פוסט היסטורי: ארבעים שנה חלפו מאז שכוחות ארגנטינאים נשלחו לאיי פוקלנד כדי לכבוש אותם מידי בריטניה, המהלך שהתחיל את מלחמת פוקלנד. טעויות של ממשלת בריטניה בראשות מרגרט ת’אצ’ר, בשילוב צרות מבית שחוותה החונטה הצבאית ששלטה בארגנטינה, הביאו למלחמה על איים שרוב תושבי בריטניה לא זכרו שקיימים. המערכה לא הייתה רק צבאית, אלא גם פוליטית ודיפלומטית, ובסופו של דבר ת’אצ’ר זכתה לניצחון בכל החזיתות, וגם לעוד כמה לאחר מכן. המתיחות סביב האיים האלו, אגב, עדיין לא נעלמה | צילום: קן גריפית’ס
היום (ש’) לפני ארבעים שנה פרצה מלחמת פוקלנד בין בריטניה לארגנטינה, לאחר שארגנטינה שלחה כוחות צבאיים לאיי פוקלנד. רבים רואים במלחמה הזו כמלחמה שעשתה את ראשת הממשלה מרגרט ת’אצ’ר, ואפשרה לה להציג טאץ’ צ’רצ’יליאני. ולכבוד השלמת ארבעה עשורים, הנה פוסט היסטורי שיציג את עיקר המאורעות.
כמובן, מפני שאני מתמחה בהיסטוריה פוליטית, ולא צבאית, עיקר ההתמקדות יהיה בזווית הזו, והמהלכים הצבאיים יתוארו באופן כללי יותר. בנוסף, למרות שאי-אפשר לספר על מלחמת פוקלנד בלי לדבר על ארגנטינה, מדובר במדינה שמחוץ לתחום מומחיותי ולכן תקבל פחות פוקוס, והזווית מטבע הדברים היא הזווית הבריטית. לגבי רשימת הקריאה, נעזרתי בעיקר (אבל לא רק) בספרים Britain under Thatcher של אנת’וני סלדון ודניאל קולינגס, Britain since 1945 מאת דייוויד צ’יילדס ו-Divided Kingdom מאת פאט ת’יין.
איפה זה פוקלנד?
כדי להבין את הסיפור של מלחמת פוקלנד, כדאי להתחיל בקצת גיאוגרפיה והיסטוריה שהולכת יותר אחורה. ב-1820 ארגנטינה, אז מדינה צעירה בת 4 בסך הכל, טענה לריבונות על איי פוקלנד (או איי מלווינאס, בספרדית) ששוכנים כ-480 קילומטרים מחופיה. ב-1831 ארצות הברית הרסה התיישבויות על האי כפעולת תגמול על עצירת סירות אמריקאיות שצדו כלבי ים באזור. שנתיים לאחר מכן, ב-1833, בריטניה גירשה את שארית הנציגים הרשמיים של ארגנטינה באיים האלו מבלי שנאלצה לירות כדור אחד, והלכה למעשה כבשה את האיים. בהמשך מונה מושל מטעם הכתר ועם השנים התפתחה לה קהילה קטנה מאוד, שגם היום לא עברה ה-3,000 איש. ארגנטינה, מצדה, מעולם לא קיבלה את השליטה הבריטית באי ותבעה את החזרת ריבונותה שם.
המתח גובר
ומכאן קפיצה בזמן ובמרחב לבריטניה, ה-4 במאי 1979. מרגרט ת’אצ’ר נכנסה לארמון בקינגהאם כדי שהמלכה תמנה אותה לראשת ממשלה בריטניה לאחר שניצחה בבחירות שהתקיימו יום קודם לכן. לאחר ששבה מהארמון, היא מינתה את ניקולס רידלי לשר לענייני פוקלנד בתוך משרד החוץ, זאת על רקע הגברת האגרסיביות של הדרישה להחזיר את האי לידי ארגנטינה מצד החונטה הצבאית שביצעה הפיכה ב-1976. רידלי הכין תכנית של השבת האיים לארגנטינאים (והחכרתם לטווח הארוך בחזרה לבריטים), לא משהו זר לאור מגעים דיפלומטיים בנושא מאז 1965, אך זו נשחטה בפרלמנט הבריטי בדצמבר 1980 על-ידי הלובי הצעקני למען פוקלנד, בהנהגת חבר הפרלמנט ברנרד בריין, ונגנזה במהירות על-ידי הממשלה.
