג’ונסון ניצח, והמורדים היו במרחק של 32 קולות מהמספר הנכסף.

בואו ננתח את המספרים. קודם כל, זה לא הפרש מאוד גדול. 32 חברי מפלגה חסרים זה פחות ממה שנדרש כדי להתניע את ההצבעה הזו מלכתחילה. ניצחון מפואר זה לא. הלאה: אם נסתכל באחוזים, ג’ונסון זכה ל-59% מהקולות. כשנערכה נגד ת’רזה מיי הצבעת אי-אמון בדצמבר 2018, כ-63% מחברי הפרלמנט של המפלגה תמכו בה. כלומר, אחוז המתנגדים לג’ונסון גדול ממה שמיי התמודדה מולו. זה לא הולך ברגל. עוד עניין: במפלגה השמרנית יש בין 160 ל-170 חברי פרלמנט שמחזיקים בתפקיד ממשלתי כלשהו (חלקם זוטרים למדי). זה משאיר, בהערכה המרחיבה, בערך מאתיים בקבנצ’רס שמהווים חברי פרלמנט במשרה מלאה. אם ניתן לחברי הממשלה את הקרדיט שיש להם מספיק מוסר להתפטר מהממשלה לפני שהם מצביעים נגד ראש הממשלה, זה משאיר אותנו עם כ-75% מהבקבנצ’רס שהצביעו נגד ג’ונסון. כלומר, ג’ונסון איבד את מרבית הספסלים האחוריים שלו, ונשען בעיקר על חברי הממשלה. אם יש גם חברי ממשלה שהצביעו נגד ג’ונסון בעודם בתפקיד, אלו גם לא חדשות מעודדות עבורו.

תגובות

לבוריס ג’ונסון הייתה פרשנות אחרת לדברים. הוא כינה את התוצאה “החלטית” (לטובתו), למרות שיותר מ-40% מהמפלגה פנו נגדו. הוא טען שהוא קיבל כעת מנדט יותר גדול מחבריו למפלגה מאשר במרוץ לראשות המפלגה ב-2019. עכשיו, זה נכון שב-2019, בסיבוב האחרון בו הצביעו רק חברי הפרלמנט, ג’ונסון זכה לתמיכה של 51% בלבד. ועדיין, במחילה, זה בולשיט. בסיבוב המדובר ג’ונסון התמודד מול שני אנשים נוספים, ג’רמי האנט ומייקל גוב, כל אחד מהם ניסה לטעון לכתר. כאן השאלה הייתה אחרת: האם אתם רוצים את בוריס ג’ונסון בפנים או בחוץ? מדובר בשאלות שונות לגמרי שיביאו לפיצול אחר של הקולות, ולא ניתן להשוות בין ההצבעות האלו ברצינות. אלא אם אתם בוריס ג’ונסון או אחד מהשרים שלו, כמובן, שכן זה הפך לטיעון מרכזי בדף המסרים. בכל מקרה, ג’ונסון אמר שמבחינתו החדשות הטובות האלו, לדבריו, יאפשרו לו לחזור להתעסק בניהול המדינה במקום להתעסק בשטויות של וסטמינסטר.

גם באופוזיציה היו מי שהגיבו. ראש האופוזיציה קיר סטארמר הסכים חלקית עם בוריס ג’ונסון לגבי ההחלטיות של ההצבעה. כלומר, הוא אמר שהמפלגה השמרנית מפולגת, אבל גם אמר ש”המפלגה השמרנית קיבלה החלטה” להתעלם ממעשיו של ג’ונסון. במילים אחרות, הוא לא מתייחס לניואנסים שהעליתי קודם, והחליט להאשים את השמרנים כולם בעניין. האם הוא מצפה מכולם להתפטר מהפרלמנט? ראש ה-SNP בווסטמינסטר, איאן בלאקפורד, דווקא הצביע על ממדי המרד ואמר, במילים אחרות, שמדובר בתחילת הסוף עבור בוריס ג’ונסון. לדבריו, “הוא צריך להיות ראש ממשלה לשעבר”. עוד אמר זה שאם מסתכלים בפרספקטיבה רחבה יותר, ג’ונסון קיבל תמיכה רק משליש מחברי הפרלמנט כולם, ולמעשה איבד את הרוב. זה, במחילה, גם בולשיט. תשאלו איך הלך לקורבין בהצבעת האי-אמון הפרלמנטרית נגד ממשלת מיי ב-2019, כשהשמרנים שהצביעו נגד בתוך המפלגה באו להגן עליה. ראש השמרנים לשעבר, ויליאם הייג, כתב לטיימס שהתוצאות מראות שג’ונסון לא יכול לזכות באמון וצריך ללכת.

