הבחירות המקומיות השנתיות מתקרבות בצעדי ענק, כשהן שוב יצעידו את כל האומות שעל האי הבריטי לקלפיות. הבחירות יתקיימו בחלקים ניכרים מהמרחבים המטרופוליטניים של אנגליה, כולל הרובעים המנהליים של לונדון, וכמו כן בכל רחבי ויילס וסקוטלנד. זו תהיה ההזדמנות של קיר סטארמר ושל ראש השלוחה הסקוטית של הלייבור, אנאס סארוואר, שיש ביכולתם להציל את הלייבור מהתהום האלקטורלית שהיא נפלה אליה. בוריס ג’ונסון ינסה לא להפסיד יותר מדי, כדי לא לעורר נגדו מחדש את המפלגה השמרנית. בסקוטלנד, ה-SNP צפויה להתמודד עם המפלגות היוניוניסטיות אבל גם עם אלפה הבדלנית, שתנסה להבין למה משאל עם על עצמאות סקוטלנד עדיין לא מקודם | צילום: diamond geezer, פליקר
כמעט שנה חלפה מאז הפעם הקודמת, מה שאומר שהגיע הזמן לעוד בחירות לרשויות המקומיות, שיתקיימו ב-5 במאי. אם בשנה שעברה הדגש ניתן בעיקר על ראשי הערים הגדולות כמו לונדון ומנצ’סטר (בנוסף לבחירות לפרלמנטים של ויילס וסקוטלנד), הפעם הדגש העיקרי יהיה על הרובעים המנהליים של לונדון ועל המועצות המקומיות בסקוטלנד ובוויילס. הנה מורה נבוכים קצר למה שצפוי לקרות.
העניין הפוליטי
כפי שסיפרתי בעבר (ולכן אחזור רק בקצרה), הבחירות המקומיות בבריטניה אינן זהות לבחירות המקומיות בישראל. בבריטניה משתתפות אותן מפלגות שמשתתפות בפוליטיקה הארצית, עם מעט מאוד ייצוג למפלגות מקומיות. מאז רפורמה בשלטון המקומי שנערכה בשנות השבעים של המאה העשרים עברו פוליטיזציה נוספת, מה שהגביר את הצורך הארצי בניצחון ברמה המקומית. כך יצא שהבחירות המקומיות כמעט שלא מתפקדות כדרך לבחור הנהלה למועצות המקומיות כפי שהן מהוות סוג של סקר דעת קהל, המתקיים בכל שנה (בכל פעם התחרות היא על מושבים אחרים), על השלטון המרכזי. לכן, הבחירות המקומיות נלקחות מאוד ברצינות על-ידי המפלגות בווסטמינסטר.
מה שמעניין אותנו לבדוק בתוצאות זה לא עם כמה מועצות מסיימת כל מפלגה, שכן ישנו יתרון מותנה אזור (מטרופוליטני או לא) למפלגות השונות, כך שזו תהיה אינדיקציה מעוותת. במקום זאת, אנחנו נסתכל על כמה חברי מועצה וכמה מועצות נוספו או אבדו לכל מפלגה, ביחס לבחירות הקודמות שנערכו על אותם מושבים. מקרים ראויים לציון של אובדן רב היה בבחירות המקומיות של 1999 ו-2019, אז מפלגות השלטון (לייבור בראשות טוני בלייר ושמרנים בראשות ת’רזה מיי, בהתאמה) הפסידו יותר מאלף חברי מועצה. מקרה עוד יותר מרשים היה בבחירות המקומיות של 1995, אז השמרנים בראשות ג’ון מייג’ור הפסידו יותר מאלפיים (!) חברי מועצה. לרוב, ההפסדים והרווחים כוללים בין שתיים לשלוש ספרות.
המועצות המשתתפות
בשנה שעברה היו בחירות כפולות (השתתפו גם המועצות שהיו אמורות להשתתף בכל מקרה ב-2021, יחד עם אלו שלא הלכו לבחירות ב-2020 בגלל הקורונה), בשילוב עם בחירות לסנד’ (הפרלמנט הוולשי) ולפרלמנט הסקוטי, מה שזכה לכינוי “סופר ת’רסדיי“. הפעם מדובר בבחירות של שנה אחת בלבד, אבל ביחד עם הבחירות לאסיפת צפון אירלנד באותו יום, הבחירות האלו שוב יכסו חלקים נרחבים מהממלכה המאוחדת. זאת, משום שהשנה ההשתתפות באנגליה קצת יותר דלה מבשנה שעברה, אבל כל תושבי ויילס וסקוטלנד ילכו לבחור את נציגיהם בשלטון המוניציפלי.
על המבנה המתיש של המועצות המקומיות באנגליה כבר סיפרתי כאן, ולכן לא אחזור עליו שוב. אבל בואו נדבר על המועצות שישתתפו: ראשית, כל הרובעים המנהליים של לונדון (להוציא את הסיטי של לונדון, בה התקיימו בחירות בסוף מרץ ושפועלת באופן אחר שכן שם גם לעסקים יש זכות הצבעה), בהם כל חברי המועצה ייבחרו לכהונה של ארבע שנים. בחלקם יש גם בחירות ישירות לראשות העיר: קרוידון, האקני, לואישהאם, ניוהאם, וטאוור האמלטס. בנוסף יתקיימו בחירות בהרבה מאוד אזורים מטרופוליטניים, כמו ברמינגהם, בורי, רוצ’דייל וסנט הלנס (שיבחרו את כל נציגיהן בבת אחת), וכמו כן קובנטרי, לידס, מנצ’סטר, שפילד ועוד 25 מועצות שיבחרו שליש מהנציגים. מעבר לכך יש גם הרבה מועצות לא מטרופוליטניות (אבל לא מחוזיות) שתושביהן יתבקשו לבחור, למשל אוקספורד וראגבי. בנוסף, יתקיימו בחירות לראשות העיר של דרום יורקשייר ושל ואטפורד.