היה ניתן לצפות שהחונטה הארגנטינאית, שהחל מדצמבר 1981 הונהגה על-ידי לאופולדו גלטיירי, תבין מהסיפור הזה שהבריטים מאוד נחושים לשמור על איי פוקלנד בידיהם. אבל לזכות הארגנטינאים, ממשלת בריטניה שלחה מסרים סותרים. ראשית, שר ההגנה ג’ון נוט הודיע על הוצאת אניית הוד מלכותה אנדורנס, שאבטחה את איי פוקלנד, מהאזור. זאת, למרות אזהרת משרד החוץ שזה יזמין צרות מצד ארגנטינה. המהלך היה אמור לחסוך 3 מיליון ליש”ט, ות’אצ’ר הגנה עליו בבית הנבחרים כשקודמה בתפקיד, ג’יימס קלהאן, ביקר אותו. שנית, הסקר האנטרקטי הבריטי הודיע על סגירת התחנה בטריטוריה הבריטית ג’ורג’יה הדרומית, אי ששוכן כ-1,300 קילומטרים ממזרח לפוקלנד. שלישית, תחת חוק האזרחות של 1981 נשללה הזכות להתגורר בבריטניה מכ-800 תושבי פוקלנד שלא היו להם סבים שנולדו בבריטניה. רביעית, הממשלה הבריטית נכשלה ביישום דוח משנות השבעים שעסק בפיתוח הכלכלה בפוקלנד. חמישית, מתן העצמאות להונדורס הבריטית, או בשמה הנוכחית בליז, שבמרכז אמריקה בספטמבר 1981.
כל אלו היוו אינדיקטורים לכך שאיי פוקלנד לא באמת חשובים עבור בריטניה, ושהיא לא תילחם עליהם אם יעלה הצורך. בנוסף, גלטיירי התמודד עם תסיסה בבית עקב התנהלות כלכלית לא מוצלחת ומשטר הדיכוי. כך עלתה המחשבה שכיבוש פוקלנד יביא לאיחוד השורות בתוך ארגנטינה מאחורי ההנהגה.

מלחמת פוקלנד פורצת
ב-19 במרץ 1982 הונף דגל ארגנטינאי בטריטוריה הבריטית ג’ורג’יה הדרומית, אי כ-1,300 קילומטרים ממזרח לאיי פוקלנד. החונטה הארגנטינאית הכחישה שידעה דבר כלשהו על הסיפור הזה, אבל זה יצר אי-נחת בשלטון הבריטי. ב-31 במרץ הגיעה הערכת מודיעין שארגנטינה תפלוש לאיים תוך יומיים, מה שהתגלה כתחזית מדויקת להפליא. יום לאחר מכן שר החוץ הארגנטינאי, ניקנור קוסטה מנדס, הודיע לשגריר הבריטי על סגירת הערוץ הדיפלומטי. למחרת, היום לפני ארבעים שנה, ב-2 באפריל 1982, כוחות צבא ארגנטינה פלשו לפוקלנד והתגברו במהירות (אם כי לא בלי אבידות) על מעט הנחתים הבריטיים ששהו שם, ובכך התחילו את מלחמת פוקלנד. ביום למחרת כוחות ארגנטינאים השתלטו גם על ג’ורג’יה הדרומית.
רוב הבריטים לא היו מסוגלים למצוא את איי פוקלנד על המפה, ואני בספק שהם זכרו שהם שולטים באיים האלו. הקבינט עודכן על-ידי ראש הסגל שסיכוייו של מבצע צבאי להשבת האיים להיכשל גדולים מסיכוייו להצליח. עם זאת, כבר עם הבאת התחזיות ב-31 במרץ הוחלט להרכיב כוח משימה שיוכל להשתלט בחזרה על האיים, ולאחר הפלישה הקבינט אישר את יציאתו למשימה. כמו כן, בריטניה הכריזה על השטח שברדיוס 320 ק”מ מסביב לאיים כאזור מלחמה. כך קרה שאם ב-1938 נוויל צ’מברלין מסר את חבל הסודטים להיטלר כי הוא השתומם על הצורך של חפירת תעלות בבריטניה בגלל “ריב במדינה רחוקה, בין אנשים עליהם אין אנו יודעים דבר”, ב-1982 בריטניה יצאה למלחמה בשביל מקום הרבה יותר רחוק עליו ידעו רוב הבריטים הרבה פחות.