מה הלאה?

אוקיי, אז בוריס ג’ונסון ניצח, ומה עכשיו? בגדול ג’ונסון זכה לרשת ביטחון של שנה, במהלכה, בהנחה שלא יעשו שינוי של הכללים רטרואקטיבית. ג’ונסון יזכה לחיות עוד יום כראש המפלגה השמרנית, ובהתאם כראש הממשלה. אבל האם זה יספיק? לא בהכרח. מרגרט ת’אצ’ר ניצחה בקלות ניסיון הדחה נגדה ב-1989, אבל בדיעבד היה ניתן לראות בתוצאות ניצנים למה שנגמר בהתפטרותה שנה לאחר מכן. ת’רזה מיי, כאמור, עברה את הצבעת האי-אמון במצב טוב מג’ונסון, ועדיין הודיעה על התפטרותה פחות מחצי שנה לאחר מכן. כלומר, העובדה שג’ונסון צלח את ההצבעה הזו אין פירושה שהוא בטוח.

ת'רזה מיי
גם שרדה אי-אמון. ת’רזה מיי מודיעה על התפטרותה, מאי 2019 (צילום: ממשלת בריטניה)

אבל יש גם הבדלים. ת’אצ’ר ומיי סבלו מהתפטרויות רציניות מהממשלות שלהן. בינתיים מהממשלה של ג’ונסון מתפטרים רק זוטרים ביותר. במקרה של שתיהן היה מי שהתחמם על הקווים וחיכה לשעת כושר. כרגע יש כמה שאמרו במרומז או במפורש שבכוונתם לנסות להחליף את ג’ונסון, אבל לא נראה שהם עושים מאמצים לגרום לזה לקרות. ובמקרה של מיי, שנאלצה להתפטר במסגרת רשת הביטחון שלה (במקרה של ת’אצ’ר חיכו עוד שנה), היה את נושא הברקזיט שהחזיק את אי הנחת חי ובועט. האם יש משהו ספציפי כזה שיגרום לתסיסה נגד ג’ונסון גם לאחר שההצבעה הזו עברה בשלום מבחינתו?

ובכן, מה שג’ונסון יכול להציע מעל הכל זה ניצחון בבחירות. רק שבסוף החודש ייערכו שתי בחירות ביניים במחוזות בשליטת השמרנים, ובשניהם המפלגה צפויה לספוג תבוסה כואבת. זה עלול לשדר למפלגה שג’ונסון איבד את מגע הקסם. מעבר לכך, כדאי לזכור, ג’ונסון ניצח ישירות רק את קן ליווינגסטון וג’רמי קורבין, שני אנשי שמאל קשה. טרם ראינו אותו מנצח מישהו מיינסטרימי כמו סטארמר. זה עשוי לשים אותו בצרות. מעבר לכך, לפי כריסטופר הופ מהטלגרף, יש שמועות שייתכנו התפטרויות מהממשלה בהמשך היום (ג’). זה עלול לערער עוד יותר את הספינה של ג’ונסון.

אז מתי ג’ונסון ייפול? לא יודע. האם זו תחילת הסוף? ייתכן בהחלט, אבל כדאי להשאיר מקום להפתעות. אבל דבר אחד בטוח: זה לא באמת נגמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.