London Local Elections Voting Intention:
LAB: 54% (+10)
CON: 24% (-5)
LDM: 9% (-4)
GRN: 5% (-4)
Others: 9% (+3)Via @DeltapollUK, 3-7 Mar.
Changes w/ 2018 Election.— Election Maps UK (@ElectionMapsUK) March 16, 2022
בוויילס ובסקוטלנד יתקיימו בחירות בכל המועצות, ואם באנגליה תקופת הכהונה היא לארבע שנים, בשתי האומות הנ”ל הכהונה היא לחמש שנים. בסקוטלנד מצביעים בשיטת הקול היחיד הנודד (STV), עליה פירטתי כאן, בעוד בוויילס ישתמשו בשיטת המנצח לוקח הכל (כמו שיטת הבחירה לפרלמנט הבריטי). עם זאת, החל מבחירות 2027 המועצות המקומיות בוויילס יוכלו להחליט לעבור ל-STV. בשתי האומות המועצות הן כולן אוניטריות, כלומר בלי שתי דרגות של מועצות מהסוג שקיים באנגליה (בוויילס הן נקראות מועצות מחוזיות).
בקטנה
נקודה מעניינת: בעוד באנגליה רובן של המועצות נמצאות בשליטת מפלגת רוב אחת, זו או אחרת, בסקוטלנד אף אחת מהמועצות לא נמצאת בשליטת מפלגה בודדת, כולל שלוש מועצות בהן יש רוב לחברי מועצה עצמאיים. בוויילס המצב קצת יותר מעורב, עם 13 מתוך 22 מועצות ללא מפלגת רוב. מתוך 9 הנותרות, 7 בשליטת הלייבור, אחת בשליטת פלייד קמרי ואחת בשליטת השמרנים. ההסבר ברור: שיטת הבחירות המקומיות הנהוגה בסקוטלנד מקטינה את העיוות של הקול הפופולרי ביחס לשיטת הבחירות הנהוגה באנגליה ובוויילס, ולכן הרבה יותר מסובך להשיג שם רוב מוחלט.
האקלים הפוליטי
בבחירות בשנה שעברה קיר סטארמר נכשל במבחנו הראשון כראש הלייבור, לאחר שהמפלגה איבדה 327 חברי מועצה ושמונה מועצות ביחס לבחירות 2016/17, בזמן ששאר המפלגות (למעט UKIP המתאיידת) זכו לרווחים. זאת למרות שלרוב מפלגות האופוזיציה יצליחו יותר ממפלגת השלטון, עקב ההזדמנות להצבעת מחאה שתשפיע מעט מאוד על השלטון המרכזי. כעת, זה הזמן של סטארמר לתקן, ועקרונית הוא אמור הפעם להצליח: הלייבור מובילה בסקרים תקופה ארוכה (גם אם הפער צומצם), על רקע חזרתה של פרשת המסיבות לכותרות בצל מתן הקנסות ובמיוחד התגובה של שר האוצר רישי סונאק למשבר יוקר המחיה, שנחשבת ללא מספקת. לכל הפחות, יצופה ממנו להביא לשיפור באזורים המטרופוליטניים, בדגש על לונדון, שם הלייבור אמורה ליהנות מיתרון.
בינתיים, בוריס ג’ונסון ינסה להפסיד כמה שפחות. אמנם כרגע נראה שהלחץ עליו במפלגה השמרנית להתפטר בצל פרשת המסיבות שכך משהו, הפסד כבד מדי בבחירות המקומיות עשוי לעורר בקרב השמרנים את התחושה שבוריס ג’ונסון כבר לא מספק ניצחונות כמו שהיה אפשר לחשוב שהוא יספק.
בסקוטלנד ה-SNP תנסה להראות הישגים, אחרי שהצליחה בשנה שעברה לשפר קלות את מצבה בפרלמנט הסקוטי. מעבר לאתגר המובן מאליו מצד המפלגות היוניוניסטיות (שמרנים, לייבור וליברל-דמוקרטים), צפוי גם אתגר מכיוון מפלגת אלפה של אלכס סלמונד. המפלגה כבר תקופה ארוכה תוקפת את ה-SNP על כך שמשאל עם על עצמאות סקוטלנד לא מקודם, למרות הרוב הפרלמנטרי שזכו לו הבדלנים, וכעת היא צפויה להציג את עצמה כמפלגה שצריך לחזק כדי לקדם עצמאות בהקדם. במקביל, בלייבור, ראש השלוחה הסקוטית אנאס סארוואר יעמוד לראשונה למבחן הוגן, אחרי שבשנה שעברה הוא נכנס לתפקידו זמן קצר מאוד לפני הבחירות. כעת, נוכל לראות האם יש בכוחו לחזק את כוחה של הלייבור.
בוויילס, בהתחשב בעובדה שפלייד קמרי לא בדיוק מהווה איום של ממש, המאבק יזכיר מאוד את זה האנגלי. אם מוסיפים לכך את העניין שהבחירות הבאות לסנד’ ייערכו ככל הנראה אחרי הבחירות לפרלמנט (2026 לעומת 2025), סביר להניח שהתוצאות שיוסקו מכך יהיו הרבה יותר רלוונטיות לבוריס ג’ונסון מאשר למארק דרייקפורד.