קצת פוליטיקה
אין מלחמה בלי פוליטיקה, ובתור התחלה ת’אצ’ר הייתה צריכה להסביר לפרלמנט איך לעזאזל ממשלתה הרשתה לדברים להגיע לכדי כך. לא לחינם היא תיארה את הדיון, שנערך באופן חריג בשבת (3 באפריל), כקשה בחייה. בפניה עמדו שתי משימות: ראשית, להגן על פעולות הממשלה שאפשרו את הפיאסקו הזה. שנית, לשכנע את הפרלמנט לתמוך בפעולתה הצבאית. המשימה הראשונה לא עברה בהצלחה מדהימה ובפרלמנט דרשו מישהו להפנות אליו את האשמה. יומיים לאחר מכן שר החוץ הלורד פיטר קרינגטון ועוד שני שרים זוטרים ממשרד החוץ התפטרו (במקביל ליציאת הכוחות הבריטיים לדרך). בשל האקלים הפוליטי ת’אצ’ר מינתה במקומו את פרנסיס פים, למרות שהוא נחשב לאיש מהאגף השמאלי של השמרנים. המשימה השנייה הייתה דווקא דיי פשוטה: אפילו ראש האופוזיציה מייקל פוט, שנחשב לאיש שמאל קשה, אמר שלבריטניה יש “חובה מוסרית, חובה פוליטית וכל סוג אחר של חובה” להשיב את האיים לריבונות בריטית. סייעה העובדה שפוט התנגד למשטר החונטה, שזוהה עם הימין. מלחמת פוקלנד קיבלה גיבוי.

אבל פוליטיקה לא הייתה רק בבית: מלחמת פוקלנד דרשה מבריטניה לגייס את דעת הקהל הבינלאומית. החלק הקל היה לגייס לעניין את מנהיגי מדינות אירופה וחבר העמים. ב-3 באפריל הנציג הבריטי באו”ם, אנת’וני פרסונס, הצליח להביא את מועצת הביטחון להעביר את החלטה 502, שדרשה מארגנטינה להוציא את כוחותיה מפוקלנד ללא תנאים. האתגר האמיתי דווקא היה מי שנחשב לבעל הברית הקרוב של ת’אצ’ר, נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. לרייגן היו אינטרסים בשימור שלטון החונטה, ולכן העדיף לקחת על ארצו את תפקיד המגשרת שלא תומכת באף צד במוצהר, וממשלו הציג מספר תכניות שלום. רק אחרי שכולן נכשלו, בשל חוסר נכונותם של ת’אצ’ר וגלטיירי להתפשר, רייגן הביע תמיכה גורפת בבריטניה (הפנטגון כן צייד את בריטניה בנשק). אפילו מדינות אמריקה הלטינית, שתמכו בדרישה הארגנטינאית לריבונות בפוקלנד, הסתייגו מהשימוש בכוח. בנוסף לכל זה, בריטניה גם הקפיאה את הנכסים של ארגנטינה בבריטניה. במערכה הדיפלומטית, אין ספק, ת’אצ’ר זכתה להצלחה רבה.
דעת הקהל
היו מיליונים בבריטניה שחשבו שפתיחה במלחמה עם ארגנטינה בגלל האיים הרחוקים האלו הייתה תגובה מוגזמת. על זה ניתן להוסיף את החשש מאבדות רבות, פגיעה בהשפעה הבריטית באמריקה הלטינית וחיזוק ההשפעה הסובייטית באזור. היו גם מי שהתנגדו ממניעים יותר פציפיסטיים. אבל רוב הבריטים חשבו אחרת. היה פרץ פטריוטיות, ואף התרגשות, בחברה הבריטית. הציבור היה צופה בדוחות המצונזרים מדיי ערב, כפי שהיה צופה בסרטי מלחמה ישנים, ולא נכנס לשאלת חיי האדם שמלחמות גובות. הדבר גם היווה שינוי מרענן לעומת החדשות העגומות של ענייני הפנים, כמו אבטלה, קיצוצים, ירידת ערך המטבע ושאר עניינים שהתגובה המידית אליהם הייתה באסה. למעשה, יש מי שטוענים שהצורך להתמודד עם אופוזיציה מבית לא היה רק האינטרס של גלטיירי לצאת להרפתקאות באיי פוקלנד, אלא גם של ת’אצ’ר עצמה.
מלחמת פוקלנד נמשכת
עד ה-25 באפריל בריטניה הצליחה להחזיר את השליטה בג’ורג’יה הדרומית. ב-2 במאי טובעה אניית הסיור הארגנטינאית חנרל בלגרנו על-ידי צוללת בריטית. האנייה הייתה מחוץ לאזור המלחמה המוכרז, אבל ת’אצ’ר נתנה את האישור להטביעה למרות זאת (באופן כללי, ת’אצ’ר ניהלה הרבה ממהלכי המלחמה באופן ישיר). הצעד היה שנוי במחלוקת, גם בתוך בריטניה, והיו מי שטענו שההחלטה לא הייתה צבאית אלא פוליטית, שמטרתה סיכול יוזמות שלום. ת’אצ’ר טענה שהיא רק פעלה לפי המלצת הצבא, שהאמין שהאנייה הייתה בדרכה לתקוף כוחות בריטיים (בדיעבד התברר שההיפך היה הנכון. תיקון: עשורים לאחר מכן התברר שאכן נשקפה סכנה לכוחות הבריטים מחנרל בלגרנו). עם זאת, שתי המדינות לא לקחו את המאמצים הדיפלומטיים להשכין ביניהן שלום ברצינות, ושיתפו עמם פעולה רק כדי לקבל גב מהקהילה הבינלאומית. יומיים לאחר הטבעת חנרל בלגרנו, הארגנטינאים השיבו במטבע דומה והטביעו את אניית הוד מלכותה שפילד. הדבר עלה בחייהם של 21 חיילים בריטים. שפילד הייתה האנייה הבריטית הראשונה שטובעה במלחמה, אבל לא האחרונה.

אבל הארגנטינאים הבינו שבמצטבר הם אלו שחוטפים חזק יותר. בציפייה למתקפה בריטית ישירה, מפקד כוחות היבשה באזור, חנרל מריו מננדס, החליט לרכז כוחות סביב העיר הבירה (והיחידה בפוקלנד), סטנלי שבמזרח האי המזרחי, במטרה להגן על מסלולי ההמראה. רק שהמפקדים הבריטיים, אדמירל משנה ג’ון וודוורד ומייג’ור ג’נרל ג’רמי מור, החליטו לנחות בחוף הצפוני של האי המזרחי ולהתקדם משם יבשתית לעבר סטנלי. ב-21 במאי הם נחתו שם ללא התנגדות, אבל אז כוחות ההגנה הארגנטינאים, למרות שלא היו רבים מאוד, הראו עיקשות בשמירה על האיים, והסבו לבריטים עוד אבדות בנפש ובכלי שַיִט עד שלבסוף כוחות ארגנטינה נכנעו ב-14 ביוני. המלחמה בפועל נגמרה, למעט הצורך לסלק כוחות ארגנטינאים מהאי סנדוויץ’ (כ-500 קילומטרים מג’ורג’יה הדרומית), מה שקרה ב-20 ביוני. עבור הבריטים הסיפור נגמר ב-255 הרוגים ו-777 פצועים (וכמובן, הרבה כלי מלחמה שנשלחו לקרקעית הים).
השלכות פוליטיות
בארגנטינה, המלחמה נחשבת למה שהאיץ את נפילת החונטה הצבאית, שב-1983 הוחלפה בשלטון אזרחי. בבריטניה, הניצחון העלה את הפופולריות של ת’אצ’ר ל-51%, אחרי שהתחילה עם הנתונים הנמוכים ביותר להם זכה ראש ממשלה מאז החלו סקרי שביעות הרצון בבריטניה, מה שיצר לה בסיס כוח שמעולם לא היה לה קודם. יש מי שמייחסים לכך גם את ניצחונה העצום של ת’אצ’ר בבחירות 1983, שהביא לשמרנים את הרוב הפרלמנטרי הגדול ביותר מאז 1945. אני, אישית, מסויג מהאבחנה הזו, ואסביר: ראשית, אם נסתכל על הקול הפופולרי ב-1983, נראה שההצבעה לשמרנים ירדה ב-1.5 נקודות אחוז בהשוואה לבחירות 1979. במספר קולות, מדובר ביותר מ-650 אלף קולות שלא חזרו להצביע לשמרנים. כלומר, למרות שבטווח הקצר הניצחון היטיב עם הפופולריות של ת’אצ’ר, בטווח הבינוני הוא בעיקר סייע לפופולריות שלה לצאת מהתהום. הדבר נבע מכך שהרבה מהרפורמות הכלכליות שלה היו מאוד שנויות במחלוקת. היו מי שניסו לטעון שעד 1983 כבר נראו סימני התאוששות כלכלית.

בפועל, ככל הנראה שהניצחון של ת’אצ’ר רשום בכלל על שמו של מייקל פוט, ראש האופוזיציה. מעבר לכך שב-1981 התפצלו כמה חברים מהלייבור לטובת הקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SDP), על רקע מדיניות השמאל הקשה של פוט, גם מצע מפלגת הלייבור נחשב לכה מנותק ומבולבל שזכה לכינוי “מכתב ההתאבדות הארוך בהיסטוריה”. התוצאה הייתה פשוטה: הלייבור איבדה 9.3 נקודות אחוז לעומת 1979, ירידה שאפילו ג’רמי קורבין לא הגיע אליה ב-2019. רוצה לומר: ת’אצ’ר לא ניצחה הודות למלחמת פוקלנד, כמו שהודות להפקר, והודות לכך ששיטת הבחירות הבריטית יוצרת עיוותים של הקול הפופולרי.
לא כולם, אגב, היו מרוצים מפרץ הפטריוטיות הזה. בטקס חג ההודיה (בגרסה הבריטית) בכנסיית סנט פול, שנערך ביולי 1982, הארכיבישוף מקנטברי רוברט רונסי הרגיז מאוד ת’אצ’ר כשביקש להתפלל למען ההרוגים, לא רק הבריטים אלא גם הארגנטינאים, וגם הזהיר מפני עליית הלאומנות. ת’אצ’ר ושמרנים אחרים ציירו את רונסי כלא פטריוטי. גם בכנסייה האנגליקנית היו מי שלא אהבו את הגישה של הארכיבישוף, מה שיצר פילוג בתוך הכנסייה.
מה קרה מאז?
מלחמת פוקלנד נגמרה, אבל הסיפור עם האיים האלו עדיין לא. ב-2013 התקיים משאל עם על המשך המעמד שלהם כטריטוריה בריטית. כמעט כל תושבי האי הגיעו להצביע (92%), ורק שלושה מהם (0.2%) הצביעו נגד. ללא ספק, מסר לארגנטינה שתושבי פוקלנד מעוניינים להיות בחסות בריטניה, ולא בחסות ארגנטינה. אבל זה לא ממש גורם לארגנטינאים לוותר.
ממש בפברואר האחרון נפגש נשיא ארגנטינה אלברטו פרננדס עם נשיא סין שי ג’ינפינג. השניים חתמו על הסכם, לפיו ארגנטינה תגבה את מדיניות “סין אחת” של שי (המושתתת על תפישת טייוואן כחלק מסין), ובתמורה סין תכיר בתביעת ארגנטינה לריבונות בפוקלנד. ההצהרה קבעה שראוי שארגנטינה תוכל “לממש את ריבונותה בעניין איי המלווינאס”. שרת החוץ הבריטית ליז טראס מאוד לא אהבה את הצעד הזה מצד סין, וצייצה: “אנחנו דוחים לחלוטין כל פקפוק בשאלת ריבונותם של [איי] פוקלנד. [איי] פוקלנד מהווים חלק מהמשפחה הבריטית ואנחנו נגן על זכותם להגנה עצמית. סין חייבת לכבד את הריבונות בפוקלנד”. בתגובה, היא נעקצה שלפחות סין לא שולחת אניות מלחמה לאזור, בניגוד לאניות הצי הבריטי שמסתובבות בים סין הדרומי, איפה שנמצאת טייוואן.
We completely reject any questions over sovereignty of the Falklands.
The Falklands are part of the British family and we will defend their right to self determination.
China must respect the Falklands’ sovereignty
— Liz Truss (@trussliz) February 6, 2022
האם איי פוקלנד עשויים להיות טריגר, או לחלופין תירוץ, להחרפת המתיחות במערכת הבינלאומית המתוחה גם ככה? קטונתי. שהמומחים לגאופוליטיקה ייתנו תחזיות.